כיבוש החלל הסיני?

החיפוש אחר מכונת הפרפטום מובילה ממשיך, והפעם מן המזרח. כתבה ב-WIRED מספרת כי חוקרים סינים הצליחו לבצע סימולציה מתמטית, אשר מאשרת את תיאורית "ההנעה האלקטרומגנטית" שפיתח מדען בריטי בשם רוג'ר שויאר.

המנוע התיאורטי של שויאר אמור להפוך אנרגיה חשמלית לכח דחף באמצעות גלי מיקרו, באופן שאינו מפר את כללי הפיזיקה המוכרים ומתבסס על תופעות של תורת היחסות. עד עתה זכה הרעיון בעיקר לביקורות קוטלות, בטענה כי הוא מפר את חוק שימור התנע ומהווה עוד צעד במרדף הסרק אחר מכונת התנועה הנצחית. אולם אוניברסיטת NPU הסינית אימצה את הרעיון, וצוות של מדענים עובד בשנה האחרונה על פיתוחו. לאחר שהוכיחו, לטענתם, את התחזיות של התיאוריה בסימולציה מתמטית, הם עובדים כעת על ייצור של מנוע דחף אמיתי המבוסס על התיאוריה.

מנוע כזה, אם אכן יהיה בר ביצוע, צפוי לשנות באופן מהפכני את תעשיית החלל. הוא יאפשר הנעה טובה יותר ובעלת עמידות גבוהה לרכבי חלל וללוויינים, שיכולה, בין השאר, להשפיע על יכולתנו לתור את החלל. שויאר טוען לדוגמא כי רכב חלל שמונע על-ידי מנוע הנעה אלקטרומגנטית סולארי יכול להגיע למאדים תוך 41 יום.

מעניין כי לאחרונה נתקלנו גם בטענתה של חברת steorn על שהצליחה לייצר אנרגיה חופשית ותמידית. האם באמת מדובר רק בסמיכות מקרית ובטענות הזויות, או שאנו מתקרבים לגילויה של טכנולוגיה חדשה ומהפכנית של ייצור אנרגיה?

ולסיום, האם תחילת המאמר:

Chinese researchers claim they've confirmed the theory behind an "impossible" space drive, and are proceeding to build a demonstration version.

לא מזכיר את הציטוט הזה?

The Infinite Improbability Drive is a wonderful new method of crossing interstellar distances in a few seconds; without all that tedious mucking about in hyperspace. As the Improbability Drive reaches infinite improbability, it passes through every conceivable point in every conceivable universe almost simultaneously.

לראות את המילים ללא מילים

אנחנו תופסים את המציאות דרך השפה – מושגים, תבניות, הכללות. העושר האינסופי של המציאות מקוטלג ומסודר לתוך מערכת של מושגים. אין זו האשמה. מן הסתם אי אפשר אחרת. אנחנו חייבים לייצר שכבה מתווכת של ייצוגים וסמלים על מנת לאפשר לתודעה להתקיים. אבל המערכת הזו גם מגבילה אותנו. כל דבר שאנו תופסים מתוך השפה הוא חלקי, קירוב בלבד, שיקוף מצומצם של המציאות.

"דמיינו לעצמכם", אומר טרנס מק'קנה, "תינוק השוכב בעריסתו. החלון פתוח, ולחדר נכנס משהו מופלא, מסתורי, נוצץ; צללים ואורות, תזוזה וצליל – ערב רב של תחושות ותפיסות. התינוק מוקסם ונפעם. אז אמו נכנסת לחדר ואומרת לו – 'זאת ציפור, חמוד שלי, זאת ציפור'".

ברגע זה קורס המיסתורין. ככל שאנו גדלים אנו מאבדים את הקשר עם אותה תחושת מסתורין לטובת עולם של מושגים, אנו סוגרים עצמנו בתוך השפה. הקונכיה הלשונית הזו ניתנת לניפוץ, לטענת מק'קנה, דרך החוויה הפסיכדלית (וארצה להוסיף, גם דרך החוויה המיסטית – לאו דווקא באמצעות חומרים פסיכואקטיביים).

