מחבר: מרגוליס

זו דרך חביבה לגייס עובדים.

אני יודע מה הייתי בוחר. (רמז – לא גוגל).

(הכותרת, אם מישהו פספס, מתוך מערכון של החמישיה הקאמרית).

נטייתנו לתור אחר חוקיות ולכפות חוקים על הטבע מובילה לתופעה הפסיכולוגית של חשיבה דוגמאטית, או, באופן כללי יותר, התנהגות דוגמאטית: אנו מצפים לחוקיות בכל מקום, ומנסים למצוא אותה אפילו במקום שאיננה; לאירועים שאינם נענים לניסיונות אלו אנו נוטים להתייחס כאל מין "רעש רקע". … ביקורת חייבת להיות מכוונת כנגד אמונות קיימות ובעלות השפעה, הטעונות שידוד מערכות ביקורתי – במילים אחרות, אמונות דוגמאטיות.
(קרל פופר, השערות והפרכות). 

ציטוט זה מבטא את דעתו של קרל פופר לגבי ההבדל המהותי בין העמדה המדעית לעמדה הפסאודו-מדעית. העמדה הפסאודו-מדעית היא דוגמאטית, היא מבקשת לשמר את עצמה ועושה זאת באמצעות אימות של החוקים והתבניות שהיא מניחה, תוך התעלמות מעובדות שמפריכות חוקים אלה. העמדה המדעית היא ביקורתית, ובבסיסה עומד הרצון להתקדם ולשנות את התיאוריות והחוקים. המדע מבצע זאת על-ידי העמדת החוקים שהוא ממציא למבחן, חיפוש אחר נקודות התורפה של התיאוריה, ובדיקת כל האפשרויות להפריך את החוקים כדי להתקדם לתיאוריה טובה יותר. זוהי שיטה של ביקורת רציונאלית.

האופן בו פועל המדע הלכה למעשה הוא באמצעות השערות: נחפזים להסיק מסקנות – תכופות אף בעקבות תצפית יחידה. … תצפיות וניסויים נשנים מתפקדים במדע כמבחנים של השערותינו או של ההיפותזות שלנו, כלומר כניסיונות הפרכה.
(קרל פופר, השערות והפרכות). 

פופר מנסח, אם כך, קריטריון תיחום ברור בין מדע לבין פסאודו-מדע – תיאוריה מדעית היא תיאוריה שניתנת להפרכה. דרך הבנת המתודה המדעית אנו מסוגלים להסביר את הצלחותיו של המדע ואת יתרונותיו על-פני עמדות דוגמאטיות מתחרות, ויכולים לשרטט את המודל הנכון לידע האנושי.

אך האם כך פני הדברים? פול פייראבנד קורא להדיח את המדע מהעמדה הרמה שניתנה לו בעידן המודרני. הוא מערער על קריטריון התיחום של פופר, וטוען כי המדע עצמו הפך לאמונה דוגמאטית ושתלטנית. להמשיך לקרוא מיתוס המדע של פול פייראבנד

התבקשתי עכשיו להצביע בסקר מסויים – בעד או נגד שביתת הסטודנטים. אני אמנם נגד השביתה (ואפילו הצבעתי, לא יאומן), אך הבקשה הזכירה לי שוב שככל שעוברות השנים וככל שאני לומד, שומע ורואה יותר, כך אני פחות ופחות יכול להאמין באופן מובהק בצד אחד. אפשר אפילו לומר שהעמדה שלי נגד השביתה היא שרירותית במידת מה. אלמנטים מסויימים בסיפור של נגד השביתה מדברים אלי יותר מאלו שבסיפור של בעד השביתה. אבל בסופו של דבר, הכל זה רק סוג של הימור. הרי אין באמת צודק ולא צודק. אין עובדות. הכל רק פרשנויות.

מישהו יכול באמת לדעת מה עדיף? איזו החלטה תוביל לעתיד טוב יותר? איזה עולם חלופי יווצר מבחירה כזו או אחרת? מהמרים, כולנו מהמרים. והקזינו תמיד מנצח.

ועדיין, אין ברירה מלבד להצביע, מלבד לקבל החלטה. כי הבחירה, זו הפעולה היחידה האפשרית. אולי באמת לא משנה מה נבחר, רק שנבחר, שנפעל. פשוט לזרוק את הקוביות, לנענע את כוס המרטיני ולצחוק בקול גדול.

