דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגיות

חיפוש באתר

ארכיב



פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

ארכיב עבור 'טכנולוגיה'

עידן האינפנטילים

הילד שלי הגיע לגיל הזה שבו הוא מרגיש צורך לשתף בכל דבר.
אבא, בוא תראה! תראה מה עשיתי! אבא, בוא, בוא!
זה יכול להיות ציור חדש או ערבוב פלסטלינה או נחש רכבת או מקל או ג’וק מת על הרצפה. הוא רוצה להראות, לחלוק את החוויה, לתת לה קיום דרך מישהו אחר.

מזכיר משהו?

אין כמו ילד בן שלוש וחצי כדי להבהיר את המקור להצלחה הגדולה של הרשתות החברתיות. וגם להצלחה של אפל. לממשקים ולעיצובים של אפל בעידן האייפון אין תחרות. הם אינטואיטיביים באופן ראשוני, ילדותי. זה נראה כאילו אפל עושים את בדיקות השימושיות של האייפון על ילדים בני שלוש. (ואולי זה אפילו נכון?).

אז יש לנו פייסבוק, ויש לנו אייפון. שתי טכנולוגיות ההמונים המשמעותיות ביותר של השנים האחרונות, טכנולוגיות שמחוללות מהפכה בדרך בה אנו יוצרים קשרים וצורכים מידע ומנהלים את חיינו.

טכנולוגיות שפונות לצרכים וליכולות של גיל שלוש.

מה זה אומר על החברה, התרבות, הכיוון אליו אנו הולכים?
ובעצם, בהתחשב באיך שהמבוגרים מנהלים את העולם, אולי זה לא רעיון רע כל כך.

לתכנת זה לא מספיק. אלוהי הגוגל החדשים

בספרו החדש "Program or be Programmed" מבקש חוקר המדיה דאגלס ראשקוף להתוות עקרונות בסיסיים להתמודדות עם החיים בעידן הדיגיטלי. הנקודה המרכזית שמעלה ראשקוף היא כי בעידן הדיגיטלי לא מספיק לדעת להשתמש בתוכנות, אלא יש ללמוד כיצד לייצר תוכנות. במרחב שהולך ונשלט על-ידי תוכנות, אומר ראשקוף, עליך לדעת ליצור את התוכנה, או להפוך בעצמך להיות לתוכנה.

לדעת לתכנת משמעו להבין כיצד פועלת המערכת, להבין מדוע דברים מתבצעים כך ולא אחרת, וגם לראות את העולם כולו כפלטפורמה אשר ניתנת לשינוי. לא לדעת לתכנת – או לפחות לא להבין איך מתנהג עולם של תוכנה – גורם לנו להיות עיוורים לאופן בו ההטיות הטבועות בטכנולוגיה מעצבות את החיים הדיגיטליים. עלינו להיות מודעים להטיות אלה כדי שנוכל לבחון את השפעותיהן באופן ביקורתי, להחליט מה מיטיב עמנו ולמה עלינו להתנגד; כדי שנוכל לגרום לטכנולוגיה לעבוד עבורנו במקום להיות עבדים של הטכנולוגיה.

לדעת לתכנת בעידן הדיגיטלי, טוען ראשקוף, הוא ידע שווה ערך לקריאה ולכתיבה. זהו הכלי שדרכו אנו יוצרים את המציאות החדשה שמביאה מהפכת המידע הנוכחית.

בליבה של כל מהפכת מידע עומדת טכנולוגיה חדשנית שמביאה עמה יכולות ואפשרויות חדשות. אבל, מסביר ראשקוף, בכל מהפכת מידע טכנולוגיה זו נמצאת בידי מיעוט קטן. הטכנולוגיה והיכולות שזמינות להמון נמצאות תמיד דור אחד אחורה.

המצאת הכתב לא יצרה חברה של יודעי קרוא וכתוב אלא חברה של שומעים – הקהילה התאספה בככר העיר כדי לשמוע את הרבי מקריא את התורה (כך במקור – ראשקוף הוא יהודי). המצאת הדפוס לא הובילה לחברה של כותבים אלא לחברה של קוראים – ההמונים קראו את דבריהם של סופרים מעטים.

המחשב והאינטרנט מאפשרים סוף סוף לכולנו להיות כותבים. אך זאת כבר טכנולוגיה מיושנת. היכולת החדשה של העולם הדיגיטלי, הידע שמעצב את העולם החדש ושרק מעטים מאיתנו שולטים בו הוא התכנות. במהפכת המידע החדשה כולנו משתמשים בתוכנות. המעטים הם אלה היודעים לתכנת.

