של מי הרשת הזו לעזאזל

פורסם בגיליון מס' 5 של כתב העת "אודיסאה – מסע בין רעיונות", אוקטובר 2009.

עשר שנים עברו מאז הכריז טום פרידמן שרשת האינטרנט היא מגרש משחקים שוויוני, ושהעולם – שטוח. מאז התחולל ברשת שינוי דרמטי. ממערכת חופשית, חתרנית המופעלת על ידי מיליוני פרטים לא מאורגנים, הפכה הרשת לממסדית, נשלטת במידה רבה, ובעיקר – כלי עבודה, ניהול ומסחר, שמעצב את אופי הכלכלה והחברה המודרנית.

הטכנולוגיות שחוללו את השינוי, המכונות על-ידי פרידמן "סטרואידים", מעצימות ומגבירות את כוחות הגלובליזציה ובכך מאיצות את התפשטותה. טכנולוגיות המחשב, האכסון, הסחר האלקטרוני והעברת הנתונים באמצעות רשת האינטרנט, מאפשרות מידע נגיש וזמין בכל זמן ומכל מקום. חברות הודיות מספקות שירותי תוכנה ללקוחות ישראליים; ישראלים מוכרים מזכרות מארץ הקודש לנוצרים אמריקאים אדוקים; מוזיקאים אזוטריים מטקסס מוצאים לעצמם קהל מאזינים ביפן; מפגינים איראניים משדרים תמונות וקטעי וידאו לכל העולם למרות ניסיונות הצנזורה של המשטר.

הרשת לוקחת חלק מרכזי בתהליך הכלכלה הגלובלית. קליי שירקי, פרופסור לתקשורת באוניברסיטת ניו-יורק, טוען כי התוכן ברשת יכול להיות מקומי – אמריקאי, צרפתי, צ'כי או סיני, אבל לסינים או לספרדים אין דרך שונה להשתמש ברשת. לרשת אין דבר עם לאום, מוצא או דת. הרשת נושאת עימה לכל מקום את מאפייניה הטכנולוגים ואת דרכיה. בהמשך למרשל מקלוהן רואה שירקי את צורתה של הרשת, את המדיום עצמו, כגורם שמשנה מהותית את אלה המשתמשים בו.

הרשת אינה נשלטת על-ידי אף גורם, אמר פרידמן בזמנו. היא מבוזרת לחלוטין, לא ניתן לכבות אותה, והיא מגיעה (או לפחות יכולה להגיע) לכל אדם. קשה עד בלתי אפשרי לחסום את זרימת המידע על הרשת. כולם היו בטוחים שקשה עד בלתי אפשרי יהיה לגורמים מרכזיים לשלוט או אפילו לכוון פעילות כל כך נרחבת וחופשית.

בגלל תכונות אלו נתפשה הרשת כטכנולוגיה מהפכנית שתמוטט את מערכות השליטה הישנות. הרשת קראה תיגר לא רק על עריצות פוליטית, אלא בעיקר על המערכת הכלכלית הממסדית שבמרכזה עומדות חברות המדיה והפרסום הגדולות. ברוח זו הכריז בשנת 1996 ג'ון פרי בארלו, אחד מחלוצי הרשת וכותב המילים של גרייטפול דד, את "הכרזת העצמאות של הסייברספייס": "אני מכריז על המרחב החברתי הגלובלי שאנו בונים כניטראלי ועצמאי מכל סוג של עריצות" כותב בארלו. "הסייברספייס מורכב מחילופי דברים, ממערכות יחסים ומהמחשבה עצמה … בעולמנו, כל יצירה של התודעה האנושית ניתנת לשכפול ולהפצה ללא עלות וללא גבול. היכולת להפיץ את המחשבה האנושית לכל עבר אינה תלויה יותר במפעלים שלכם".

עברו 13 שנים ומתברר שהחופש יחסי, ושהחברות המסחריות הגדולות למדו כיצד לפעול במרחבים הווירטואלים. את מקום רוח החירות והשיתוף שאפיינה את ימיה הראשונים של הרשת תפסו תאגידי מדיה וחברות מסחריות, שמצליחים לנכס לעצמם באמצעים מתוחכמים את המרחב החדש המהפכני והפרוע.

ניצול כלכלי של הרשת דרש התאמה של התאגידים לכללי משחק החדשים ויצירת מודלים עסקיים שלא היו קיימים. כלכלת התאגידים, מסביר חוקר התרבות והמדיה דאגלס ראשקוף, מבוססת על מצב של חוסר. הכלכלה זקוקה למשאב מוגבל כדי לנצל את הביקוש אליו לעשיית רווחים. אך רשת האינטרנט היא מקום של משאבים בלתי מוגבלים. במהותה היא טכנולוגיה של שפע – כל מידע יכול להיות מיוצר, משוכפל ומופץ ללא עלות. בעולם הישן התבססו חברות המדיה על עלות ייצור המידע. להוציא לאור עיתון או להפיק תוכנית טלוויזיה היה דבר כמעט בלתי-אפשרי עבור מרבית האנשים. אך בעולם הווירטואלי, בו עלות הפקת המידע הדיגיטלי היא אפסית והפצתו מתבצעת בחינם תוך שיתוף בין אנשים, האפשרות של בעלות על המידע נעלמה. רק משאב אחד נותר מוגבל ומצומצם גם בעולם השפע הווירטואלי – תשומת הלב האנושית. כלכלת האינטרנט הפכה להיות כלכלה הממוקדת במשיכה של תשומת-לב זו.

ככל שהמידע רב ונגיש יותר כך קשה יותר למשוך את תשומת הלב. התוכן הוא התולעת שעל החכה; זה הפיתיון בו משתמשות החברות כדי למשוך אליהן אנשים במטרה להפוך אותם לצרכנים. בעידן הווב 2.0 התוכן הפך לזול יחסית. אם בימיה הראשונים של כלכלת הרשת התייחסו לאנשים כאל "זוגות עיניים", צופים פסיביים, הרי שכיום הפכנו לפועלי ייצור. אנו מייצרים מידע – כותבים בפורומים של תפוז, מעלים סרטונים ל-YouTube, מגיבים לכתבות ב-ynet, משתפים תמונות ב-flickr. החברות לא צריכות יותר לייצר את התוכן בתשלום. הן מספקות את הסביבה ואת הכלים המתאימים, ואנו מזינים אותן ב"תוכן גולשים". כך מכפילות החברות את כמות תשומת הלב שהן מצליחות למשוך מכל אדם/פועל. הן מקבלות אותנו כיצרני וכצרכני תוכן בו זמנית.

בעזרת מודל "תוכן הגולשים" חוסכות חברות הוצאות שעד כה היו חלק ממהות המכירה והמוצר. כך, למשל, מקימות חברות טכנולוגיה פורומים של תמיכה למוצריהן. ברגע שפעילות הגולשים בפורום מספיק ענפה והם עונים זה לזה על שאלות ומציעים פתרונות בעצמם, החברה משקיעה פחות משאבים במתן שירותי תמיכה. מיצוב חכם של החברה ברשת מאפשר לה לוותר על כוח-אדם בשכר ולהסתמך על העבודה שהגולשים מבצעים עבורה בחינם.

בשנים האחרונות פורחות ברשת הרשתות החברתיות. אתרים כמו Facebook או MySpace מספקים סביבה וירטואלית לניהול קשרים חברתיים ונותנים פורקן לצורך לממש את הפוטנציאל החברתי של האינטרנט. הפעילות מתרחשת בסביבה מובנית ומוגדרת היטב, שמנצלת את הפעילות החברתית להפקת רווחים. ראשקוף מסביר בספרו "Life Inc" שכל תוכנה מביאה עימה מטען של ערכים. אילו אפשרויות נותנת התוכנה ואילו היא חוסמת, איזה מידע יש לספק לה, מה קבוע מראש ומה ניתן לשנות (ובאיזו קלות) – כל ההחלטות האלה מצטברות למשמעות נסתרת שהתוכנה משליכה על המשתמש. הצורה קובעת במידה רבה את המהות. הרשתות החברתיות הן תוכנות שמעצבות מידע אישי ואופי של קשרים חברתיים לתבניות שניתנות לניצול כלכלי ומסחרי.