Terence McKenna

אבל לא זה העניין שלשמו התכנסתי. באותו מאמר (ותודה למאמר המעניין של עידו הרטוגזון שהזכיר לי אותו) מדבר מק'קנה על החזון שלו לאבולוציה הבאה בשפה האנושית – שפה ויזואלית. שפה שתעשה שימוש בחוש הראייה, החוש העיקרי והבסיסי ביותר שלנו (מק'קנה מצביע על כך שהמטאפורות העיקריות שלנו ביחס לשפה הן ויזואליות). שפה שתהווה ביטוי ויזואלי של מצבים פנימיים. שפה כזו, אומר מק'קנה, תהיה סוג של טלפתיה – מתן משמעות באופן ציבורי, ולא דרך תרגום בעזרת "מילון" פנימי.

מק'קנה אינו מדבר על שפה ויזואלית כגון אלה שאנו מכירים כרגע (שפת סימנים, כתב), אלא על משהו שונה, על אמצעי תקשורת ראשוני שיבטא מצבים פנימיים באופן ישיר ונראה לעין. הוא מביא את התמנון כדוגמה לאורגניזם שפיתח סוג של שפה ויזואלית. החלק החיצוני של התמנון מכיל תאים שיכולים לשנות את צבעם, וכך התמנון יכול להציג על גופו קווים, נקודות, משטחים, הצללות וצורות שונות. מק'קנה טוען כי אין מדובר פה רק באמצעי הסוואה אלא בסוג של שפה ויזואלית, או ליתר דיוק – כך התמנון מציג ביטוי ויזואלי חיצוני של המצבים הפנימיים (מנטאליים) שלו. כמו שאומר מק'קנה, הדרך היחידה בה התמנון יכול לחוות מחשבה פרטית היא לשחרר ענן של דיו ולהתחבא בתוכו.

כדי לנסות להבין קצת יותר למה מתכוון מק'קנה אפשר לפנות לתיאור שלו על חוויות ה-DMT שהתנסה בהן. בליבו של העולם המוזר שצלל לתוכו נוצרים אובייקטים מיוחדים, אותם מתאר מק'קנה באופן מטאפורי כביצי פברז'ה מופלאות ומורכבות עד אינסוף שהן למעשה אובייקטים ויזואליים ולשוניים. אני מבין מטאפורה זו (האם אפשר באמת להבין חוויה שאינה ניתנת לתיאור?) כמצביעה על חוויה של אובייקט המכיל משמעות שאינה ניתנת לביטוי מושגי-מילולי. המשמעות מועברת באופן סינגולרי ומיידי (להבדיל מהשפה המילולית שנזקקת לזמן), והיא מכילה באופן ישיר את האינסופיות של המורכבות שלה, ולא הפשטה מושגית של מורכבות זו.

זוהי סוג השפה אליה מכוון מק'קנה. הוא שואף למימוש אמיתי של הביטוי "אני רואה למה אתה מתכוון", ליכולת לתת ביטוי ויזואלי ישיר להתכוונות הפנימית. את התקווה להתממשות חזון זה תולה מק'קנה בטכנולוגיה. הוא רואה בהתפתחות המציאות הוירטואלית וממשק האדם-מחשב את האפשרות ליצירת מימד של ביטוי סינטקטי-ויזואלי של חשיבה והתכוונות פנימית. (והוא מן הסתם לא מדבר על Zlango). זהו מרחב ויזואלי אשר בנוי בבסיסו על שפה ותחביר, בו מרכיבי השפה שלנו ייתרגמו לאובייקטים במרחב באופן כזה שהסיטואציה החללית-ויזואלית תבטא באופן ישיר ומיידי את המשמעות והכוונות שהיא מתארת. לטענת מק'קנה, מרחב כזה יבטא את המשמעות שהוא אוצר באופן ברור ובהיר הרבה יותר מאשר השפה המילולית, ולכן סיטואציות רגישות, כמו למשל חתימת חוזים, יהיה רצוי לקיים בו ולא בעולם האמיתי.