מהיותי מתכנת, יש משהו מחמיא בטענה הזו. נעים לחשוב על עצמך כעל חלק מהאליטה של העידן החדש. אך מהיותי מתכנת, אינני יכול שלא להטיל ספק בהצבת התכנות כידע שעומד בעין הסערה של מהפכת המידע החדשה.

ראשקוף מדבר בעצם על היררכיות של בעלות על מידע. בכל מהפכת מידע נוצר מיעוט שיש לו בעלות על טכנולוגית מידע חדשה, בעוד שההמון מקבל את טכנולוגית המידע הקודמת. המצאת הכתב יצרה אליטה של אנשי דת שלהם בעלות על הידע של קרוא-וכתוב, כלומר על היכולת לקבע את המידע הדיבורי החולף במדיום יציב, באותיות כתובות.

המצאת הדפוס שיחררה לחופשי את הכתב. טכנולוגית הקרוא-וכתוב עברה להמון. טכנולוגית הדפוס החדשה היתה טכנולוגיה של שכפול. היתרון של הדפוס לא היה ביכולת לקבע מידע אלא ביכולת לשכפל אותו, לקחת פריט מידע ולהפוך אותו לנחלת הכלל. מקור הבעלות על יכולת השכפול היה כעת כלכלי – הדפוס היה יקר ודרש משאבים. כך נוצרה אליטה חדשה של בעלי הון ותאגידי מדיה שלהם בעלות על יכולת השכפול וההפצה.

המחשב והאינטרנט הביאו לעולם פלטפורמת הפצה המונית. טכנולוגית השכפול שוחררה לחופשי, היכולת לשכפל מידע הפכה לחסרת עלות ולנגישה לכל אחד. לא ניתן יותר לשמר בעלות על השכפול. מהי אם כן הטכנולוגיה שתהפוך למשאב היקר החדש? מהו הידע שהבעלות עליו תהווה יתרון ותייצר אליטה חדשה?

לפי ראשקוף ידע זה הוא התכנות. היכולת לייצר את הפלטפורמה עליה מופץ המידע, לשלוט עליה ולקבוע את מאפייניה. המתכנת הוא בעל הכוח. אבל אם ננסה אנלוגיה אחרת למהפכת הדפוס, המתכנת הוא סוג של פועל דפוס. הוא יודע להפעיל את המכונה, הוא יודע איך היא בנויה, הוא יכול אולי אפילו לבנות אחת בעצמו. אם יהיה לו מזל אולי יהפוך בסופו של דבר לבעל בית דפוס. אבל הוא לא שולט בזרימת המידע שעוברת במכבש הדפוס שלו.

הרמה החדשה של היררכית המידע נמצאת במקום אחר. היא עלתה שלב אחד מעלה. זוהי רמה גלובלית שאינה צמודה למידע מסוים. בעולם שבו השכפול הוא המוני והמידע הוא חופשי, הבעלות החדשה היא על זרימת המידע כולו. זוהי בעלות על המסה של המידע. על הסטטיסטיקה, על כריית הנתונים, על זיהוי המגמות. הרמה החדשה בהיררכית המידע היא היכולת לראות במבט-על את תנועת המידע שמשוכפל על-ידי ההמון; היכולת לנתח ולנצל מידע זה.

כך צומחת לה אליטה חדשה – ענקי אינטרנט כמו גוגל ופייסבוק שמקבעים את מעמדם על-ידי שליחת זרועות וגששיות בכל רחבי אוקיינוס המידע האינסופי של הרשת. הם אינם מבקשים לעצמם בעלות על המידע הזורם באוקיינוס. הם שואפים להיות האוקיינוס.

הטכנולוגיה שנמצאת בבעלותם היא לא ידיעת התכנות אלא היכולת לצבור ולנתח מסות עצומות של מידע. היתרון שלהם הוא בתשתית. מרכזי מחשוב אדירים, מיליוני שרתים, כוח חישוב ושטחי אכסון בלתי נתפסים. זוהי שוב בעלות על משאבים שאינם נגישים להמון.

ההמון נמצא בדור הקודם, הוא הפך ליצרן של מידע. האליטה החדשה מסוגלת לקחת את כלל המידע המיוצר וללעוס אותו, לעכל אותו, לעבד אותו, להפיק ממנו נקטר אלים שנותן לה מבט יודע-כל.

