תגית: גירוש

כמו בכל שנה, שעון הקיץ עומד להסתיים בקרוב, טרם יכנס צום יום כיפור. כמו בכל שנה, נשמעים קולות המוחים על שעון הקיץ הקצר וקוראים להאריכו כמו במדינות אחרות. שלא כמו בכל שנה, הפעם קולות המחאה האלה נשמעים קצת יותר חזק.

העצומה למען הארכת שעון הקיץ, שנפתחה לפני פחות משבוע, הצליחה לאסוף נכון לעכשיו כבר כמעט 115,000 חתימות ומעל 42,000 לייקים בפייסבוק. הרעש שמעוררת העצומה, שחלק גדול ממנו יש לזקוף לזכות האינטרנט, אף הביא את שר הפנים אלי ישי להכריז כי הוא מוכן להחזיר את שעון הקיץ לתקופה נוספת לאחר הצום*.

לעומת זאת, העצומה נגד גירוש ילדי העובדים הזרים, שנפתחה לפני כמעט שנה, הצליחה לאסוף רק כ-15,000 חתימות ו-8,000 לייקים. רשימת החותמים על מכתב המחאה לראש הממשלה מונה גם היא פחות מאלפיים איש.

ההבדל בהיענות לשתי קבוצות המחאה הללו מסמן את גבולות האכפתיות של החברה הישראלית (או, לפחות, של החלק הפעיל ברשת של החברה הישראלית).

מקצרים לנו את היום בשעה? נצטרך לצאת מהעבודה בחושך? ועוד בגלל הדתיים? נחתום! בטח שנחתום!**

הולכים להרוס את החיים באופן שרירותי ל-400 ילדים? מזעזע! רגע, ילדים של מי? עובדים זרים? כן, זה באמת לא נעים. אז מה אמרתם על שעון הקיץ?

הם עוברים מאד קרוב אלינו, גבולות האכפתיות. מקיפים אותנו במעגל קטן שאין בו מקום כמעט לאיש מלבדנו.

ילדי העובדים הזרים הם רק סממן, כמובן. האדישות לאַחֵר מתגלה בכל כיוון. אפשר לראות אותה באפליתם של אזרחי המדינה הערבים ובהעלמת העין הכללית מאפליה זו. ביחס המתנשא כלפי שכבות מצוקה. בחיילים המצלמים עצמם על רקע פלסטינאים אזוקים. בנהגים שלא עוצרים במעבר חציה אפילו לקשישים, באלה שנדחפים ברמזור, באלה שחונים על מדרכות. בהתמקדות בשאלה “האם היו שם ישראלים” בכל פעם שיש אסון במדינה אחרת. בגסיסתן של חדשות החוץ ברוב אמצעי התקשורת.

זה לא מפתיע במדינה שחיה את רוב שנותיה בהכחשה ובהדחקה, מדינה שנסמכת על ממסד דתי אתנוצנטרי במקרה הטוב וגזעני במקרה השגרתי. אבל מי שחושב שהצרת גבולות האכפתיות לא משפיעה עלינו עצמנו, מי שמאמין שהתנהגותנו כלפי הזר יכולה להיות נפרדת מהתנהגותנו כלפי הקרובים אלינו, הוא או תמים או טיפש.

______________________

תזכורת: גירוש הילדים אמור לצאת לפועל בערב ראש השנה. הפגנה נגד הגירוש תערך ביום שלישי ה-7.9 בשעה 18:30 ברחבת הסינמטק בתל-אביב.

* לא יודע מה איתכם, אבל לי זה נשמע כמו ספין. דרך טובה לגרום לכולם לשכוח את עניין הגירוש ולצאת בתור מי שמקשיב לרחשי לב העם.

** גם אני בעד הארכת שעון הקיץ, וגם אני חתמתי.

גירוש 400 הילדים הישראלים אמור להתרחש בעוד 3 ימים, ב-8 לספטמבר. ערב ראש השנה. זאת המתנה שמעניקה מדינת ישראל ל-400 ילדים שגדלו כאן. גירוש.

התאריך המוזר והכל-כך לא מתאים הזה מייצג נאמנה את החלטת הגירוש שכולה אטימות ואיוולת. יום לפני שהגירוש אמור לצאת לפועל מתכוונים הפועלים לביטולו לצאת להפגנה במאמץ אחרון לעצרו. ההפגנה תתקיים ב-7 לספטמבר בשעות 18:30 עד 22:00, ברחבת הסינמטק בתל-אביב. אפשר לאשר הגעה בדף האירוע בפייסבוק.

