קטגוריה: תרבותרשת

האינטרנט הולך ותופס חלק גדול מחיינו. אנחנו שואבים את רוב המידע שלנו ממנו – מחפשים בגוגל, קוראים הארץ, קוראים בלוגים. אנחנו יוצרים מידע – כותבים בלוגים, מעלים תמונות לפליקר, משתתפים בפורומים. אנחנו מתחילים עם בחורות ב-Second Life. אנחנו מנהלים את חשבון הבנק דרכו. קונים ספרים ומוזיקה. אולי אפילו מצרכים מהסופר. יותר ויותר שרותים הופכים להיות נגישים ברשת, הנוכחות הוירטואלית נעשית יום-יומית ומובנת מאליה. נראה כי העולם הוירטואלי מתחיל לקרום עור וגידים, מתגבש לכדי עולם חלופי נוירומנסרי.

האם העולם הוירטואלי נמצא אם כך בדרך להחליף את העולם האמיתי, כמו שניתן לדמיין? לדעתי, חזון העולם הוירטואלי משקף את התנועה ה"עולה" שמתאר קן וילבר. זהו הרצון להתרחק מהגוף, מהטבע החומרי, לעבר עולם של רוח, של תבונה, של אידאות. העולם הוירטואלי הוא לכאורה החלום הרטוב של ה"עולים" – עולם שנוצר ברוח התבונה שלנו, בו אנו יכולים להתקיים כשכל, כמידע, כצורה, ללא מגבלות החומר שעוצרות את רוחנו מלהתעופף ולהתרחב. (הצד השני הוא ה"יורדים", שמתנגדים לכל טרנצנדנטיות שהיא ונשארים נטועים בעולם התופעות).

אבל אנחנו מתקיימים בגוף. התבונה שלנו היא חלק מהמערך הביולוגי שלנו, אנחנו מערכת של גופנפש, רוחומר. העולם הוירטואלי יכול להחליף את העולם האמיתי רק אם אנחנו מחזיקים בעמדה דואליסטית, רק אם אנחנו מניחים שניתן לנתק את הרוח מהחומר, שאנחנו מסוגלים להתקיים כנפש וירטואלית במנותק מהגוף הפיזי שלנו. קשה לראות דבר כזה קורה אם אנחנו מערכת שחייבת להתקיים גם בחומר. (אני ממש לא מתכוון לטעון טענה מטריאליסטית, שניתן להסביר את הנפש, או הרוח, במונחים חומריים. להפך. אני מאמץ כרגע את המודל של וילבר – המציאות החומרית והמציאות הרוחנית הן אספקטים שונים של קיום אחד).

פנטזיית העולם הוירטואלי צומחת כחלק מהנסיון להתמודד עם הופעת המחשב, החיבוריות, הרשת; ואולי אף כמבשרת הטכנולוגיה, כרעיון מקדים ויוצר. אולם אנחנו ממהרים להעניק לעולם הוירטואלי פשר מטאפיזי-קיומי חדש שאינו הכרחי, מזדרזים לבנות חזונות אוטופיים ודיסאוטופיים אשר חורגים, לדעתי, מהמקום האמיתי שתופסת הטכנולוגיה במציאות החיים שלנו. אין ספק שטכנולוגיה משנה את חיינו. המצאת הדפוס, המהפכה התעשייתית, המהפכה המדעית – אלה נקודות מפתח בהתפתחות התרבות האנושית שהטכנולוגיה שיחקה בהן תפקיד חשוב, אולי אפילו מרכזי. אך עם זאת, היא עדיין היתה כלי שצמח בהקשר מסויים, בשילוב עם סביבה חברתית-תרבותית-תודעתית שאיפשרה את הופעת הטכנולוגיה ואופן השימוש בה. זוהי רשת דינמית של מרכיבים שהטכנולוגיה היא חלק ממנה, ולא שליט בלעדי.

ובסופו של דבר, תמיד נשארו האנשים. לטכנולוגיה בפני עצמה אין מעמד של טוב ורע. השאלה היא מה אנחנו עושים איתה. זוהי אמירה כמעט בנאלית (אני מניח שאנרגיה אטומית היתה ונשארה הדוגמא הפרדיגמטית שלה), ועדיין היא נוטה להשכח בתוך המרוץ הטכנולוגי-מדעי שהעולם נמצא בו. כדי לדאוג שהעולם העתידי שלנו יהיה כזה שנרצה לחיות בו אנחנו לא צריכים לדאוג לטכנולוגיה. אנחנו צריכים לדאוג לאנשים.

לא התלהבתי יותר מדי מטוויטר, מעבר לעניין התיאורטי שהאתר מעורר – בעיקר בחשיפה של אלמנט הפומביות הגדל והולך בעידן ה-2.0. מסתבר שאנשים אוהבים להחשף.

אבל המאשאפ החדש הזה תפס אותי. מיותר לחלוטין, ועדיין יש בו משהו מהפנט. העידכונים שקופצים בזמן אמת על מפת העולם מציגים באופן מאד מוחשי את הגלובליות והמיידיות הזו, הנסתרת, של האינטרנט. האתר מעביר אותך לנקודת התצפית של אלוהים – העולם כולו פרוס תחת רגליך (או במקרה זה על המסך מול העיניים), תמונת-על של המין האנושי שמתוכה מבליחים ניצוצות של פרטים, הבזקים של מחשבות ורסיסים של מעשים.