השאיפה למהפכה שתחולל השטחה של היררכיות המידע (והכח) היא כנראה נאיבית. גם אם נדמה היה כי המהפכה הדיגיטלית יצרה דמוקרטיזציה של מרחב הידע, הרי הולך ומתברר כי כמו בעבר, גם הפעם המבנה ההיררכי משמר את עצמו. עלינו שלב במשחק ואנחנו משחקים עכשיו בקנה מידה הרבה יותר גדול. ההבטחה עצומה. כך גם הסיכונים.

השעון כפי שסיפרתי לבני

“כיחידה טכנולוגית, השעון הוא מכונה המפיקה שניות, דקות ושעות אחידות בדפוס של סרט נע. הזמן המעובד בדרך אחידה זו מובדל ממקצב החוויה האנושית. בקיצור, השעון המכני מסייע ליצור דימוי של יקום מכומת במספרים ומונע באופן מכני”.

“הזמן שמודדים אותו לא על-פי הייחוד של ההתנסות האישית, אלא בעזרת יחידות אחידות ומופשטות, חדר בהדרגה אל כל חיי החוש, בדומה לטכנולוגיות הדפוס והכתיבה. לא רק עבודה, אלא גם אכילה ושינה כוונו להתאים את עצמן לשעון במקום לצורך האורגני”.

“כל הזמן החופשי שבעולם איננו פנאי, מפני שפנאי איננו מקבל את חלוקת המטלות שיוצרת ‘עבודה’, וגם לא את החלוקות של זמן שיוצר ‘זמן מלא’ ו’זמן פנוי’. פנאי שולל את הזמן כמיכל. ברגע שתוחמים את הזמן באופן מכני או חזותי, מחלקים אותו וממלאים אותו, אפשר לנצל אותו באופן יעיל יותר ויותר. אפשר להפוך זמן למכונה חוסכת עמל”.

(מרשל מקלוהן, להבין את המדיה).

ואפשר גם להראות זאת ב(בלי) מילים אחרות:
(לקוראים ב-RSS, אם אינכם רואים את הוידאו אנא הכנסו לפוסט המלא).

(הפרק Krtek a hodiny מתוך סידרת האנימציה הצ’כית הנהדרת לילדים – החולד. גם שאר הפרקים מתאפיינים בנימה חתרנית משהו, מבט ביקורתי על טכנולוגיה ומודרניות וגעגועים לטבע).

קינדל, עתיד הספרות, הווה העיתונות

אחת הידיעות המעניינות בנוגע לעתידה של הספרות התפרסמה בשבוע שעבר ברחבי הבלוגים הטכנולוגיים. אמאזון הכריזה כי היא מוסיפה קטגורית תוכן חדשה לחנות הקינדל שלה – Kindle Singels. הקטגוריה החדשה תכיל טקסטים שיהיו בין 10,000 ל-50,000 מילים, או כדברי אמאזון “ככפול מגודלו של מאמר בניו-יורקר ועד לאורך של כמה פרקים בספר רגיל”.

אמאזון מנסה להציג צעד זה כסוג של אידיאולוגיה – “רעיונות והמילים שמעבירות אותם צריכים להיווצר לפי גודלם הטבעי, ולא בהתאם לאורך שיווקי מאולץ שמצדיק מחיר או פורמט מסוים” (אומר סמנכ”ל התוכן לקינדל של אמאזון). אך סביר יותר להניח שהמוטיבציה האמיתית, גם במקרה זה, היא מסחרית לחלוטין – אמאזון מנסה לפתוח לעצמה שווקים חדשים שאינם מכוסים כרגע בתעשיית הדפוס המסורתית.

קינדל. אין לי כזהבאמצעות קטגוריה זו מבקשת אמאזון גם לחזק את מעמדה כפלטפורמת הפצה ישירה עבור כותבים. נציג של אמאזון אמר ל-Mashable כי הם “מצפים לעבוד ישירות הן מול מוציאים לאור והן מול הכותבים עצמם בהפצת Kindle Singles. כל בעל זכויות יכול להשתמש בפלטפורמה של קינדל כדי להוציא את עבודתו לאור באופן עצמאי”.

מעניין לראות מה יהיו השלכותיו של צעד זה על הספרות כתעשייה וכאמנות. הזעזוע שעוברת עכשיו תעשיית הדפוס דומה לזה שהתחולל מעט קודם בתעשיית המוזיקה בעקבות המעבר לטכנולוגיה דיגיטלית. ה-MP3 והאינטרנט ערערו את פורמט האלבום המלא והחזירו אותנו במידה מסויימת לימי הסינגלים. הם יצרו אפיקי הפצה ישירים שמאפשרים למוזיקאים להתפרנס ממוזיקה בלי תיווכן של חברות תקליטים. הם פתחו אפשרויות של יצירתיות וחדשנות.