ארנה קזין כותבת במוסף הארץ השבוע על הצורך בשפה עיתונאית חדשה שתחליף את השפה השוביניסטית, הצבאית, תאוות המלחמות שמאפיינת את רבים מהכתבים הבכירים של עולם התקשורת הישראלי. קזין מרחיבה את מסקנות ועדת וינוגרד לשיח התקשורתי, שמהווה את המתווך העיקרי בין ה"עם" לבין הפוליטיקאים ולבין הארועים המתחוללים סביבנו. לטענתה, לא תיתכן מנהיגות חדשה ללא שפה עיתונאית חדשה.

הדו"ח הנוקב של ועדת וינוגרד דווקא קורא לחברה הישראלית ולעיתונאיה לשנות את האמונה, את הנורמה, ולעצב מנהיגות מסוג חדש: שמתייעצת, שחושבת, שניחנת בשדה ראייה רחב, שתופסת חלופות אפשריות למלחמה, חלופות של משא ומתן. מנהיגות שאינה רואה באופציה הצבאית את הדרך הבלעדית, או הטובה ביותר, לפתרון בעיות לאומיות. מנהיגות ששוקלת, שמהססת… מן הדו"ח עולה משאלה למנהיגות שמדברת בשפה בוגרת ויצירתית, ומסוגלת להכיר במציאות מורכבת.

אולם אי אפשר לייצר מנהיגות בעלת תפיסת עולם רחבה ומורכבת מתוך מערכת לשונית חד-ממדית ופשטנית.
התקשורת משחקת משחק מורכב עם המציאות. מצד אחד, היא מבטאת את דעת הרוב, מדברת מתוך מערכת הערכים הנורמטיבית שמנחה את הפוליטיקאים ואת המיינסטרים הכללי. מצד שני, היא אמורה (לפחות במשטר דמוקרטי) לבקר, להוות אלטרנטיבה,  להציג את הצדדים הפחות נשמעים ולאפשר פלורליזם של דעות. מצד שלישי, היא יוצרת מציאות- אלו המשקפיים דרכם אנו רואים חלקים גדולים של העולם, ולא תמיד ניתן להפריד בין המשקפיים לבין מה שנראה דרכן.

ארנה קזין מנסה לעשות שימוש בפן יוצר המציאות של התקשורת – הנחלתה של שפה חדשה ובוגרת בתוך אמצעי התקשורת יכולה (אולי) לייצר מרחב של תפיסת עולם מורכבת, אשר ילך ויחלחל לתוך השיח הכללי. זאת מחשבה אופטימית, אולם קשה לראות אותה מתממשת. ההרגשה שלי מתוך המתרחש בשבועיים האחרונים היא שיש הגמוניה של התפיסה המיליטנטית בכל הרבדים – בפוליטיקה, בתקשורת ובקרב החברה כולה. בשל כך ההפגנה המדוברת בעקבות דו"ח וינוגרד נראתה לי מיותרת כל כך, היא רק סימנה את המשכו של אותו קו פשטני, נמהר ותוקפני שאפיין גם את המלחמה עצמה. (כדברי אהוד אשרי, זאת היתה ההפגנה הלא נכונה. וגם הופמן אמר דברים יפים).

אני רואה שביב של תקווה אפשרית דווקא ברשת. הדיבור על "תוכן גולשים" אמנם טומן בחובו יבשות שלמות של רדידות וסתמיות, אולם גם כמה ארכיפלגים של כתיבה מעניינת ומעוררת מחשבה. ובעיקר, הפקעת המונופול על התיווך העיתונאי והפרשנות מידי אמצעי התקשורת הקלאסיים לידי אוסף של "חובבנים" מגדיל את האפשרות להתקל בעמדות אלטרנטיביות, במחשבה אחרת, ובראיית עולם שחורגת מהקו השולט. כל אחד יכול להשתתף היום בייצור המציאות, וכל אחד יכול לבחור לעצמו את הצינורות שמזרימים אליו את פיסות המציאות. מספר החלקים בפאזל שלנו הולך וגדל, וכך גם מספר התמונות שניתן לייצר מהן.