בפייסבוק, למשל, עומדת לרשותנו אפשרות לשתף את חברינו באתרים מעניינים שמצאנו, בתמונות או בסרטונים קצרים שאנו מעלים לאתר; להזמין אנשים לאירועים (מה קורה למי שאינו בפייסבוק?), להשוות את רשימות הקריאה שלנו, ועוד עשרות אפשרויות טיפשיות יותר ופחות של אינטראקציה, שמעניקה לנו אשליה של קהילתיות ומזינה אקולוגיה של חברות תוכנה ופרסום, שמפיקות מכך רווח.

בעוד שבימים הראשונים של הרשת רוב הפעילות הייתה אנונימית ונוצרה אוירה חופשית של משחק בזהויות ובדמויות חלופיות, הרי שהיום הרשתות החברתיות מעודדות ואף מחייבות אותנו להשתמש בזהותנו האמיתית. אנו נקראים למלא כמה שיותר פרטים על עצמנו – שם, תמונה, מיקום, מצב משפחתי, תחביבים, העדפות של ספרים, סרטים ומוזיקה. לכאורה, פרטים אלה מאפשרים לאנשים אחרים "להכיר" אותנו, אך למעשה הם יוצרים מאגר מובנה של נתונים, אותו ניתן לנצל לפרסום ישיר, ממוקד ובעל ערך.

הרשתות החברתיות מבקשות להפוך את סוג הזהות שהן בונות לנו לזהות העיקרית שלנו בעולם הווירטואלי. לכן, המגמה העכשווית באינטרנט היא לאפשר לגולשים להזדהות בעזרת זהות זו גם באתרים אחרים. זהו צעד שאמור להקל על הגולשים – איננו נאלצים לזכור עשרות סיסמאות, וכל פעולותינו מתרכזות סביב נוכחות וירטואלית אחת. אך מאחורי רעיון זה עומד, כמובן, אינטרס כלכלי מובהק. ככל שנהיה מזוהים יותר במהלך שיטוטינו ברשת וככל שהזיהוי שלנו קרוב יותר למי שאנו במציאות, גדלה האפשרות לנצל זהות זו לרווח על-ידי פרסום ממוקד.

רשתות חברתיות הן המקבילה הווירטואלית לקניונים המסחריים. הסוציולוג זיגמונט באומן מכנה מרחבים כאלה "מרחבי צריכה" – מרחבים שהופכים את האדם לצרכן. הם יוצרים תחושה מזויפת של קהילתיות על-ידי החלפת פעילות גומלין אמיתית שמתבצעת בין אנשים, בפעילות אינדיווידואלית של צריכה, שמתבצעת במקביל ובהתאמה לאנשים אחרים. מרחבי הצריכה מעצבים את החוויה שהם יוצרים באמצעות צורתם. בעולם האמיתי יהיה זה בעזרת תכסיסים אדריכליים ותצוגת מדפים. בעולם הווירטואלי משיגות זאת הרשתות החברתיות על ידי עיצוב האתר ואפשרויות התוכנה.

אופיים של הרשתות החברתיות ושל המרחב הווירטואלי מאפשר לתאגידים לשנות את מערכת היחסים בינם לבין האנשים (או ליתר דיוק, הצרכנים). בעולם הפיזי על התאגיד להשקיע כספים רבים כדי ליצור לעצמו מראית עין "אנושית", לבנות באמצעות חברות פרסום "מותג", שיקרין על התאגיד או על מוצריו איזושהי הילה, איכות מסוימת (שבינה ובין המוצר אין, כמובן, דבר), אשר תגרום לנו להשתוקק אליו ולא אל אחד ממתחריו.

ברשת החברתית הווירטואלית, לעומת זאת, כולם שווים. הקיום הווירטואלי של תאגיד הוא שווה ערך לקיום הווירטואלי של אדם. ברשת החברתית התאגיד לובש פנים ונטמע בקהל. אני יכול להיות "חבר" של משקה קל, לשלוח לו מסרים ולקבל ממנו עדכונים והודעות – בדיוק כמו שאני נוהג עם מכרי. מכיוון שאנו נוטים כיום להגדיר את עצמנו דרך הזיקה שלנו למותגים מסוימים, ארצה גם להתגאות במותג, להציג אותו כחלק מהזהות שלי ברשת, להפיץ אותו בין חברי. שוב מנוצל כוחה השיתופי של הרשת לטובת רווחי התאגיד, ואנו הופכים להיות, מתוך בחירה, חלק ממערך שיווקי העובד ללא תמורה.

טשטוש הגבולות בין האדם לבין התאגידים פועל גם בכיוון השני. בני אדם הופכים למותגים ופועלים כחברות עסקיות. בעולם הנשלט על ידי תרבות תאגידית, אנו נדרשים להגדיר את עצמנו במונחים כלכליים ושיווקיים. האינטרנט הופך להיות כלי מרכזי של "מיתוג אישי". כדי להצליח ולהתקדם אנחנו מתבקשים לחשוב על עצמנו כעל מותג, לשווק את עצמנו, להציג ולמכור. בעולם שבו האדם הוא מותג המקצוע היחיד שנחשב הוא שיווק. איך מפיצים מותגים. לא משנה מה אתה עושה – מה שחשוב הוא איך אתה ממתג ומוכר את עצמך. כולנו הופכים שבויים בידי כלכלת תשומת הלב.

התוצאה של תהליכים אלה היא הפרדה בינינו לבין העולם. פעולות שהיינו מבצעים פעם באופן ישיר זה מול זה (קשרים חברתיים, מסחר, מתן שרות) עוברות לאינטרנט. הטכנולוגיה הופכת להיות מתווך שאנו מחויבים להשתמש בו כדי לקחת חלק פעיל בשוק העבודה, במסחר ובתרבות. כשפעולותינו עוברות לרשת, הן מוכפפות לכללים ולתבניות שנקבעות על ידי החברות הגדולות, ואשר מאפשרים לגורמים כלכליים לנצל אותם להפקת רווח. מכלי שנועד לשרת את החירות של הרוח האנושית, הפך האינטרנט למכשיר האולטימטיבי להפקת רווחים מפעולות אנושיות שגרתיות.

הקרב על הרשת עדיין לא הוכרע. מרבית החברות הגדולות לא פיצחו בינתיים את המודלים העסקיים, והן ממשיכות להתמקד במחקרים פסיכולוגיים ובבניית טכנולוגיות שיפעילו אותנו בכיוון הנכון. אנו נמצאים בעיצומו של תהליך בו משתנים מערכי הכוחות בין פרטים לחברות ובין תכנון לאלתור. כללי המשחק הכלכליים משתנים ומוגדרים בכל רגע מחדש. אין לדעת מי, אם בכלל, ישלוט ברשת, אולם ברור כי תפקידה של הטכנולוגיה בעיצוב תמונת העולם רק הולך ונהיה מרכזי יותר.

עם עליית משקלה של נוכחות הרשת בחיינו, חשוב יותר שנהיה מודעים למטען שהיא מביאה עימה, לאפשרויות שהיא פותחת ולאלה שהיא סוגרת. כאשר אנו נכנסים בשמחה לרשת חברתית זו או אחרת, כאשר אנו מוסרים ברצון את העדפותינו ותחביבנו – כדאי שנזכור שאנו שותפים מלאים לשוק עולמי ענק, שמכוון, בסופו של דבר, להגדיל את הצריכה ואת הרווחים של התאגידים והחברות המסחריות הגדולות.

לקחי יום כיפור / האדם במכונה

כמו בכל שנה, העיר מתעטפת בשקט. וליום אחד אנחנו זוכים בהצצה אל מה העיר היתה יכולה להיות. מה העיר היתה צריכה להיות.

נדמה כי השפיות חוזרת פתאום אל העיר. האויר נהיה נינוח הרבה יותר. (שלא לדבר על נקי). נעלמת תחושת הבהילות שמלווה את החיים העירוניים ללא הרף. אנשים יוצאים לרחוב. מתהלכים. מסתובבים. מסתכלים זה בזה. אנשים נמצאים בעיר ונהנים ממנה. העיר הופכת ליום אחד לעיר של אנשים, לעיר עבור אנשים.

הרעה החולה, אני מבין משנה לשנה, היא המכונית. ולא שאיני מכיר ביתרונות שהיא מספקת, ולא שאין ברשותי אחת כזו. אבל השינוי הפיזי ממש שמתחולל ברחשי העיר בעת העדרותה, ולו ליום אחד בלבד, מלמד על הצל העצום שהיא מטילה על חיינו.

