לפני כמה ימים פרסמתי פוסט על מיתוס המדע לפי פול פייראבנד. בדיון המעניין שהתנהל בתגובות לפוסט היו גם כמה שאלות שניסיתי לענות עליהן, אך שחרגו מהתחום שאני מרגיש כי יש לי בו ידע מספק. דבר זה עורר בי את השאלה – מה צריך להיות היקף ידיעותי בנושא לפני שאוכל לכתוב עליו בבלוג? ומהצד השני – כמה ניתן לסמוך על דברים שאני קורא בבלוגים אחרים?
זוהי כמובן לא שאלה חדשה כשאנו מדברים על האינטרנט. דיונים רבים התנהלו ומתנהלים על חוכמת ההמון. ויקיפדיה, בלוגים, וידאו; כל תחום התוכן-שמיוצר-על-ידי-משתמשים מעמיד בשאלה את מעמד המומחה לעומת ההמון. אומת ההמונים החדשה שמייצר המרחב הוירטואלי מאיימת להחליף את מוסדות הידע הישנים, להדיח מכסאו הרם את המומחה.
אולם החוויה האישית שלי קצת שונה. אני מזדהה מאד עם דבריה של איילת:
אני מרגישה כאילו אני הולכת על חבל דק בין הניסיון לומר אמירה שאפתנית ורעננה (בתור סמי-אקדמית צעירה, שעתידה לפניה), לבין הסכנה שאתבזה ב”קפיצה מעל הפופיק” (בתור בסה”כ בוגרת תואר ראשון ששכחה את מקומה)… ומה לגבי כל מה שאני לא יודעת (שתמיד נראה אינסופי), ועוד יותר – מה לגבי כל מה שאני אפילו לא יודעת שאני לא יודעת?
ככותב, חלק מהעניין הוא אולי חוסר בטחון פסיכולוגי, מידת האמונה בידע האישי שלי, במה שיש לי להגיד. אבל לא רק. המדיום החדש הוא מהיר, מיידי. היכולת לכתוב ולפרסם זמינה יותר מאשר אי-פעם. אך כתוצאה מכך, מנגנוני הבקרה מתפוגגים. במדיה המסורתית קיימים מערכים של סינון, הגהה, עריכה, עוד עיניים ומוחות שמסתכלים על הדברים ויכולים לתקן ולשנות לפני שהם משוחררים לאויר העולם. מאמרים אקדמיים עוברים מסלול מכשולים של ביקורת לפני שמאושרים לפרסום בכתב עת מכובד. אין כאן ערובה לדיוק ואמת, אך יש סוג של בקרה נוספת.
כמו כל דבר, המשמעויות הן גם חיוביות וגם שליליות. יותר אנשים יכולים להתבטא, אנחנו חשופים למגוון רחב של דעות ותפיסות, האסמכתא האקדמית לא מהווה מכשול על מנת שאנשים יוכלו להשמיע את דברם ולהציג את רעיונותיהם. אך במקביל, קשה לנו יותר לדעת על מי לסמוך, למי להאמין.
האחריות, אם כך, נופלת כרגע על הקורא. עלי להעריך את איכות הכתיבה שנפרשת לפני, לדעת לקחת הכל בערבון מוגבל, להצליב מידע ולחפש מקורות אחרים באם מדובר בעניינים אשר חשובים עבורי. האם זה הופך אותנו לקוראים חכמים יותר? או שמא רוב האנשים מרימים ידיים ומעדיפים לסמוך על הכתוב ולא לחקור במופלא מהם?
אין ספק כי מוקדי הכוח של הידע מתארגנים מחדש. אבל אינני בטוח כי אנו צועדים לעבר עידן חסר מומחים. תמיד נצטרך את אותם אנשים שבחרו להקדיש את חייהם (או לפחות חלק גדול משעות עירנותם) לתחום מסויים, שהחליטו להתמקד בערוץ אחד מבין שלל ערוצי המידע הזמינים לנו. רופאים, חוקרים, פסיכולוגים, פיזיקאים, מורי זן, בעלי חומוסיות. אנחנו צריכים אנשים שיודעים מה הם עושים. רק שכיום היכולת שלנו לבקר, לבחון חלופות ולהבין בעצמנו על מה מדובר, גם אם באופן חלקי, גדולה הרבה יותר משהיתה בעבר. כך שהמומחה לא נעלם, אבל הוא יורד אל העם, או יותר נכון – העם עולה אליו.
נוצרת כאן דמוקרטיזציה של ידע על-ידי הרחבת המערך ההיררכי של המומחיות. הרשת מולידה יותר ויותר "מומחי משנה" שכותבים ונקראים ללא חותמת רשמית של מישהו מלבד הקוראים. אולם כדי שלא נקפץ על מדרון חלקלק שיוביל לאידיוקרטיה (הרעיון חביב, הסרט פחות), דרושה כאן אחריות כפולה – ככותבים, אחריות בסיסית כלפי המילים שאנו משחררים. וכקוראים – הבנה של המדיום ומגבלותיו, והפנמה של הצורך בקריאה חכמה וביקורתית.