ואולי התקווה האמיתית טמונה בדורות הבאים, אלה שיונקים אינטרנט מתוך שדי אימותיהם, שגדלים לתוך עולם אשר מורכב מאין-סוף צבעים וקולות. אלה שיגדלו להיות לאנשים שעבורם אנציקלופדיה אינה מקור סמכות בלתי מעורער אלא משהו שגם אתה יכול להשתתף בכתיבתו. אנשים שעבורם המציאות היא באופן טבעי ובסיסי מרחב מורכב, גמיש ומשתנה, מרחב שאין בו אמת אחת אלא אינטראקציה יצירתית בין דעות ונקודות מבט שונות.

(זה היה נסיון לקצת אופטימיות. יכול מאד להיות גם ששום דבר מהותי לא ישתנה. שגם ברשת יווצר מצב של מספר מקורות מרכזיים שמייצגים את המיינסטרים, והרבה מקורות אלטרנטיביים קטנים שחשיפתם נמוכה. אבל קצת אופטימיות עוד לא הרגה אף אחד. אני מקווה.)

יש דברים שחייבים לראות. באיחור מה ראיתי את הסרט "הדרך לגוואנטנמו" של מייקל וינטרבוטום. זוהי דוקו-דרמה המספרת את סיפורם האמיתי של שלושה צעירים מוסלמים בריטיים ממוצא פקיסטני, אשר נוסעים לפקיסטן לחתונת אחד מהם (השלושה כונו בדיווחי התקשורת Tipton Three). אלו הימים שלאחר הפיגוע במגדלי התאומים, והשלושה מחליטים (בהחלטה תמוהה) לחצות את הגבול לאפגניסטן כדי לראות מה מתרחש שם. הם נקלעים בטעות למחוזות הטאליבן במהלך הקרבות מול הברית הצפונית (בת בריתה של ארה"ב), נכלאים על-ידם, מתגלגלים לכלא האמריקאי באפגניסטן ומועברים לבסוף למחנה המעצר של ארה"ב בגוואנטנמו, בה כלואים ה"מסוכנים" שבין העצורים.

הסרט מתאר את מסכת החקירות, ההשפלות והעינויים שעוברים השלושה במהלך השנתיים בהן היו עצורים, עד לשחרורם – ללא כל האשמה – בשנת 2004. סיפור המסגרת שידוע לכל הוא המלחמה בטרור והמאמץ למנוע פיגועים נוספים, אך הפרטים שמתגלים מתחת לעטיפה החיצונית לא עושים חסד עם ארה"ב. הבחירה להציג את הסיפור באמצעות אנשים חפים מפשע מגדילה, כמובן, את תחושת העוול וחוסר האנושיות שהסרט מעורר, ומעלה את השאלה כמה עוד אנשים נקלעו לסיטואציות מזעזעות כאלה בנסיבות אקראיות וסתמיות לחלוטין.

בהיבט הישראלי, המראות של מחנה המעצר והטיפול בעצירים מזכירים יותר מדי את התמונות שמדי פעם מצליחות להגיע מהשטחים ולעבור את מחסום אי-האכפתיות. קשה שלא לחשוב על פלסטינאים אזוקים בעזה, על מטלטלי השב"כ או על מחנות מעצר צפופים וחמים (למרות שאלו האמריקאים נראים נקיים ומסודרים הרבה יותר, באופן לא מפתיע).

כמובן שהתמונה אינה חד-משמעית לכל כיוון שהוא. הסוגיה של מאבק בטרור, הגנה עצמית לעומת זכויות אדם ויחס אנושי היא מרובת גוונים ורבדים, ואין עליה תשובה אחת ונכונה (וזאת עוד מבלי להכנס למצב הישראלי – פלסטינאי הספציפי). הסרט חשוב כי הוא מציג את הפן האנושי שכל כך נוח וקל לשכוח במסגרת הסיפור הגדול של "הטובים נגד הרעים". מתחת לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו נמצאים אנשים. מאחורי עקרונות של תרבות וקידמה מסתתר סבל אנושי גדול. אין פה פתרון, רק הסתכלות שכוללת את הפרטים הקטנים, את הצדדים האנושיים והכואבים של המשוואה.