האדם במכונית אינו אדם עוד. הוא הופך למכונית. גופו מתרחב וגדל לממדיה (לכן מכוניות גדולות מספקות כל כך את צרכי האגו של אנשים קטנים). העולם הופך להיות לסרט המוקרן על גבי מסך החלון הקדמי, מלווה בפס-קול הבוקע ממערכת השמע. האדמכונית מרגיש את כוח המנוע בעצמותיו. המיית המנוע מחרישה את פעימות ליבו. הוא אינו מזהה יותר את ההולכים מחוץ כשווים לו. הם כבר אינם מבני מינו. הם הפרעות קטנות העומדות בפני המשמעות היחידה של האדמכונית – התנועה. התנועה היא האידיאל. האדמכונית יעשה הכל כדי לשמר את התנועה. כל האטה, כל עצירה, היא כמו התקף לב קטן. היא מקרבת את קיצו של האדמכונית, מחלישה את געש המנוע ומקרבת את ההפרדה הצפויה והבלתי-נמנעת שבסופה יפלט החוצה הנוהג וימצא את עצמו שוב אדם קטן ורגיל.

כשהמכונית מנוטרלת העיר הופכת שוב אנושית. מרחקיה הם אנושיים. רעשיה הם אנושיים. ההולכים בה הם אנושיים.

ואך יוצא החג והמכוניות מתעוררות לחיים ואוחזות לעצמן שוב את השלטון. עם הצליל העמום של סגירת הדלת והצתת המנוע חוזרים לסורם הממהר, העצבני והלוחמני אותם אנשים שרק לפני רגע עוד הילכו רגועים ושקטים ברחובות. האנושיות מפרפרת ומדממת תחת הצמיגים השחורים.

מה המחיר שאנחנו משלמים עבור היתרונות שמביאה הטכנולוגיה? מה אנו מרוויחים ומה אנחנו מפסידים בתוך קצב החיים הזה שלא מאפשר את הדממה?

ברגעים כאלה אני תוהה אם לא היתה עדיפה כבר מדינת הלכה יהודית שאוכפת את השבת ונותנת לנו מרגוע בכל שבוע ושבוע. ואז אני נזכר מה מתלווה לכך ומתנער ברעדה.

על דואר, צילום מסמכים ופערים טכנולוגיים

לפני כמה ימים נדרשתי ללכת לדואר לשלוח מכתב (מוזר, נכון?). משרד ממשלתי, צריך לשלוח איזה צילום של מסמך. הייתי בדרך לעבודה והתכוונתי לעבור בדואר, לצלם את המסמך ולשלוח אותו.

אין יותר בדואר אפשרות לצילום מסמכים.

טוב, היום כמעט לכל אחד יש מכונת צילום משולבת פקס-סורק-אספרסו-כפול בבית או במשרד, וחוץ מזה כמעט הכל אפשר להעביר בדוא”ל ולצלם מסמכים זה ממש פאסה. אבל מה אם הייתי מובטל, קשיש, או סתם מישהו שאין לו מכונת צילום בסביבתו הקרובה?

הטכנולוגיה מתקדמת והופכת דברים לקלים יותר וזמינים יותר – בתנאי שאתה מסוגל להשתמש בטכנולוגיה. אנחנו מתלהבים מהחידושים ושוכחים מאחור את אלה שקשה להם להשתתף במרוץ. דרישת הסף להשתתפות פעילה בחברה עולה כל הזמן. עולה בהרבה מובנים – כסף, הבנה, יכולת, כישורים. הטכנולוגיה היא דמוקרטית – אך רק לקהל מעריציה. זוהי דמוקרטיה של עריצות, ומי שלא מוכן מוכן להשתחוות למולך החדש יושלך לבור הבידוד.

בדרך כלל אנחנו נמצאים בצד הנכון של המתרס. אך מדי פעם כשאתה נזקק לטכנולוגיה ומגלה שהיא כבר רצה קדימה ואתה מתנשף מאחור, יש רגע של בלבול וחוסר ודאות, נפילה חופשית וניסיון למצוא נקודת אחיזה חדשה. ומה יהיה עוד עשר שנים? עוד עשרים שנה? האם נמצא את עצמנו בוהים בילדינו שוחים בשדה טכנולוגי שאין לנו כל גישה אליו?

טוויטר טלפאתי? לא ממש

יוסי גורביץ’ מספר היום בכלכליסט על ניסוי שהתבצע באוניברסיטת ויסקונסין, במהלכו שלח דוקטורנט בשם אדם ווילסון הודעה לטוויטר באמצעות ממשק הפועל בעזרת גלי מוח. גורביץ’ כותב:

ווילסון לא כתב אותה (את ההודעה); הוא חשב אותה, וגלי המחשבה שלו תורגמו מיד לטוויטר. הטכנולוגיה קיימת; היא לא לשימוש ציבורי, לא בקרוב; אבל היא קיימת. יהיה מעניין כאן, עוד עשור. אולי עוד קודם.

הכתבה ב-Wired אליה מפנה גורביץ’ מתהדרת בכותרת – Twitter Telepathy: Researchers Turn Thoughts Into Tweets. כתבה אחרת מכריזה כי Scientists Break Brain/Twitter Barrier, ואילו אחת אחרת מזהירה – Twitter-brain interface offers terrifying vision of the future.

למרות הכותרות ההחלטיות, בניסוי עצמו לא היה כל אלמנט של קריאת מחשבות או הפיכת מחשבות למילים. זהו שימוש במערכת של ממשק מוח-מחשב (מערכת בשם BCI2000) אשר יודעת לזהות שינויים בגלי מוח ולתרגמם לתבניות המשמשות לשליטה על אמצעי אחר (במקרה זה – מקלדת וירטואלית). ווילסון לא חשב משפט והמערכת “קראה” את מחשבותיו, אלא הוא השתמש בשינויים בגלי-מוחו כדי להזיז סמן על מסך מחשב ולבחור באמצעותו אותיות. אין בניסוי זה כל חדש, מלבד המהלך הסופי של שליחת המשפט שהוקלד לטוויטר, והנסיון הפשוט והמוצלח לרכב על גל הפרסום של טוויטר כדי לקבל קצת חשיפה אוניברסיטאית (ומכיוון שמערכות כאלה יכולות לסייע רבות לאנשים מוגבלי תנועה, החשיפה עצמה היא מבורכת).

מובן מדוע הניסוי המתואר מושך תשומת לב ומעורר עניין והשערות לגבי העתיד. אולם מה בדבר קצת אחריות עיתונאית? או סתם שכל ישר? כי ברור שהתיאור העסיסי של “להפוך מחשבה לטוויט!” הוא מופרך מן היסוד, ובכתבות עצמן אף מודים בכך. אז נכון, צריך להביא קוראים, רוצים למשוך תשומת לב. אבל בסופו של דבר כל שטות כזו היא עוד פגיעה קטנה אך משמעותית באמינות הכותב או העיתון.

סייברספייס זה כאן

פורסם בגיליון מס' 2 של כתב העת "אודיסאה – מסע בין רעיונות", ינואר 2009.

אנו יצורים טכנולוגיים. למן האבן הראשונה שבה השתמש האדם הפרהיסטורי, דרך גלגל העץ הראשון ועד למאיצי חלקיקים שמנסים לשחזר את ימיו הראשונים של היקום, הטכנולוגיה ארוגה לתוך תולדות המין האנושי ברקמה הדוקה וצפופה. קשר זה הולך ומתחזק עם ההאצה בקצב התקדמות הטכנולוגיה וכניסתה לעוד תחומים בחיינו. כבר לא מדובר בכלים חיצוניים העומדים לשרות האדם, הטכנולוגיה היא חלק ממהות האדם, מזהותו כבעל חי שמערכות ממוחשבות מרחיבות כמעט ללא גבול את כישוריו ומרחב פעולתו.