אני חייב להודות כי טכנומיסטיקה כזו מושכת ומרתיעה אותי בעת ובעונה אחת. אני נזהר (כמו שכבר אמרתי פעם) מהרצון לייחס לטכנולוגיה משמעויות קיומיות, מכיוון שתוך כדי כך לפעמים אנו מפליגים בדמיונות תוך התעלמות מהמציאות הנוכחית שאנו נמצאים בתוכה. אך עם זאת, אני מזדהה עם הדחף של מק'קנה לשבור את מחסום השפה ולפרוץ את גבולות המחשבה המושגית, ועם התקווה כי הטכנולוגיה תוכל לשמש אותנו בתהליך האבולוציוני של הרחבת התודעה אל המיסתורין של המציאות האינסופית.

ואף על פי כן, נוע תנוע ולא תפסיק לעולם

מכונת פרפטום מובילה, התנועה הנצחית, היא הגביע הקדוש של המכניקה והפיזיקה מאז ומתמיד. מדובר במכונה שתוכל לפעול מעצמה, ללא צורך בהשקעת אנרגיה כלשהי, מכונה שמרגע שתתחיל לפעול לא תעצור יותר אף פעם. על-פי חוקי הפיזיקה המקובלים כיום (נגיע לזאת בהמשך), מכונה כזאת היא בלתי אפשרית. החוק הראשון והשני של התרמודינמיקה פוסלים כל אפשרות תיאורטית למכונה מעין זו.

orbo

למרות זאת, המרדף חי וקיים. בשבועות האחרונים התעוררה סערה זוטא סביב חברה אירית בשם Steorn, שטוענת כי הצליחה לייצר טכנולוגיה (לה היא קוראת Orbo) אשר מייצרת אנרגיה נקייה, חופשית ותמידית. החברה מודה כי משמעות הטענה היא הפרה של חוקי שימור האנרגיה העומדים בבסיס הפיזיקה של ימינו.

החברה היתה אמורה להציג גירסה ראשונית של הטכנולוגיה בתחילת יולי במוזיאון Kinetica בלונדון, אולם רצף של תקלות מוזרות שהתרחשו בשעת התקנת המכשיר הובילו לבסוף לדחיית התערוכה לזמן לא ידוע.

ביטול התערוכה חיזקה כמובן את דעתם של רבים אשר אינם מאמינים להכרזותיה של Steorn. הדעה הרווחת כרגע בבלוג אשר עוקב אחר קורותיה המוזרים של Steorn (וגם בכתבה הזו של ה-BBC) היא שלא מדובר בתעלול יחצני או ברמאות, אלא בהטעיה עצמית פשוטה – מקימי החברה מאמינים באמת כי הצליחו לייצר טכנולוגית פרפטום מובילה, ללא כל קשר לעובדות שעומדות בפניהם.

זוית מעניינת שצצה ועולה בסיפור זה היא האמונה הבלתי מעורערת במדע, ה"מיתוס" המדעי (שכתבתי עליו כאן), שרווח בחברה של ימינו מבלי שנשים לב אליו בדרך כלל. בכתבה על החברה ב-Economist נאמר:

But science had its reformation centuries ago. A select number of its indisputable axioms have been designated as laws. These are not man-made rules or opinions, but universal truths prised loose from nature by painstaking observation and experiment, and hammered on the anvil of experience by repeated testing. As such, they have survived every challenge thrown at them over the centuries.

האקונומיסט מבטא כאן במילים ברורות את היחס הפופולארי (והמובלע לרוב) למדע – חוקי המדע אינם נוצרים על-ידי האדם, אלא הם חוקים אוניברסליים של הטבע שמתגלים בסידרה של תצפיות והתנסויות.