זו יכולה להיות טעימה ראשונית מאד של העולם בעידן בו פרוייקטים כמו MyLifeBits יהפכו למציאות, עולם בו כולנו יכולים להפוך לנראים, בו חיינו מתועדים כל הזמן מרצוננו.

אולי בגלל זה אני מוצא כמוזרה את החרדה שמגלים לפעמים אנשים מ"אובדן הפרטיות" באינטרנט. על איזו פרטיות אנחנו מדברים? נדמה כי אנחנו מביאים את תפיסת הפרטיות שלנו מהעולם הישן לתוך עולם חדש, בו מושג הפרטיות מקבל משמעות אחרת לגמרי. מהי פרטיות עבור הילדים של היום? ילדים שבגיל 14 פותחים בלוג, מעדכנים את עצמם בטוויטר, מנהלים את חייהם ברשת, ילדים שעבורם היותם של החיים פומביים היא לא שאלה אלא עובדה. האם יש צורך בכלל בפרטיות כשפשוט לא אכפת לך?

הכתבה הזו על כינוס של מתמטיקאים ומורים למתמטיקה (עם האמירה הכאילו-שערורייתית שמתמטיקה אינה חשובה לחיים) הזכירה לי אמירה בקשר ללימודי הגיאומטריה ששמעתי לא מזמן. למה בעצם לומדים גיאומטריה בבית הספר? הרי זה לא ממש מקצוע שימושי במיוחד. הסיבה היא שהגיאומטריה משמשת כחינוך לחשיבה לוגית. המבנה של אקסיומות, טענות והוכחות שיטתיות שעומד בבסיס הגיאומטריה משמש לאינדוקטרינציה עקיפה של חשיבה לוגית ורציונאלית. מטמיעים בנו באופן עקיף את החשיבה הלוגית כחשיבה "נכונה".

זאת דוגמה קלאסית לעריצות של המדע שמתאר פול פייראבנד. פייראבנד קורא להפריד את המדע מהמדינה, באותו אופן בו מופרדת הדת מהמדינה (הוא לא מדבר על ישראל, מן הסתם). הוא טוען כי המדע הוא ה"דת" החדשה – אנו מחונכים להאמין ב"אמיתות" של המדע באותו אופן בו אנשים חונכו להאמין ב"אמיתות" של הדת. קשה להתעלם מהלהט של פייראבנד (בהחלט אחד מהפילוסופים הקריאים יותר!), וגם אם פה ושם הוא משתמש בהיסטוריה לצרכיו (אבל מי לא עושה זאת?), הדוגמאות שהוא מספק מעוררות מחשבה.

באופן מתומצת מאד, פייראבנד טוען כי המדע לא שונה באופן מהותי ממיתוס. אין למדע שיטה רציונאלית אמיתית (כמו שפופר ביקש להראות), אלא הוא מתנהל בצורה כיאוטית ואנושית כמו כל פעילות אחרת. למעשה, כל נסיון לכפות שיטה רציונאלית על המדע רק יביא לניוונו, המדע יכול להתפתח רק בסביבה פלורליסטית ודינמית שבה הכל הולך.

בעידן הפוסט-פוסט-מודרניסטי האמירה כי "המדע הוא דת" כבר שחוקה מעט, אבל מפתיע לגלות עד כמה התפיסה של המדע כהתגלמות האמת עדיין שלטת בקרב רוב האנשים. בעצם, אולי זה לא כל כך מפתיע בהתחשב בעמדתו של פייראבנד לגבי החינוך. הוא רואה את עיקר הבעיה באופיו של החינוך המודרני – אנו לומדים רק את תוצאות המדע ולא את ההיסטוריה שלו, ותוצאות אלה מוצגות בפנינו כ"אמת" על העולם. "בריאת העולם" היא מיתוס, המפץ הגדול הוא אמת. פייראבנד מבקש להפוך את החינוך לפלורליסטי, חינוך בו כל השיטות ילמדו זו לצד זו ולאדם תהיה היכולת לבחור את אופן החשיבה המתאים לו.

נראה לי שהגישה הזו עדיין נתפסת כקיצונית מדי. קשה מאד להשתחרר מהמחשבה שלמדע יש עליונות על דרכי חיים אחרות, זו מחשבה שנטועה בנו ובתרבות כולה באופן עמוק ביותר. אך כמו שטוען פייראבנד, זהו בעיקר מיתוס. אורח חיים טכנולוגי אינו מביא בהכרח לקיום מאושר (ואולי אפילו להיפך). הוא אינו פותר את כל בעיות החיים. ולעומת זאת, דרכי חשיבה לא-מדעיות (שמאניזם, דת, או דרכי חיים לא-רציונאליות אחרות) יכולות להעשיר את הקיום האנושי באופנים מהותיים. לכאורה, אמירה טריוויאלית. אך מציאות החיים היא עדיין בעיקרה טכנולוגית ולא הומניסטית. 

האם זה ישתנה בזמן הקרוב? האם דווקא הטכנולוגיה החדשה, המודעות הקולקטיבית שאולי תווצר בעידן האינטרנט 2.0 ומעלה, תוביל להומניזציה של הטכנולוגיה? יש כאלה שחושבים כך, אבל מי יודע…