סייברספייס חדש מופלא

המונח סייברספייס הוטבע על-ידי סופר הסייבר-פאנק ויליאם גיבסון בסיפור קצר שפורסם בשנת 1982. גיבסון מתאר את הסייברספייס בספרו רב ההשפעה "נוירומנסר" שיצא שנתיים מאוחר יותר כ"הזיה כל-חושית שחווים אותה יום-יום ביליוני מפעילים חוקיים, מכל אומה, ילדים הלומדים מושגים מתמטיים… ייצוג גרפי של מידע, שמופשט מתוך המאגרים של כל מחשב ומחשב בתוך המערכת האנושית. מורכבות לא-נתפשת. קווי-אור פרושים באי-חלל של הנפש, צבירים ומערכות של נתונים". זהו מקום של שחרור מכבלי הגוף, עולם חלופי בעל עוצמה וחיות חזקים יותר מאשר העולם הפיזיקאלי ה"אמיתי", העלוב והכאוטי. עולם שניתוק ממנו, כמו שחווה גיבור הספר, הוא נפילה מגן-העדן.

הסופר ברוס סטרלינג, בספרו The Hacker Crackdown העוקב אחר המאבק של כוחות הביטחון של ארה"ב בשנת 1990 בהאקרים ובפושעי מחשב, מתאר את הסייברספייס בהקשר שונה כדימוי של רשת הטלפונים. סטרלינג מסביר כי הסייברספייס הוא המקום בו מתרחשת שיחת הטלפון. מקום זה אינו מתקיים בטלפון של דובר זה או אחר – זהו המרחב שבין הטלפונים. בעולם הממוחשב הסייברספייס הוא מרחב של מידע המתקיים בשום-מקום של רשתות המחשבים. זהו מקום ללא "מקום", חלל בעל נוכחות אשר נמצא במקביל או מחוץ לעולם הפיזי, מקום בו מתרחשת תקשורת, בו מתקיים המידע בצורתו הטהורה.

עם יציאתה של רשת האינטרנט מגבולות האקדמיה אל העולם המסחרי בשנות ה-90' של המאה הקודמת החלו חזיונות הסייברספייס של סופרי מדע בדיוני כגיבסון, סטרלינג וורנור וינג' מתממשים במציאות. הסייברספייס הפך, באופן מתבקש, למטאפורה מרכזית בהתמודדות עם מרחב המידע החדש שיצרו האינטרנט וה-WWW. ההשפעה של ספרות הסייבר-פאנק הייתה גדולה במיוחד בקרב אנשי מחשבים, עד שהפכה לגורם מעצב בהתפתחותה של הרשת (עולמות וירטואליים כמו Second Life, למשל, פותחו בהשראת ספר המדע הבדיוני Snow Crash של ניל סטפנסון). רשת האינטרנט נתפסה כהתגלמותו של הסייברספייס, והשניים הפכו למונחים מקבילים כמעט – רשת האינטרנט כתשתית, התווך הפיזי, אסופת המחשבים המקושרים זה לזה בכבלים עבים בהם זורמים אלקטרונים. הסייברספייס כאותו מרחב-מידע שאנו נמצאים בו כשאנו גולשים ברשת האינטרנט, מרחב שאנו נכנסים אליו ולפעמים מתקשים לצאת ממנו. במישור הפיזי הדפדפן שלנו מקבל תשובה ממחשב מסוים דרך קו תקשורת כזה או אחר. אולם למעט במקרים של תקלות, עובדה זו אינה נוגעת לנו. אנו נשאבים לתוך עולם של אתרים, קישורים, מילים, תמונות, אינטראקציות חברתיות. אנו פשוט נמצאים בתוך "הרשת".

בעוד מרבית ספרות הסייבר-פאנק מתארת עולם דיסוטופי וקודר, הרי שכמטאפורה לאינטרנט, הסייברספייס משמש בעיקר כחזון אוטופי. אנשים מרכזיים בעולם האינטרנט כדוגמת קווין קלי (מייסד מגזין Wired) ומדעני מחשב כמו מארק פשה (ממציא שפת התלת-מימד VRML) ומייקל בנדיקט (פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד) רואים בסייברספייס מרחב של חוויה רוחנית ומדברים עליו במונחים של קדושה. פשה חושב, למשל, כי הסייברספייס מעורר את החלקים האלוהיים שלנו. מייקל בנדיקט אומר כי הסייברספייס יכול להוות התגלמות דיגיטלית של "ירושלים החדשה", אוטופיה שמימית של תבונה וידע.

מייקל היים, פילוסוף העוסק בחקר עולמות וירטואליים, מתאר את המשיכה של האדם אל הסייברספייס כמשיכה ארוטית. היים אומר כי הסייברספייס מרתק אותנו לא רק באופן אינטלקטואלי, אלא הוא שובה את ליבנו. "ליבנו פועם בתוך המכונה" אומר היים. אנו שואפים להתרחב, לצאת מעבר לעצמנו, מעבר לגבולות הפיזי. זהו הדחף הארוטי – הרצון לצאת מחוץ לסופיות של קיומנו – דחף בסיסי ועמוק שטבוע בנו כבני-אדם. הארוס עומד בבסיס השאיפה הכללית של האדם להרחיב את גבולות קיומו ומושך אותנו אל העולמות הוירטואליים. הסייברספייס, אומר היים, נושא איתו את אותה הילה מפעימה ומעוררת כבוד שפעם ייחסנו לחכמה ולתבונה. כמו עולם האידיאות של אפלטון, הסייברספייס הוא מרחב של מידע ושל צורה, עולם נעלה של ידע טהור. לעומת הקיום הגופני שמלא בחוסר וודאות ובמקריות, קיום בו רב הנסתר על הנגלה, מצטייר הסייברספייס כעולם מסודר ומבהיק העונה לכללים מובנים ולתבניות מוגדרות. זהו עולם שאת חוקיותו הבסיסית אנו מסוגלים להבין ולדעת, עולם שמספק לנו וודאות בתוכה אנו מסוגלים לנוח. אידיאל זה של הסייברספייס הוא האידיאל אליו שואפת נפשנו – שחרור מהגוף, הימלטות מהבלבול של הבשר אל מרחב מתמטי של תודעה טהורה, של ידיעה מוחלטת וחובקת-כל.

חזון העצמות הוירטואליות

הסייברספייס הגיח לעולם כמדע בדיוני, אך עם הופעת רשת האינטרנט תפס מקום כאחד המרכיבים העיקריים אשר ייטלו חלק בעתיד האנושות. האבולוציה הביולוגית של האדם אולי מאיטה, אך אין זה סוף התפתחותו של האדם. אולי להיפך. מוקד האבולוציה נע משדה הביולוגיה אל המרחב הטכנולוגי, ושם, באופן מואץ, ממשיך המין האנושי את מסעו (ראו מסגרת). זהו מסע שיוצא מגבולות הגוף לעבר מרחבים של מידע, מסע שיהווה קפיצה חסרת תקדים של התודעה האנושית. מסע שבסופו נהפוך במובן מסויים לבני-אלמוות.

הרצון להימלט מהגוף הוא, בסופו של דבר, שאיפה להתחמק מצלו המאיים של המוות. שאיפה זו מופיעה בספרות הסייבר-פאנק בדמות היכולת "להעלות" גרסה דיגיטלית של העצמי לתוך הרשת, וכך להמשיך להתקיים לנצח בערבות האינסופיות של העולם הווירטואלי. וכפי שהסייברספייס זלג אל מחוץ לספרות, גם רעיון זה מתחיל לגייס לעצמו תומכים בעולם האמיתי. מדענים כמו הפרופסור לרובוטיקה האנס מוראבק או מדען המחשב וסופר הסייבר-פאנק רודי ראקר מאמינים כי ניתן יהיה בעתיד לסרוק את תבניות המידע של התודעה האנושית באופן מלא ולהעביר את תודעתו של אדם לתוך המחשב.

חזון דומה מציג המדען והממציא ריי קורצווייל. קורצווייל, יחד עם ורנור וינג', הוא מאבות תנועת הסינגולאריות, אשר טוענת כי קצב השינויים הטכנולוגיים גדל באופן מעריכי וכי אנו מתקרבים לנקודה בה השינוי יהיה כה מהיר ונרחב עד כי הקיום האנושי ישתנה ללא היכר. נקודה זו היא סינגולאריות (מונח שהושאל מתחום הפיזיקה), נקודה שהשינוי בה יהיה כל כך עמוק עד שלא ניתן לצפות איך יראה העולם אחריה (למרות שכמובן אנשי הסינגולאריות מנסים לנחש). אחד מהדברים העיקריים שחוזה קורצווייל הוא כי הטכנולוגיה תביא אותנו למצב בו נוכל להאריך את החיים לנצח. שילוב של ננו-טכנולוגיה, רובוטיקה ואינטליגנציה מלאכותית יאפשר לנו בשלב ראשון לתחזק את גופנו ולמנוע הזדקנות, ובסופו של דבר גם לחבר את התודעה האנושית אל המחשב ליצירת תודעה חדשה, מוגברת ונצחית. חיבור כזה יבטל, לדברי קורצווייל, את ההבחנה בין העולם ה"אמיתי" לבין המרחבים הממוחשבים של המציאות המדומה. זה יהיה עולם שכולו (גם) סייברספייס.