מדהים לראות מאתיים שנה של פילוסופית המדע נעלמות כלא היו. או אולי זו תעודת עניות להשפעתה של הפילוסופיה על העולם כיום. גם אם איננו רוצים ללכת לאזורים הקיצוניים והאנארכיסטים יותר של הפילוסופיה, הרי גם לפי המיינסטרים הפילוסופי לגבי המדע (פופר וממשיכיו) הצהרה זו של האקונומיסט היא מיושנת ושמרנית. מזמן כבר הבנו כי תיאוריות מדעיות מומצאות על ידי האדם, הן אינן מתגלות באופן בלתי אמצעי. מדובר על תהליך יצירתי של בניית תיאוריות ובחינתן, על דיאלוג מתמשך בין האדם לבין העולם שסביבו.

אך חמור מכך, העמדה שמבטא האקונומיסט חותמת את הגולל על כל התפתחות מדעית אפשרית. אם חוקי המדע כיום הם "גירסה סופית", אמיתות אוניברסליות של המציאות – לאן עוד אפשר להתקדם? האקונומיסט עיוור להיסטוריה של המהפכות המדעיות ולאפשרות העתידית למהפכה מדעית. המסר החותם את הכתבה מבהיר זאת היטב:

Remember: the first law says the best you can do is break even, while the second law adds, forget it, you can’t even do that! Keep those two principles in mind, and you’ll never go far wrong.

ילדים – הקשיבו תמיד לחוקים! אל תנסו לשבור אותם, אל תנסו להיות יצירתיים. תמיד תציירו בתוך הקווים, וכך לעולם לא תיכשלו. אתם רוצים להיות מקוריים? אתם רוצים לערער על המוסכמות? אתם רוצים להיות חדשניים? הקשיבו ילדים לעצתו החכמה של האקונומיסט – Forget It!

מרחבים של ידע, בכמה נקודות

(בהמשך לפוסט הקודם).

איך משתנה מרחב הידע (המערך ההיררכי של המומחיות) בעידן הנוכחי לעומת העבר? אני מציע כאן השערה ספקולטיבית שאינה מסתמכת על שום ידע […] אמפירי מוצק.

בעבר היה הידע מרוכז בידי אנשים מועטים שהיוו חלק קטן מהאוכלוסיה הכוללת. בתקופה הקדומה, חכם השבט (או השמאן) החזיק את הידע בדבר סודות הקיום, אותו קיבל בהכשרה אישית וממושכת מהקודם לו. מאוחר יותר היו אלה אנשי הדת אשר החזיקו במונופול על הידע. הם היו היחידים יודעי קרוא וכתוב, והיחידים שלהם גישה ישירה לכתבי הקודש. כך היוו גורם מתווך בין האדם הפשוט לבין הידע האלוהי.

טכנולוגית הדפוס שינתה את יכולת הפצת הידע ואת הנגישות אליו, והמהפכה המדעית הפקיעה את מונופול הידע מידי הכנסייה. מערך הידע התרחב, אך עדיין נשאר היררכי ומונופולי במידה רבה, כשבראש הפרמידה ניצבת עתה האקדמיה – אנשי המדע והרוח.

אפשר, אם כן, לתאר את היררכית הידע בעבר בצורה הסכמטית הבאה (כל נקודה יכולה לתאר אדם או קבוצה של אנשים):

היררכית הידע בעבר

הידע מרוכז בקרב קבוצה קטנה ומורמת מעם. רוב האוכלוסיה מבודד ממרחב הידע וחייב להסתמך על הקבוצה המחזיקה במונופול על הידע.

עידן האינטרנט משנה באופן מהותי את התמונה. יכולת הנגישות לידע קופצת במספר דרגות, ויותר מכך – הזמינות הבלתי נתפשת של ייצור תוכן וידע שמביא העידן המודרני. כתוצאה מכך מרחב הידע ההיררכי משתטח, וניתן לתאור כך:

מרחב הידע בעידן המודרני

כל אדם כיום יכול, באופן פוטנציאלי, ליטול חלק פעיל במערך הידע. כל אדם ממוקם בו-זמנית בכמה חתכים של מרחב הידע, במיקום שונה בכל חתך. כלומר, כיום אנו יכולים להיות במקביל צרכנים פשוטים במרחב ידע מסויים, "מומחי משנה" במרחב ידע שני ומומחים-לכל-דבר במרחב ידע שלישי. המונופולים הולכים ונעלמים, מרחב הידע הופך למרחב של יחסי גומלין דינמיים – אנחנו צורכים, מייצרים, מפיצים, מעבירים, מוסרים, סופגים, מעכלים. מרחב הידע הופך להיות מרחב החיים של כולנו, אנו הופכים להיות, אולי יותר מכל, יצורים של ידע.

