דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגיות

חיפוש באתר

ארכיב



פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

ארכיב עבור תגית פילוסופיה

מיתוס המדע של פול פייראבנד

נטייתנו לתור אחר חוקיות ולכפות חוקים על הטבע מובילה לתופעה הפסיכולוגית של חשיבה דוגמאטית, או, באופן כללי יותר, התנהגות דוגמאטית: אנו מצפים לחוקיות בכל מקום, ומנסים למצוא אותה אפילו במקום שאיננה; לאירועים שאינם נענים לניסיונות אלו אנו נוטים להתייחס כאל מין "רעש רקע". … ביקורת חייבת להיות מכוונת כנגד אמונות קיימות ובעלות השפעה, הטעונות שידוד מערכות ביקורתי – במילים אחרות, אמונות דוגמאטיות.
(קרל פופר, השערות והפרכות). 

ציטוט זה מבטא את דעתו של קרל פופר לגבי ההבדל המהותי בין העמדה המדעית לעמדה הפסאודו-מדעית. העמדה הפסאודו-מדעית היא דוגמאטית, היא מבקשת לשמר את עצמה ועושה זאת באמצעות אימות של החוקים והתבניות שהיא מניחה, תוך התעלמות מעובדות שמפריכות חוקים אלה. העמדה המדעית היא ביקורתית, ובבסיסה עומד הרצון להתקדם ולשנות את התיאוריות והחוקים. המדע מבצע זאת על-ידי העמדת החוקים שהוא ממציא למבחן, חיפוש אחר נקודות התורפה של התיאוריה, ובדיקת כל האפשרויות להפריך את החוקים כדי להתקדם לתיאוריה טובה יותר. זוהי שיטה של ביקורת רציונאלית.

האופן בו פועל המדע הלכה למעשה הוא באמצעות השערות: נחפזים להסיק מסקנות – תכופות אף בעקבות תצפית יחידה. … תצפיות וניסויים נשנים מתפקדים במדע כמבחנים של השערותינו או של ההיפותזות שלנו, כלומר כניסיונות הפרכה.
(קרל פופר, השערות והפרכות). 

פופר מנסח, אם כך, קריטריון תיחום ברור בין מדע לבין פסאודו-מדע – תיאוריה מדעית היא תיאוריה שניתנת להפרכה. דרך הבנת המתודה המדעית אנו מסוגלים להסביר את הצלחותיו של המדע ואת יתרונותיו על-פני עמדות דוגמאטיות מתחרות, ויכולים לשרטט את המודל הנכון לידע האנושי.

אך האם כך פני הדברים? פול פייראבנד קורא להדיח את המדע מהעמדה הרמה שניתנה לו בעידן המודרני. הוא מערער על קריטריון התיחום של פופר, וטוען כי המדע עצמו הפך לאמונה דוגמאטית ושתלטנית. להמשך קריאה »

איפה האמת?

אחד המנועים המרכזיים שעומדים מאחורי החיפוש (אם לא העיקרי מכולם) הוא השאיפה לאמת. הרצון לדעת מה גורם להכל, איך הכל התחיל, מהו הדבר כשלעצמו. אפשרויות החיפוש מגוונות – מדע, דת, פילוסופיה, רוחניות. אך בבסיסן תמיד עומדת שאלת האמת.

אך זו כמובן שאלה נאיווית. הרי מאז קאנט אנו כבר יודעים שאין לנו נגישות לדבר כשלעצמו, אנו כלואים בתוך יכולת התפיסה האנושית שלנו, שבויים לנצח בפרספקטיבה המצומצמת שמתוכה אנו פועלים. כל אמת תהיה תמיד רק אמת חלקית בלבד. הפוסט-מודרניזם רק הכניס עוד יחסיות למערכת וטרף עוד כמה קלפים שאולי נשארו עומדים באופן תמוה כלשהו.

הרוחניות (אוף, אני לא אוהב את המילה הזאת, אבל אין לי תחליף) מתיימרת לפעמים לספק תשובה. באופן שטחי, מצד הניו-אייג', ולפעמים באופן יותר מעמיק כשצוללים פנימה ברצינות הראויה. ההארה עומדת שם כגזר מתנפנף בקצה המקל הארוך, אבל מי באמת חושב שיגיע אליה?

יש בכך משהו מתסכל. מצד אחד הרצון לדעת ולהבין, ומצד שני ההכרה כי הזמן קצר והמלאכה בלתי אפשרית. ולפעמים עולה השאלה – בשביל מה לטרוח? בשביל מה להמשיך את המאמץ הסיזיפי הזה, הנסיון הכושל לחדור מעבר לצעיפי האשליה?

אבל כנראה שאי אפשר אחרת.