פרופ' נפתלי תשבי מהמרכז לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית רואה את האפשרות לחיי נצח באופן שונה. התודעה שלנו, אומר תשבי, אותו "אני פנימי", היא בעצם אשליה – התודעה לא הייתה קיימת בעבר, היא משתנה כל הזמן, ויום אחד גם תפסיק להתקיים. את תחושת התודעה העצמית שלנו לא נוכל כנראה לשמר, ולא ברור אם היינו רוצים בכלל לשמר אותה. חיי נצח שמשמעם עצירת המוות הביולוגי, טוען תשבי, הם מתכון להתנוונות המין האנושי, עצירת כל התהליכים הדינמיים של החיים ויצירת חברה מזדקנת והולכת ללא יכולת התפתחות. חיי הנצח היחידים שניתן לדון עליהם ברצינות הינם שימור ה"אני" הציבורי שלנו – יצירת כפיל וירטואלי שיוכל להמשיך לדבר בשמנו גם לאחר מותנו. תשבי מדמיין תוכנת מחשב אינטראקטיבית שתכיל את כל עולם האסוציאציות הפנימי שלנו. התוכנה תִלמד אותנו במהלך חיינו, תכיל את זיכרונותינו ואת כל המרכיבים של עולמנו התרבותי והרעיוני. באמצעות מנוע חיפוש אסוציאטיבי וממשק וירטואלי שנראה כמונו תוכל התוכנה לנהל דו-שיח בשמנו ולהשיב על שאלות באופן דומה לתשובותינו שלנו. זה יהיה עותק של הדובר הפנימי שלנו, שכפול של הביטוי החיצוני של תודעתנו, נטול תחושת תודעה עצמית. תשבי צופה כי ככל שילך ויתחזק החיבור בינינו לבין המחשב עד שיגיע לרמה של חיבור עצבי ישיר, תלך ותפחת התלות של החוויות שלנו בגוף ובחושים, ויקל עלינו ליצור עותק ממוחשב של החוויות שעברנו. כך נוכל ליצור עולם וירטואלי שמכיל את סך חוויותינו וזיכרונותינו, איתו יוכלו אנשים אחרים להמשיך ולהיות באינטראקציה גם לאחר שגופנו יעלם מן העולם. החיים הפיזיים שלנו ילכו ויאבדו מחשיבותם כאשר נהיה מודעים לכך שעולם החוויה שלנו ממשיך להתקיים אחרינו. כולנו נזכה למעשה לחיי נצח ציבוריים.

הגוף הוא המסר

חזון הסייברספייס וההבטחה לחיי נצח שטמונה בו הוא מפתה ומושך. אך זהו אינו חזון חדש. מרגרט ורטהיים, אשר עוסקת בחקר המדע וההיסטוריה, מציינת כי השאיפה לשחרור מהגוף מלווה את התרבות המערבית לאורך ההיסטוריה כולה, ומאפיינת במיוחד את המחשבה הנוצרית. ורטהיים טוענת כי הסייברספייס מהווה מבחינות רבות גלגול מודרני של הכמיהה הנוצרית למלכות השמיים (כמו שניתן לראות למשל בהתבטאויות של מייקל בנדיקט ומארק פשה שהוזכרו קודם לכן).

בבסיס השאיפה והאפשרות לחיי נצח וירטואליים נמצאת תפיסת העולם הדואליסטית הקלאסית, לפיה קיימת הפרדה בין הגוף והנפש, בין עולם החומר לעולם הרוח. מעבר לכך, ההנחה המובילה בעמדה זו (באופן מובלע יותר או פחות) היא כי הגוף הוא נספח מיותר ופחות ערך, וכי הנפש, או בגלגולה המודרני – התודעה, היא המהות האמיתית של האדם. הגוף הוא ארצי וארעי, הוא מגביל אותנו ומונע מאיתנו להתקרב אל האלוהות. הרוח היא המרכיב הטהור שאותו אנו מבקשים לזכך. זוהי שאיפה אל הטרנסצנדנטליות, אל חיי רוח המתעלים מעל לגסות של עולם הגוף. הסייברספייס מגלם את המרחב החוץ-גופני שיכול לאפשר חיי רוח שלמים. שם נוכל לזנוח את הגוף ולהמשיך להתקיים כתודעה וירטואלית טהורה בלבד.

כך, לאחר שנים של מטריאליזם מדעי אשר שלל את קיומו של דבר מה מחוץ לעולם הגופני והפיזיקאלי, חוזרת לתמונה בתפנית מעניינת הגישה הדואליסטית, הצצה דווקא מתוך עולם הטכנולוגיה. אולם לצד הדואליזם הנוגע להפרדת התודעה מהגוף, יש כאן המשכיות של התפיסה המטריאליסטית בהתייחסות אל התודעה כאובייקט הנמצא בתחום סמכותו של המדע.
המטריאליזם מתחלף בסוג של "אינפורמציזם", ברעיון כי התודעה במהותה מורכבת מתבניות של מידע. תפיסה כזו עדיין מניחה רדוקציה של התודעה למרכיב אחד הניתן לחקירה מדעית מלאה, אך בהתאם לעידן האינפורמציה שאנו חיים בו, במקום החומר המטריאליסטי מרכיב זה הופך להיות למידע. הגילום החומרי, יהיה זה דרך פולסים חשמליים, אינטראקציות כימיות או כל אמצעי אחר, הופך להיות משני. מה שחשוב הוא תבנית המידע המיוצגת דרכו. המטאפורה המרכזית בתמונת עולם זו נלקחת מעולם המחשבים – התודעה נתפסת כתוכנה, והגוף כחומרה. התוכנה היא הדבר העיקרי, התוכן, מעניקת המשמעות. החומרה היא רק אמצעי. התוכנה זקוקה לחומרה כדי לרוץ עליה, אך לחומרה אין משמעות בפני עצמה, וכן איננו מחויבים בהכרח לסוג מסוים של חומרה. לפי ראיה זו ההפרדה של התודעה מהגוף נדמית כעניין טכני בלבד – ברגע שיהיו בידינו הכלים לנתח את הפעילות המוחית ולזהות בה באופן מלא את תבניות המידע של התודעה, נוכל לשכפל את התוכנה-תודעה וכך להפרידה מהחומרה של הגוף. אזי נוכל גם להריץ אותה על חומרה אחרת, אמינה ועמידה יותר, וכך להבטיח את קיומנו הנצחי.

ההנחה כי ניתן לנתק את התודעה מהגוף אינה כה מובנת מאליה. הפילוסוף מוריס מרלו-פונטי, כמו רבים אחרים, טוען כי הגוף הוא תנאי הכרחי לתודעה. בעוד הגישה הדואליסטית רואה את האדם כמוח חושב ותופס שרק במקרה נמצא שבוי בגופו, מרלו-פונטי מתייחס לאדם כמכלול של גוף-סובייקט שקיומו הגופני הוא חלק מהותי והכרחי לקיומו כסובייקט. לפי מרלו-פונטי התפיסה קודמת לתודעה, והתודעה לא יכולה להתקיים בלעדיה. תפיסה אינה דבר מה המתרחש במוח מבודד, כמו שרואה זאת הגישה הדואליסטית. התפיסה לא ניתנת לניתוק מהגוף – אנחנו חווים ותופסים דברים דרך הגוף וחושיו, במימד פיזי לחלוטין. אנו מתקיימים בראש ובראשונה כתודעה אשר פועלת בעולם, תודעה המקיימת יחסים עם הדברים הסובבים אותה. להיות בעל תודעה הוא לתפוס את מקומך בעולם, ותפיסה זו נטועה בגוף. הגוף הכרחי לקיומה של תפיסה, אשר הכרחית לקיומה של תודעה. היותנו יצורים חושבים הוא משני להיותנו יצורים, אנו קודם כל מתקיימים בעולם כגוף חש, ורק אחר כך כתודעה חושבת.