ועדיין, לפעמים גם חשוב לסגור את המחשב.

מיתוס המדע של פול פייראבנד

נטייתנו לתור אחר חוקיות ולכפות חוקים על הטבע מובילה לתופעה הפסיכולוגית של חשיבה דוגמאטית, או, באופן כללי יותר, התנהגות דוגמאטית: אנו מצפים לחוקיות בכל מקום, ומנסים למצוא אותה אפילו במקום שאיננה; לאירועים שאינם נענים לניסיונות אלו אנו נוטים להתייחס כאל מין "רעש רקע". … ביקורת חייבת להיות מכוונת כנגד אמונות קיימות ובעלות השפעה, הטעונות שידוד מערכות ביקורתי – במילים אחרות, אמונות דוגמאטיות.
(קרל פופר, השערות והפרכות). 

ציטוט זה מבטא את דעתו של קרל פופר לגבי ההבדל המהותי בין העמדה המדעית לעמדה הפסאודו-מדעית. העמדה הפסאודו-מדעית היא דוגמאטית, היא מבקשת לשמר את עצמה ועושה זאת באמצעות אימות של החוקים והתבניות שהיא מניחה, תוך התעלמות מעובדות שמפריכות חוקים אלה. העמדה המדעית היא ביקורתית, ובבסיסה עומד הרצון להתקדם ולשנות את התיאוריות והחוקים. המדע מבצע זאת על-ידי העמדת החוקים שהוא ממציא למבחן, חיפוש אחר נקודות התורפה של התיאוריה, ובדיקת כל האפשרויות להפריך את החוקים כדי להתקדם לתיאוריה טובה יותר. זוהי שיטה של ביקורת רציונאלית.

האופן בו פועל המדע הלכה למעשה הוא באמצעות השערות: נחפזים להסיק מסקנות – תכופות אף בעקבות תצפית יחידה. … תצפיות וניסויים נשנים מתפקדים במדע כמבחנים של השערותינו או של ההיפותזות שלנו, כלומר כניסיונות הפרכה.
(קרל פופר, השערות והפרכות). 

פופר מנסח, אם כך, קריטריון תיחום ברור בין מדע לבין פסאודו-מדע – תיאוריה מדעית היא תיאוריה שניתנת להפרכה. דרך הבנת המתודה המדעית אנו מסוגלים להסביר את הצלחותיו של המדע ואת יתרונותיו על-פני עמדות דוגמאטיות מתחרות, ויכולים לשרטט את המודל הנכון לידע האנושי.

אך האם כך פני הדברים? פול פייראבנד קורא להדיח את המדע מהעמדה הרמה שניתנה לו בעידן המודרני. הוא מערער על קריטריון התיחום של פופר, וטוען כי המדע עצמו הפך לאמונה דוגמאטית ושתלטנית. להמשיך לקרוא מיתוס המדע של פול פייראבנד

מעלה מעלה מעלה

האינטרנט הולך ותופס חלק גדול מחיינו. אנחנו שואבים את רוב המידע שלנו ממנו – מחפשים בגוגל, קוראים הארץ, קוראים בלוגים. אנחנו יוצרים מידע – כותבים בלוגים, מעלים תמונות לפליקר, משתתפים בפורומים. אנחנו מתחילים עם בחורות ב-Second Life. אנחנו מנהלים את חשבון הבנק דרכו. קונים ספרים ומוזיקה. אולי אפילו מצרכים מהסופר. יותר ויותר שרותים הופכים להיות נגישים ברשת, הנוכחות הוירטואלית נעשית יום-יומית ומובנת מאליה. נראה כי העולם הוירטואלי מתחיל לקרום עור וגידים, מתגבש לכדי עולם חלופי נוירומנסרי.