המארגנים כותבים כי “בהפגנה יהיה מעגל מתופפים של קבוצת קסמבה ומשוררים שימחו נגד הגירוש. בין המשתתפים: טל ניצן, רוני סומק, יהודה אטלס, דרור בורשטיין ויודית שחר. אנא הביאו כל כלי נגינה אפשרי, מתופים ועד סירים. ננגן נשיר ונצעק מספיק חזק כדי שקולנו יגיע עד לראש הממשלה. אזרחים ואזרחיות, מהגרים ומהגרות, נגנים ונגנות, משוררים ומשוררות – יד ביד נגד גירוש הילדים”.

נשארו עוד ימים מועטים בלבד. זה הזמן לחזק את קולות המחאה בתקווה שישמעו בכל רחבי הארץ. אם הצרפתים יכולים לצאת להפגנות ב-135 ערים ברחבי המדינה במחאה על כוונה לגרש צוענים, גם אנחנו יכולים. הפיצו ושתפו ככל יכולתכם. אולי ביחד נוכל להביא לכך שגם ל-400 הילדים הללו יהיה חג שמח.

  [תמונה – גוני ריסקין]

גירוש 400 הילדים הולך ומתקרב. ב-8 לספטמבר זה אמור לקרות. 400 ילדים. 400 או קצת פחות משפחות שבאו לעבוד פה. לעבוד, לא להתבטל. למה בעצם לא להשאיר אותם?

לממשלה יש הרבה תירוצים. רובם שקרים. שוקי גלילי עשה קצת סדר בנתונים. אין פה גל אימתני של מהגרים שעומד להטביע אותנו. יש פה הרבה אינטרסים כלכליים ופוליטיים של סוחרי עבדים מודרניים. ויש סיבה ברורה וידועה שלא נאמרת בפה מלא – הם לא יהודים.

וזה לב העניין. גזענות. לאומנות. שמרנות. קשות לב ואטימות הנפש.

הם לא יהודים. משמע – בעיני חלק לא מבוטל מאלה שיושבים שם בממשלה – הם לא בני אדם.

ובכן, לטעמי, מי שזו תפיסת עולמו, מי שיכול להקשיח את ליבו לילדים שכאן גדלו וכאן ביתם רק כי הם ממוצא כזה ולא אחר – הרי הוא הרבה פחות בן אדם מאלה המועמדים לגירוש.

את מדיניות ההגירה של מדינת ישראל צריך להסדיר. אין שום צורך לעשות זאת על גבם של 400 ילדים שלא מכירים שום מקום אחר. אין שום סיבה טובה לא לתת להם פשוט להשאר.

אז כמו שאיתמר כתב, גם מעשה קטן יכול לעזור הרבה. אפשר לחתום על העצומה. אפשר לכתוב פוסט. אפשר להפיץ בפייסבוק ובטוויטר. אפשר להוסיף כפתור תמיכה לאתר. העיקר להזכיר למי שסביב את האיוולת, הטמטום והעיוורון שבגירוש הזה.

   [תמונה: גוני ריסקין]

החלטתו של אהוד אולמרט לגבי החזרת הפליטים הסודאנים למצרים היא ביטוי מייצג של האטימות וחוסר האיכפתיות של האנשים היושבים בראש השלטון בישראל. הרי לכאורה הפתרון נראה כל כך פשוט, כמו שמציע יוסי גורביץ:

ישנם מאות או אלפי פליטים מדי שנה? נעניק להם זכות פליטות וגם רשיון עבודה – על חשבון מכסות העובדים הזרים. בסין וברומניה, אחרי הכל, עדיין לא רוצחים את האזרחים (אם כי בסין הם משמשים כמאגרים מהלכים של איברים להשתלה). זה לא מסובך, צריך רק רצון טוב.

באמת, כל מה שצריך זה רק רצון טוב, עם קצת יוזמה, קצת להזיז את התחת, לסדר כמה מסמכים, אולי לתקן איזה תקנה או שתיים. בקיצור, מה שרשויות ממשלתיות אמורות לעשות. פשוט מתבקש להגיד שלחבר'ה שם במוסדות הממשלתיים אין זמן כי הם עסוקים בחקירות ובמשפטים הבלתי נגמרים שלהם. וגם אם המציאות קצת פחות מוקצנת, עדיין עולה הרושם שאולמרט העדיף לבחור בדרך הקלה, זו שתחסוך לו כאב ראש. כי למה לנסות להזיז דברים אם אפשר לעצום עיניים ולהפטר מהבעיה.

אני באמת לא חושב שמדובר כאן ברוע לב, אלא בגירסה הבנאלית והיומיומית יותר – עצלנות. על מה אנחנו מדברים, על כמה כושים? בשבילם נתחיל  עכשיו לנער את המערכת? לקבוע פגישות? קיץ, למען השם, חם, למי יש כוח?

(וכדאי לקרוא גם את מה שלכוסית יש להגיד בנושא.)