קווין קלי בספרו Out of Control מציג מקרה שמחדד את חשיבותו של הגוף עבור קיום התודעה. בניסוי פסיכולוגי שנערך בקנדה שהו מתנדבים במשך שלושה ימים בתא בידוד בו נוטרלו כל חושיהם – התא היה חשוך לגמרי ואטום לקול, והם שכבו על מיטה כשאבריהם עטופים ומכוסים. בתחילה המתנדבים דיווחו על הזיות וויזואליות. ביום השני חשו ניתוק מהמציאות, קשיי דיבור ופחדים. ביום השלישי רוב המתנדבים לא יכלו לחשוב על דבר, וחלקם "נתקעו" במחשבה אחת אשר חזרה על עצמה שוב ושוב עד שלא יכלו לשאת זאת יותר. הגוף, אומר קלי, הוא העוגן של התודעה. ללא הגוף והחושים, ללא עולם, המוח יכול להגיב רק אל עצמו, ואז התודעה קורסת פנימה בהתעסקות עצמית חסרת כיוון לתוך עיוורון מנטאלי. ללא גוף התודעה שוחקת את עצמה למוות.

חוסר היכולת להפריד בין הגוף לבין החוויות שאנו עוברים מודגשת בגישות גופניות בפסיכולוגיה ובתרפיה, כמו אלה של וילהלם רייך ושל תלמידו אלכסנדר לואן. גישות אלה יוצאות מנקודת הנחה זהה לזו של מרלו-פונטי – חוויה היא תופעה גופנית. כל מה שקורה לנו נתפס דרך גופנו ומשפיע עליו. הגוף אינו רק אמצעי חישה, הוא גם נוטל חלק משמעותי בזיכרוננו ובעיצוב תפיסת העולם שלנו. החוויות והטראומות שאנו עוברים משפיעות על גופנו ונצברות בו. חוויות הילדות שלנו טמונות בגוף, מעצבות את מתח השרירים שלו, את אופן היציבה, את זרימת הדם באברים השונים. ההגנות והמחסומים אשר נבנו בגוף במהלך ילדותנו מהווים חלק נכבד ממי שאנו הופכים להיות כאנשים בוגרים, ומשפיעים על הדרך בה אנו מתנהלים בעולם, על החלטותינו, על מערכות היחסים שלנו, על היחס שלנו לעצמנו. לא ניתן לנתק את מי שאנחנו כתודעה, את האופן בו אנו חושבים, מתבוננים ומבינים, ממי שאנחנו כגוף. התודעה שלנו היא חלק מהגוף, והגוף הוא חלק ממנה. אנחנו מכלול אחד ושלם של תודעה-גוף.

אם הגוף אכן הכרחי לקיומה של התודעה ולא ניתן להפריד ביניהם, אולי האפשרות היחידה היא זו שמתאר פרופ' תשבי – שכפול המבנה האסוציאטיבי והמחשבתי שלנו, הביטוי החיצוני של תודעתנו. אולם האם אלה חיי הנצח המבוקשים? האם שכפול וירטואלי כזה הוא אכן "אני"? הסופר מישל וולבק בספרו "אפשרות של אי" מציג גרסה קודרת של חיי נצח כאלה. עולם העתיד של וולבק מורכב מניאו-אנשים, צאצאי אנושות משופרים ומהונדסים. הניאו-אנשים אינם מתרבים – הם משתכפלים. כל אחד מהם מהווה עותק גנטי של אב קדמון, אבי השושלת. הם חיים כמעט כשכל בלבד, מבודדים בביתם, חייהם מוקדשים לחקירה ולכתיבה מחדש של זיכרונות האדם המקורי, העותק מס' 1 שלהם. זוהי אנושות שמקיימת חיי נצח על-ידי שיכפול גנטי ושימור הזיכרון באופן חי דרך הצאצאים המשוכפלים. אם אלה אכן חיי נצח, הרי הם עלובים, חסרי הווה, עתיד ותקווה. זוהי אנושות מתקדמת טכנולוגית אך מנוונת ולא מתפתחת, אנושות שעוסקת בצורה אובססיבית בעבר ובציפייה חסרת התרגשות לביאת העתידים, מעין גודו סינגולארי שלעולם לא יגיע.

וולבק מציג כאן תמונה מוקצנת של תפיסת העולם הדואליסטית. הניאו-אנשים הם שיאה של הרציונאליות והשאיפה לחיי רוח. הגוף עבורם הוא בן-חלוף, זמני, הסחה בלבד. הם מבקשים לפרוש מהטבע, גופם משודרג כדי להרחיקם ככל שאפשר מרגשות, מתשוקות וממכאובי הבשר. חייהם הם חיים שטוחים ואדישים, במידה רבה נטולי אנושיות. מהעבר השני, בצדו של הגוף, נמצאים הפראים, שרידי האנושות שלא הפכו לניאו-אנשים. הפראים חיים בשבטים פטריארכאליים נוקשים, מחוסרי תרבות ושפה, ספוגים בלכלוך וסירחון, מין חייתי, טקסים אלימים ואכזריים. הם התגלמות היצרים החייתיים ששוכנים במעמקים המודחקים של המין האנושי. אצל וולבק אין אפשרות של אושר או נחמה באף אחד מן הצדדים. חיי הגוף הם שפלות ואכזריות, חיי הרוח הם ניוון חד-גוני והתנתקות. התמונה שוולבק מציג (על-אף שהפסימיות טמונה בה באופן אינהרנטי) מספקת קריאת אזהרה בדבר האפשרות של קיום באחד מהצדדים בלבד. כדאי אולי לקחת זאת בחשבון לפני שאנו ממהרים לזנוח את הגוף.

סייברספייס זה כאן

השאיפה לקיום נצחי כתודעה בסייברספייס היא כנראה מעט מרחיקת לכת. אנו נכבשים בקסמן של המטאפורות שיוצרות הטכנולוגיות החדשות – סייברספייס, תוכנה, חומרה, ומתפתים להשליכן על עצמנו בתקווה למימושו של חלום האלמוות המלווה את התרבות לאורך השנים. אך אלה עדיין מטאפורות בלבד, והחלום הוא רק חלום. אם הסייברספייס, כמו שהסביר ברוס סטרלינג, הוא המרחב שיוצר קו הטלפון בשיחה בין אנשים, מדוע לא נוכל להתייחס כך גם למרחב ההתכתבות דרך חליפת מכתבים, או לעולם בו מתקיימים כל אותם גיבורים ספרותיים אותם הכרנו במהלך חיינו? הבנת הסייברספייס באופן זה יכולה לתת לנו פרספקטיבה טובה יותר על מקומה של הטכנולוגיה בחיינו. המטאפורה של הסייברספייס לרשת האינטרנט כמרחב חוץ-פיזי וכמקום מיסטי וקדוש נולדה כנראה מתוך המפגש עם החדש. הרי הכתיבה בתחילת דרכה נתפסה כמקודשת והייתה נחלתם של כהני הדת בלבד. את תגובתם הנדהמת של האנשים אשר נתקלו לראשונה בהמצאת הטלפון ניתן רק לדמיין, יש לשער כי הדבר נראה בעיניהם כסוג של פלא, כדבר-מה מחוץ לעולם זה. כמו אז גם היום, הטכנולוגיה החדשה מהלכת עלינו קסם, מעוררת בנו את רגש הפליאה, את אותה תחושה של ילדותינו שהכול עוד אפשרי. אולם כמו הכתב והטלפון, עם היטמעות הטכנולוגיה בחיינו, כך הולך ודועך הקסם והחידוש שבה, והיא הופכת לחלק בלתי נפרד ומובן מאליו מהעולם שסביבנו. אין בכך כמובן להקטין את מקומה – ככל שהיא שקופה לנו יותר, נמצאת בכל מקום והופכת טבע שני, כך גם גדלה מידת השפעתה והשינוי שהיא מביאה עמה.

למחשב ולאינטרנט יהיה ככל הנראה מקום אחר בהתפתחות המין האנושי. זהו מקום ארוטי פחות ופרוזאי הרבה יותר, אך עדיין בעל השלכות מרחיקות לכת, ואת ניצניו היומיומיים כבר ניתן לראות סביבנו. האנושות לא צועדת לעבר הסייברספייס. הכיוון הוא הפוך – הסייברספייס נע לתוך העולם.