נראה כי עכשיו המילה הכתובה מתחילה לצאת מהתבניות המסורתיות שהוכתבו על ידי הכוחות המסחריים ששלטו עד כה (ונכנסת, כמו המוזיקה, לתבניות חדשות שמוכתבות על ידי הכוחות המסחריים העדכניים). מהלך כזה של אמאזון, אם יצליח, יכול להשפיע גם על השיקולים המנחים את הוצאות הספרים המסורתיות.

 

בשולי הדברים – אמנם לקינדל עצמו אין נוכחות חזקה בשוק הספרים בארץ, אבל למגמות שמובילה אמאזון בתחום קוראי הספרים האלקטרוניים יש השלכות ומשמעויות שחורגות מעבר למכשיר. הייתי מצפה מהעיתונות הטכנולוגית הישראלית לתת את הדעת על דברים כגון אלה (ממדורי התרבות אני כבר לא מצפה ליותר מדי). האזכור היחיד שהצלחתי למצוא הוא של אבנר קשתן בכלכליסט. (וגם בבלוג התרגום-האוטומטי-מטק-קראנץ’ 140.קו.יל). חבל.

טוקבקים באפילה

על נומך הקומה של המטקבקים בארץ כבר נאמרו מילים רבות. כותבי התגובות ב-ynet וב-nrg בעיקר, בחסות החשיכה שמעניקה להם האנונימיות, מרשים לעצמם לחשוף את המקומות השפלים ביותר שמסתתרים בנפש האדם. (לדוגמאות אפשר לפנות לבלוג סמולנים בגב האומה, שמתעד תגובות נבחרות, באופן מפתיע מצד מסוים של המפה הפוליטית. וגם ynet עצמו מתגלה לאחרונה כטוקבק אחד גדול ועלוב).

אך מה שמעניין יותר הוא שלא רק בטוקבקים אנונימיים מדובר. גם בפייסבוק אנשים מרשים לעצמם לשחרר לחלל הסטאטוס הכרזות שהיו נחשבות עילה למאסר בחברה מתוקנת. מי שנתקל בעמוד הפייסבוק של לא נסתום את הפה, טרם בחרו מנהליו לנקות אותו מזוהמה אנושית, היה עד לקלות בה אנשים מוכנים לרדת לשפל המדרגה גם תחת זהותם שלהם.

סיבה אחת היא כמובן האקלים הפוליטי והחברתי בארץ. (היום קיבלתי בעבודה מייל שכותרתו "פרוייקט לאיסוף בגדים". במבט ראשון קראתי שם "פרוייקט לאיסוף בוגדים", וחשבתי שהנה סוף סוף הגיעו גם אלי). אבל אולי סיבה נוספת בכל זאת טמונה במדיום עצמו.

צ'ן-בו זונג מאוניברסיטת טורונטו בדק את הקשר בין חושך לבין התנהגות מוסרית. בסדרה של ניסויים הוא בחן את ההשפעה של תנאי תאורה על הרגשת האנונימיות ועל נכונותם של אנשים לפעול באופן לא מוסרי. בניסוי אחד אנשים ששהו בחדר עם אור מעומעם רימו יותר במשחק מאשר אנשים בחדר מואר. בניסוי השני אנשים שלבשו משקפי שמש התנהגו בצורה אנוכית יותר מאשר אנשים ללא משקפי שמש. בניסוי שלישי נמצא שתחושת האנונימיות של אנשים שלבשו משקפי שמש גדולה מזו של אנשים ללא משקפיים, גם כשכל שאר תנאי הסביבה זהים.

הקשר בין חושך לבין פשיעה מוכר זה מכבר – ידוע כי אחד האמצעים האפקטיביים ביותר להוריד רמת פשיעה היא להאיר את הרחובות בחוזקה. הסברה המקובלת היא כי חושך יוצר תנאי הסתרה ואנונימיות שמקלים על ביצוע פשע. אך זונג טוען כי הקשר בין חושך למוסר הוא עמוק יותר. הוא אומר כי הניסויים מראים שחושך מעודד התנהגות לא מוסרית גם כשלא מדובר במצב של אנונימיות אמיתית. החושך (גם כשהוא נגרם ממשקפי שמש בלבד) מעורר בנו תחושה של אנונימיות, והיא זו שמקלה עלינו להשתחרר ממגבלות המוסר.