האם העולם הוירטואלי נמצא אם כך בדרך להחליף את העולם האמיתי, כמו שניתן לדמיין? לדעתי, חזון העולם הוירטואלי משקף את התנועה ה"עולה" שמתאר קן וילבר. זהו הרצון להתרחק מהגוף, מהטבע החומרי, לעבר עולם של רוח, של תבונה, של אידאות. העולם הוירטואלי הוא לכאורה החלום הרטוב של ה"עולים" – עולם שנוצר ברוח התבונה שלנו, בו אנו יכולים להתקיים כשכל, כמידע, כצורה, ללא מגבלות החומר שעוצרות את רוחנו מלהתעופף ולהתרחב. (הצד השני הוא ה"יורדים", שמתנגדים לכל טרנצנדנטיות שהיא ונשארים נטועים בעולם התופעות).

אבל אנחנו מתקיימים בגוף. התבונה שלנו היא חלק מהמערך הביולוגי שלנו, אנחנו מערכת של גופנפש, רוחומר. העולם הוירטואלי יכול להחליף את העולם האמיתי רק אם אנחנו מחזיקים בעמדה דואליסטית, רק אם אנחנו מניחים שניתן לנתק את הרוח מהחומר, שאנחנו מסוגלים להתקיים כנפש וירטואלית במנותק מהגוף הפיזי שלנו. קשה לראות דבר כזה קורה אם אנחנו מערכת שחייבת להתקיים גם בחומר. (אני ממש לא מתכוון לטעון טענה מטריאליסטית, שניתן להסביר את הנפש, או הרוח, במונחים חומריים. להפך. אני מאמץ כרגע את המודל של וילבר – המציאות החומרית והמציאות הרוחנית הן אספקטים שונים של קיום אחד).

פנטזיית העולם הוירטואלי צומחת כחלק מהנסיון להתמודד עם הופעת המחשב, החיבוריות, הרשת; ואולי אף כמבשרת הטכנולוגיה, כרעיון מקדים ויוצר. אולם אנחנו ממהרים להעניק לעולם הוירטואלי פשר מטאפיזי-קיומי חדש שאינו הכרחי, מזדרזים לבנות חזונות אוטופיים ודיסאוטופיים אשר חורגים, לדעתי, מהמקום האמיתי שתופסת הטכנולוגיה במציאות החיים שלנו. אין ספק שטכנולוגיה משנה את חיינו. המצאת הדפוס, המהפכה התעשייתית, המהפכה המדעית – אלה נקודות מפתח בהתפתחות התרבות האנושית שהטכנולוגיה שיחקה בהן תפקיד חשוב, אולי אפילו מרכזי. אך עם זאת, היא עדיין היתה כלי שצמח בהקשר מסויים, בשילוב עם סביבה חברתית-תרבותית-תודעתית שאיפשרה את הופעת הטכנולוגיה ואופן השימוש בה. זוהי רשת דינמית של מרכיבים שהטכנולוגיה היא חלק ממנה, ולא שליט בלעדי.

ובסופו של דבר, תמיד נשארו האנשים. לטכנולוגיה בפני עצמה אין מעמד של טוב ורע. השאלה היא מה אנחנו עושים איתה. זוהי אמירה כמעט בנאלית (אני מניח שאנרגיה אטומית היתה ונשארה הדוגמא הפרדיגמטית שלה), ועדיין היא נוטה להשכח בתוך המרוץ הטכנולוגי-מדעי שהעולם נמצא בו. כדי לדאוג שהעולם העתידי שלנו יהיה כזה שנרצה לחיות בו אנחנו לא צריכים לדאוג לטכנולוגיה. אנחנו צריכים לדאוג לאנשים.