ביום השואה האחרון התרגזתי. אני לא נוטה לכעוס, אבל קשה היה להשאר אדיש מול "מוסר השילומים", תכניתם של גיא מרוז ואורלי פדרבוש אודות מצבם של ניצולי השואה בישראל. (למי שלא ראה – 70,000 ניצולי שואה חיים בארץ מתחת לקו העוני). התכנית עוררה בי חשק עז לקום מהכורסא ולצאת לעשות משהו, לפעול למען שינוי, קטן ככל שיהיה, למען מטרה כלשהי, לא חסרות עוולות, לא חסרים אנשים סובלים.

אבל אני עדיין בכורסא.

אני מלא הערכה לאותם אנשים שעושים. אלה שמוכנים לצאת מהמרחב המוגן שלהם אל העולם האמיתי, האקטיביסטים, פעילי זכויות אדם, המתנדבים למיניהם, כל אותם אנשים שמעדיפים פעולה על צקצוק לשון. אני כנראה לא כזה. אני רואה, אני שומע, אבל קשה לי לצאת החוצה מהקונכיה הפרטית והמגוננת אל השמש הקופחת.

ועדיין, אולי אפשר לעשות משהו גם מכאן. אולי גם העולם הוירטואלי יכול לשמש סוג של מנוף לפעולה, מכשיר זוחל להגברת מודעות, נקודת הפצה לממים של שינוי. בבלוגוספירה יש פוטנציאל. אמנם, עיקר ההתעוררות ניכרת כשמדובר בעניינים פנים קהילתיים, ולפעמים זהו סתם עיסוק בזוטות (שגם אני נטלתי בו חלק). אבל יש גם מטרות חשובות (או אנושיות) יותר. מספר בלוגרים נענו לבקשה להפיץ את הבלוג להציל את אילנה, שנפתח לצורך סיוע במציאת תרומת מח עצם לאילנה בר, שחולה בלוקמיה (ואם לא עשיתם זאת עד כה – לכו להבדק! זה לא כואב, זה קצר, וזה יכול להציל חיים). הקריאה נגד רצח העם בדרפור התפשטה לאחרונה ברחבי הבלוגיה. אם כל אחד יפנה זרקור קטן של תשומת לב לנושא שמרטיט בו נים כלשהו, אולי התודעה הקולקטיבית תתרחב ותיפתח לצדדים הנסתרים מעין (בדרך כלל) של העולם. (זאת בתנאי, כמובן, שהבלוגוספירה היא לא מערכת שסגורה בתוך עצמה).

הטכנולוגיה היא רק כלי, וככזו היא יכולה לשמש אותנו גם לשינוי חיובי. דרושים רק מוחות יצירתיים שישכילו לשלב בין הבנת העולם החדש לבין לב רחב ורצון לעזור. דוגמא לכך הוא Kiva – אתר שמנצל את אפקט הזנב הארוך לצורך עזרה לעסקים קטנים במדינות מתפתחות. האתר מתבסס על מודל המיקרו-קרדיט של מוחמד יונוס, ומאפשר לכל אחד להלוות סכום קטן (החל מ-25$) לבעל עסק במדינה מתפתחת הזקוק להלוואה לצורך פיתוח העסק. האתר מנצל את הנגישות הגלובלית של האינטרנט לפיזור ההלוואה הדרושה בין אנשים רבים, כך שהסיכון של המלווה הוא כמעט אפסי, בעוד ההלוואה המצטברת מגיעה לסכום הנחוץ לבעל העסק. רוב ההלוואות אף משולמות חזרה בסופו של דבר (וניתן להשתמש בהן לצורך הלוואה לעסק חדש).

ניסיתי לחשוב על אפשרויות לאתר דומה בפינה הקטנה שלנו על הגלובוס. לאו דווקא במודל המסויים הזה, אבל סוג של אתר חברתי שיתווך בין הזקוקים לעזרה לבין אלו הרוצים לעזור. אין לי רעיון מגובש, אך זו בהחלט הזמנה פתוחה לסיעור מוחות, ואשמח לתרום את נסיוני המצומצם לפרוייקט שכזה.

אז אפשר כנראה לעשות דברים גם מהכורסא. אפשר להפיץ רעיונות של הומניות ושל סובלנות. אפשר להצביע על מטרות חשובות. אפשר להלוות או לתרום. האפשרויות שנפתחות מול הכורסא הפרטית בעולם הוירטואלי כוללות גם מיקרו-שינויים. זנב ארוך של אקטיביזם. היו חלק ממנו.