יזם האינטרנט נובה ספיבק מנה לאחרונה מספר דוגמאות שמציגות את הנוכחות הגוברת והולכת של הרשת בעולם הפיזי. ביניהן ניתן למצוא טלפונים סלולאריים חדשים אשר מחוברים לרשת וגורמים לה ללכת איתנו לכל מקום; יישומים דוגמת Google Maps Mobile שמזהים מיקום גיאוגרפי ומחברים בין מקומות פיזיים למקומות וירטואליים; מסגרות תמונה שמתעדכנות ומציגות תמונות מתוך אלבומי רשת; חיישנים בגינה שמחוברים לרשת ועוזרים להחליט מה לגדל; יישומים של Lifestreaming דרכם אנו מעדכנים ברשת את כל פעולותינו ומתעדכנים אודות מעשיהם של אנשים אחרים. השפעתה של הרשת ניכרת בתחומי תרבות, כמו שירה המושפעת מטוקבקים או ספרות בנוסח סיפור-במשפט-אחד שהחלה את דרכה ברשת. אנו רואים יותר ויותר זליגה אסתטית שמקורה ברשת שמתבטאת למשל בשלטי חוצות המעוצבים לפי סטנדרטים של Web 2.0, או אפילו בהחלטות הגרפיות והעיצוביות בגיליון זה של אודיסאה.

ספיבק, כמו גם קווין קלי ואחרים, טוענים כי כיוון ההתפתחות של רשת האינטרנט שונה ממה שציפינו וחזינו. המחשבה כי העולם הולך והופך לדיגיטלי וכי כולנו נחייה כישויות וירטואליות הייתה מוטעית. מה שמתרחש בפועל הוא שהעולם הדיגיטלי חודר לתוך העולם הפיזי. לטענת ספיבק במהלך השנים הקרובות המונח של "להתחבר לרשת" יהפוך למיושן מכיוון שכל אדם וכל דבר יהיו מחוברים כל הזמן. במובן זה צודק קורצווייל – זה אכן יהיה עולם שכולו (גם) סייברספייס, מאחר והסייברספייס יחלחל פנימה לכל פינה בעולם. הסייברספייס לא יהיה מקום אחר, מרחב חליפי אליו נמלטים מתוך העולם הפיזי. הסייברספייס נמצא בעולם. הוא יהווה (ובעצם, כבר היום מהווה) מימד נוסף המגביר ומעשיר את העולם בו אנו חיים. הרשת תמצא בכל מקום, תוך שהיא מקשרת את כולנו ואת כל הדברים סביבנו ומאפשרת נגישות תמידית לכמויות עצומות של מידע. המרחב הוירטואלי לא יחליף את העולם אלא יתווסף אליו כרשת ענקית של קשרים – זה יהיה עולם שבו הכול קשור לכול.

העולם שאנו חיים בו הוא כבר היום עולם של מדע בדיוני. המחשב ורשת האינטרנט משפיעים על האופן בו אנו קוראים וכותבים, לומדים, אוספים מידע, יוצרים ומתבטאים, מנהלים קשרים חברתיים, מבלים. זוהי טכנולוגיה שמשנה את יכולות הזיכרון שלנו, את המערכים האסוציאטיביים, את האופן בו אנו חושבים. השפעותיה מתחילות להראות במבנים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים שאנו יוצרים סביבנו. אנו רק מתחילים להבין את המקום שהמחשב והאינטרנט תופסים בחיינו, ויעבור עוד זמן רב עד שנוכל לתפוס את מלוא היקפה של המהפכה שמתחוללת ברגעים אלה ממש. אולם לצד השינויים הרבים המתרחשים סביבנו ובתוכנו אנו ממשיכים גם להיות נטועים בגוף, בתחושותיו וברגשותיו. חשוב, אם כך, כי לצד ההקסמות מן הטכנולוגיה ומן האופקים החדשים שנפתחים בפנינו, נזכור גם להמשיך ולהביט במי שאנחנו בהווה – באופן בו
אנו מתייחסים לעולם, זה לזה ולעצמנו. כי רק אם נשכיל להטמיע את הטכנולוגיה לתוך קיום מאוזן, לשלב בין הבריחה אל השכל לבין החומר שמקיים אותנו, נוכל ליצור לנו עתיד שלא יישאר בגדר דמיון בלבד.


בין ביולוגיה לטכנולוגיה

בעוד המדענים נאבקים כדי להכריע האם האבולוציה הביולוגית של האדם נעצרה, כמו שטוענים למשל הביולוגים סטיב ג'ונס וסידני ברנר, או שמא היא דווקא מאיצה, כפי שקובעים אחרים, קיימת הסכמה רחבה כי המין האנושי ממשיך להתפתח בקצב מואץ דרך אבולוציה חברתית, תרבותית וטכנולוגית. הטכנולוגיות והכלים שאנו עושים בהם שימוש מתפקדים כסוג של איבר חיצוני, כהרחבה של האדם. דרך הרחבות חיצוניות כאלה אנו מסוגלים להתאים את עצמנו לסביבתנו ולשרוד בתנאים משתנים באופן טוב יותר ומהיר יותר מאשר היה אפשרי דרך אבולוציה ביולוגית.

בחינה של התפתחות הטכנולוגיה עצמה מגלה בה תופעות מקבילות לאבולוציה הביולוגית. כמו באבולוציה הביולוגית, גם בזו הטכנולוגית אנו מגלים תהליך של התפתחות דרך מוטציות (של רעיונות), סיכוי מוגבר למוטציות כשתנאי הסביבה משתנים (רעיונות חדשים עם ריבוי בעיות במערכות הקיימות), ובחירה של המערכות המוצלחות ביותר מבחינת תפקוד, יכולת שכפול וייצור. קווין קלי, העורך המייסד לשעבר של מגזין WIRED, הוגה וטכנולוג, מונה עקרונות נוספים המשותפים לאבולוציה הביולוגית והטכנולוגית – השאיפה להתרחב ולהימצא בכל מקום, תנועה מהכלל אל הפרט, גדילה בסיבוכיות, התמחות, גיוון, ויצירת מערכות חברתיות. בשל הדמיון הרב בין אופי האבולוציה הטכנולוגית לבין החיים עצמם, מציע קלי אף לראות בטכנולוגיה "ממלכת חיים" שביעית, בנוסף לסיווג המקובל של שש ממלכות החיים הביולוגיים.

פיטר מדוור, זוכה פרס נובל לרפואה, מבקש להדגיש דווקא את ההבדל בין האבולוציה הביולוגית לטכנולוגית. האבולוציה הביולוגית היא דרוויניסטית ופועלת דרך תורשה גנטית – ההוראות לייצור האורגניזם הביולוגי מתוכנתות בגנים ומועברות מדור לדור. האורגניזם יכול להשתנות כתוצאה מאינטראקציה עם הסביבה, אך שינויים אלה אינם מועברים באופן גנטי לדורות הבאים. האבולוציה הטכנולוגית, לעומת זאת, היא לאמארקית באופייה – היא מתרחשת באמצעות התודעה האנושית ומתבססת על יכולתנו ללמוד וללמד. אנו יכולים להעביר לדורות הבאים את הדברים שלמדנו במשך ימי חיינו אנו. בשל כך האבולוציה הטכנולוגית מהירה הרבה יותר מזו הביולוגית. לדברי מדוור, אין טעם בהבחנה בין אבולוציה ביולוגית וטכנולוגית (וגם תרבותית וחברתית). את שתיהן הוא מגדיר כסוגים של אבולוציה ביולוגית. ההבדל נעוץ בדרך העברת האינפורמציה – בראשונה היא גנטית ובשנייה לא.

התודעה המורחבת

פורסם במקור בגיליון מס' 1 של כתב העת "אודיסיאה", אוקטובר 2008.