ייתכן כי האינטרנט דומה למשקפי השמש מניסוייו של זונג. כמו משקפי שמש, הרשת יוצרת חציצה ומרחק. היא מעוררת בנו מטאפורה של חושך (בסרטי מדע בדיוני עולם וירטואלי יהיה בדרך כלל עולם של לילה). היא יוצרת בנו תחושה של אנונימיות, גם כשזו מדומיינת בלבד. היא מאפשרת לנו לנהוג כאילו אנחנו מחוץ למבטה של החברה. היא נותנת לכאוס לעלות.

זה לא אומר שהאינטרנט הוא רע. אבל אם אכן יש במדיום עצמו משהו שעשוי לעורר בנו אנטגוניזם ושנאה לאחר, כדאי שניקח זאת בחשבון. אולי נצליח למצוא פנסי רחוב מספיק חזקים שיאירו את החשיכה הוירטואלית.

פנס בודד [תמונה: Michael Mistretta]

במרחק נגיעה (פוסט על אייפד, כנסו כנסו)

שמעתם ש-Apple הוציאו מוצר חדש? קוראים לזה iPad, או משהו, ואומרים שזה הדבר הבא!

טוב, אז ברצינות. האייפד הוא אולי לא מכשיר מושלם, ויש לו חסרונות מפה עד הודעה חדשה, אבל אם נתייחס לאייפון בתור דוגמה הרי שיש סיכוי שאפל יצליחו ליצור גם כאן תופעה תרבותית גורפת.

כנראה בשל כך צופה חברת גרטנר כי עד שנת 2015 יותר מ-50% מהמחשבים שיירכשו עבור ילדים מתחת לגיל 15 יהיו מחשבים בעלי מסך מגע.

קשה לדעת אם תחזית זו מוגזמת או לא. אבל קשה להתעלם מכך שמגמת המעבר למסכי מגע הולכת וגוברת, במיוחד במכשירים שייעודם ללכת איתנו לכל מקום ולהפוך אותנו למחוברים תמיד. ובעוד אנו, הדינוזאורים, עוד אוחזים בחרדה את המקלדת, הרי הדורות הצעירים מקבלים את מסכי המגע כמובן מאליו ומחליקים עליהם בטבעיות מעוררת קנאה.

אם תחזיות אלו נכונות, הרי שאנו צפויים תוך שנים מעטות בלבד לעבור מהפכת ממשק נוספת. רק לא מזמן עברנו מהעט למקלדת (נעזוב לרגע את מכונת הכתיבה), וכבר אנו זונחים את המקלדת לטובת מסכי מגע.

היה נעים, היי שלום

זה אייפד

כפי שהם נראים כרגע, הממשקים של מסכי מגע אינם נוחים לכתיבה ארוכה. זהו ממשק שמותאם יותר לצריכה של מדיה מאשר לייצורה, לפחות כשמדובר במדיה טקסטואלית. (אין להתפלא על כך – הרי עצם פיתוח הטכנולוגיה מכוון להגברת הצריכה). כך שייתכן שמשמעות המעבר למסכי מגע הוא ירידה בנפח הטקסטים הנכתבים ברחבי הרשת.

אבל אולי, בעצם, הממשק החדש יצמיח טכנולוגיות חדשות (כמו swype) שיהפכו את הכתיבה למהירה יותר, נוחה יותר וזמינה בכל מקום? או אולי יהיו אלה דווקא טכנולוגיות text to speech שסוף סוף יצברו תאוצה?

ממשקים אינם רק כלי חיצוני. הם משפיעים על היכולות שלנו ומעצבים את אפשרויות התודעה והחשיבה שעומדות בפנינו. אין דין כתיבה בעט ככתיבה על מקלדת, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר על מסכי מגע.

מהפכות ממשקים, כמו זו שהאייפד עשוי לסמן, אינן רק אנקדוטות טכנולוגיות שמקומן במדורי הכלכלה או טרנדים למוספי התרבות והפנאי. אלו הן תופעות תרבותיות שעשויות להשפיע באופן עמוק על אופיה של החברה.

האם אין זה זמן שנתחיל לקחת ברצינות את השפעתה של הטכנולוגיה עלינו? האם לא כדאי שלעוסקים בטכנולוגיה תהיה פרספקטיבה שתאיר גם את הזויות התרבותיות, האנושיות והמוסריות שהטכנולוגיה יכולה לייצר? או במילים אחרות – האם לא הגיע הזמן שנבין את ההכרח שבמדעי הרוח?