שאלת השפעתה של הטכנולוגיה על התודעה האנושית מקבלת בשנים האחרונות תשומת לב מיוחדת, בעקבות ההתקדמות האדירה בתחום טכנולוגית המידע, והפיכתן של טכנולוגיות חדשות תומכות-חשיבה, כמו המחשב והאינטרנט, לכלים מהותיים ומרכזיים בחיי היומיום שלנו. העיסוק בשאלה זו נסמך לרוב על הנחת יסוד בדבר ההפרדה בין תהליכי החשיבה ה"פנימיים" של התודעה, לבין הטכנולוגיה ה"חיצונית" לה, אשר יכולה לשמש ככלי עזר (בעיני האופטימיסטים) או כגורם משחית (בעיני הפסימיסטים). אולם, ייתכן כי כדי להבין בצורה טובה את יחסי הגומלין בין התודעה לבין הטכנולוגיה, עלינו לזנוח הנחת יסוד זו ולבחון מחדש את גבולותיה של התודעה בתוך העולם.

אפשרות כזו מציעה תיאורית התודעה המורחבת (Extended Mind) של הפילוסופים אנדי קלארק ודיוויד צ'למרס[1]. לפי גישה זו, התודעה אינה מתוחמת על-ידי הגוף הפיזי שלנו. התהליכים הקוגניטיביים של התודעה, בתנאים מסוימים, נסמכים על אובייקטים בעולם באופן כזה שאובייקטים אלה מהווים חלק מהתודעה ממש. דוגמאות לתהליכים קוגניטיביים כאלה יכולים להיות שימוש בחשבונייה לצורך חישובים מסובכים, סידור האותיות במשחק שבץ-נא כדי לנסות ולהיזכר במילים, או שרטוט דיאגראמת מצבים לשם תכנון אלגוריתם תוכנה.

דוגמה נוספת שמביאים קלארק וצ'למרס הוא משחק טטריס. במחקר שבוצע על שחקני טטריס נמצא כי סיבוב הצורה הגיאומטרית על המסך באמצעות המקלדת דרש מהשחקן 300 מילישניות, בעוד שסיבוב הצורה בעזרת הדמיון דרש זמן ארוך יותר של 1000 מילישניות. החוקרים הסיקו כי סיבוב הצורות בזמן משחק הטטריס לא משמש רק למיקום נכון של הצורה לאחר החלטה, אלא הוא חלק מתהליך קבלת ההחלטה כיצד למקם את הצורה. לטענת קלארק וצ'למרס, אם סיבוב הצורה נחשב לחלק מהתהליך הקוגניטיבי כשהוא מתבצע באופן מנטאלי, אין סיבה לא לראות בו חלק מהתהליך הקוגניטיבי גם כשהוא מתבצע באמצעות עזר חיצוני – כמו מסך המחשב. זהו תהליך קוגניטיבי מורחב, מערכת אחת של מוח-עולם אשר מאפשרת לנו יכולת חשיבה שלא הייתה אפשרית ללא החלקים החיצוניים של התהליך. התודעה, בהתאם לתפיסה זו, מהווה מערכת אינטגראלית של תהליכים נוירולוגיים וחיצוניים אשר פועלים יחדיו. התודעה אינה פנימית בלבד – היא מתרחבת החוצה לתוך העולם והעולם הופך לחלק ממנה.

הבנת התודעה כבעלת יכולת הרחבה אל תוך העולם מקבלת חיזוק מתוך חקירת יכולותיו של המוח. אנו מגלים כי האורגניזם האנושי הינו גמיש ופתוח לשינויים הרבה יותר מאשר חשבנו בעבר. גמישות זו, אומר קלארק[2], טמונה ביכולתו הפלסטית של המוח "להתכוונן מחדש" ולהתאים את עצמו לסביבה ולטכנולוגיות בהן אנו עושים שימוש. קלארק מציג מספר מחקרים אשר מראים את גמישותו הנוירולוגית של המוח בעת שימוש בכלים חיצוניים. כך למשל, גם אצל בני-אדם וגם אצל קופים, שימוש במקל לצורך הגעה לדברים רחוקים, לאחר שהתבצע מספר פעמים, גורם לנוירונים אשר מגיבים לגירויים באזור היד, להגיב גם לגירויים אשר מתרחשים בקצה המקל. המסקנה ממחקרים אלה הייתה כי באופן מעשי מתייחס המוח למקל כאילו הוא חלק מהיד עצמה. כך שלמרות נטייתנו לראות את הגוף כיחידה אוטונומית ונפרדת, המוח מתייחס לגוף כיחידה הניתנת להרחבה, מערכת המסוגלת לאינטגרציה עם כלים חיצוניים אשר הופכים לחלק ממנה. אם גמישות המוח מאפשרת את הרחבת הגוף, אין זה מפתיע שגם התודעה מסוגלת להתרחב אל העולם שסביבה.

דוגמה פרדיגמאטית לתודעה המורחבת היא תהליך הכתיבה[3]. באופן ראשוני, הכתיבה מהווה תגבור לזיכרון לטווח קצר – איני צריך לזכור את כל מחשבותיי, אני יכול לחזור ולקרוא אותן. אולם באופן עמוק יותר, היכולת לקרוא שנית את מה שכתבתי מניעה את המשך הכתיבה ומעצבת את הדרך בה אני חושב בשעת הכתיבה. הכתיבה מאפשרת יכולת שאינה ניתנת לביצוע באופן מנטאלי בלבד, ובכך היא משנה את אופיו של התהליך הקוגניטיבי. זוהי חשיבה מסוג שונה שאפשרית רק דרך כתיבה. כך שאקט הכתיבה הוא למעשה אקט של חשיבה – שילוב של תהליכים נוירולוגיים, גופניים וחיצוניים, שפועלים יחדיו באופן צמוד ויוצרים תהליך קוגניטיבי אחד.

כתיבה בעט על נייר היא טכנולוגיה מסוג אחד. כתיבה על מעבד תמלילים בעזרת מחשב היא טכנולוגיה מסוג אחר. מעבד התמלילים מאפשר לי רמה חדשה של מניפולציות אפשריות – אני יכול למחוק בקלות חלקים מהכתוב וגם להחזיר אותם, לשנות מיקומן של מילים, להזיז משפטים קדימה ואחורה, לשנות את סדר הפסקאות. המשחק עם המילים והמשפטים על מסך המחשב אינו מהווה רק תוצאה של תהליך חשיבה מוקדם יותר – משחק זה הוא תהליך החשיבה עצמו. דרך אקט הכתיבה והשינוי נבנים הרעיונות ונוצרים הקישורים. זוהי מערכת של היזון חוזר בין החלקים המנטאליים של התהליך לבין הייצוגים החיצוניים שלו. ניתן להבין, אם כך, מדוע יש סופרים המסוגלים ליצור רק באמצעות עט ונייר, ומדוע אחרים (כמוני) אינם יכולים לכתוב יותר מפסקה קוהרנטית אחת אלא בישיבה למול מסך המחשב.

שינוי התודעה האנושית אינה תופעה חדשה שהופיעה במאה ה-21 בלבד. האדם, כדברי קלארק, הוא קיבורג (אדם-מכונה) מלידה. מערכת דו-כיוונית של אדם-עולם שנמצאת בשינוי מתמיד. התודעה האנושית, מראשית ימיה, מגיבה לסביבתה ומנהלת עמה יחסים מורכבים והדוקים. כל טכנולוגיה חדשה שמופיעה – יהיה זה מקל, כידון, קולמוס או מחשב – לא רק משפיעה על התודעה, אלא יוצרת תודעה שונה ואפשרויות חשיבה חדשות.

מוקדם מדי, כנראה, כדי להעריך מה טיבה של התודעה החדשה שנוצרת ברגעים אלו מתוך התממשקות האדם והמחשב. ניתן רק לשער כי כמו בכל שינוי, בעוד חלק מיכולותינו ילכו וייאבדו, יכולות חדשות יעלו ויופיעו במקומן. הרי גם אפלטון, כשדאג בזמנו כי לימוד כתיבה יגרום לאנשים להפסיק להסתמך על זיכרונם, לא יכול היה לחזות את ההתלקחות הטכנולוגית והתרבותית האדירה שתוצת במאות הבאות על-ידי אותם אנשים יודעי קרוא וכתוב.


[1] Clark, A., Chalmers, D., 1998. The extended mind. In Analysis, 58.1, pp. 7-19.

[2] Clark, A., 2007. Re-Inventing Ourselves: The Plasticity of Embodiment, Sensing, and Mind. In Journal of Medicine and Philosophy, 32, pp. 263-282.

[3] Menary, R., 2007. Writing as thinking. In Language Sciences, 29, pp. 621-632.