במרחק נגיעה (פוסט על אייפד, כנסו כנסו)

שמעתם ש-Apple הוציאו מוצר חדש? קוראים לזה iPad, או משהו, ואומרים שזה הדבר הבא!

טוב, אז ברצינות. האייפד הוא אולי לא מכשיר מושלם, ויש לו חסרונות מפה עד הודעה חדשה, אבל אם נתייחס לאייפון בתור דוגמה הרי שיש סיכוי שאפל יצליחו ליצור גם כאן תופעה תרבותית גורפת.

כנראה בשל כך צופה חברת גרטנר כי עד שנת 2015 יותר מ-50% מהמחשבים שיירכשו עבור ילדים מתחת לגיל 15 יהיו מחשבים בעלי מסך מגע.

קשה לדעת אם תחזית זו מוגזמת או לא. אבל קשה להתעלם מכך שמגמת המעבר למסכי מגע הולכת וגוברת, במיוחד במכשירים שייעודם ללכת איתנו לכל מקום ולהפוך אותנו למחוברים תמיד. ובעוד אנו, הדינוזאורים, עוד אוחזים בחרדה את המקלדת, הרי הדורות הצעירים מקבלים את מסכי המגע כמובן מאליו ומחליקים עליהם בטבעיות מעוררת קנאה.

אם תחזיות אלו נכונות, הרי שאנו צפויים תוך שנים מעטות בלבד לעבור מהפכת ממשק נוספת. רק לא מזמן עברנו מהעט למקלדת (נעזוב לרגע את מכונת הכתיבה), וכבר אנו זונחים את המקלדת לטובת מסכי מגע.

היה נעים, היי שלום

זה אייפד

כפי שהם נראים כרגע, הממשקים של מסכי מגע אינם נוחים לכתיבה ארוכה. זהו ממשק שמותאם יותר לצריכה של מדיה מאשר לייצורה, לפחות כשמדובר במדיה טקסטואלית. (אין להתפלא על כך – הרי עצם פיתוח הטכנולוגיה מכוון להגברת הצריכה). כך שייתכן שמשמעות המעבר למסכי מגע הוא ירידה בנפח הטקסטים הנכתבים ברחבי הרשת.

אבל אולי, בעצם, הממשק החדש יצמיח טכנולוגיות חדשות (כמו swype) שיהפכו את הכתיבה למהירה יותר, נוחה יותר וזמינה בכל מקום? או אולי יהיו אלה דווקא טכנולוגיות text to speech שסוף סוף יצברו תאוצה?

ממשקים אינם רק כלי חיצוני. הם משפיעים על היכולות שלנו ומעצבים את אפשרויות התודעה והחשיבה שעומדות בפנינו. אין דין כתיבה בעט ככתיבה על מקלדת, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר על מסכי מגע.

מהפכות ממשקים, כמו זו שהאייפד עשוי לסמן, אינן רק אנקדוטות טכנולוגיות שמקומן במדורי הכלכלה או טרנדים למוספי התרבות והפנאי. אלו הן תופעות תרבותיות שעשויות להשפיע באופן עמוק על אופיה של החברה.

האם אין זה זמן שנתחיל לקחת ברצינות את השפעתה של הטכנולוגיה עלינו? האם לא כדאי שלעוסקים בטכנולוגיה תהיה פרספקטיבה שתאיר גם את הזויות התרבותיות, האנושיות והמוסריות שהטכנולוגיה יכולה לייצר? או במילים אחרות – האם לא הגיע הזמן שנבין את ההכרח שבמדעי הרוח?

טמפל גרנדין על אוטיזם וחינוך

טמפל גרנדין, אותה הזכרתי בעבר במאמר על אוטיזם, שפה ומחשבה התארחה בכנס TED האחרון. בהרצאה מסבירה גרנדין בקצרה על האופן הויזואלי של החשיבה שלה, ומתמקדת בצורך לתת מקום במערכת החינוך לתלמידים בעלי צורות מחשבה שונות מהמקובל.

ללא אנשים על הספקטרום האוטיסטי, טוענת גרנדין, האנושות לא היתה מתקדמת באותו אופן, מאחר ואלו האנשים שמובילים את הפיתוחים הטכנולוגיים והמדעיים. אוטיזם ותסמונת אספרגר מוזכרים זה מכבר כתופעה נפוצה בעמק הסיליקון (ובעולם המחשבים והתוכנה בכלל), וכן נקשרים בשמם של אנשים מובילים, כמו למשל ביל גייטס ואלברט אינשטיין.

הקריאה של גרנדין רלוונטית כמובן לא רק לאנשי הספקטרום האוטיסטי אלא לאנשים בכללותם. מערכת החינוך כפס ייצור המוני אינה מסוגלת לתת מענה לילדים הרבים שנמצאים מחוץ למשבצת המקובלת (אם בכלל ניתן לסמן משבצת כזו). היא מוציאה תחת ידיה דורות של ילדים סובלים, שגדלים להיות אנשים מתוסכלים ומבוזבזים מכיוון שלא ניתנה להם האפשרות להתפתח באופן המתאים להם ולמצוא עניין בדבר הנכון. המערכת הופכת פחות ופחות רלוונטית בעידן המודרני. לטובת דור העתיד, אני מקווה שנזכה לראות חלופות מתאימות במהרה.

מי הזיז את הפיצה שלי – חינוך לצריכה נבונה של מידע

שני המקרים האחרונים והרעשניים של מידע ויראלי – פיצה שרגא ומייל הבמבה – העלו שוב לחלל הרשת שאלות ותהיות לגבי מידת החכמה של ההמונים, ואודות יכולתנו להתמודד עם מרחב המידע הבלתי נגמר והלא-ניתן-כמעט-לשליטה שאנו נחשפים אליו מכל עבר. גל מור אומר ביחס לשני מקרים אלה:

יותר מדי אנשים הם תמימים גמורים ביחס לרשת, מגלים אמונה עיוורת כלפי מידע המופץ בה, ללא הפעלת שיקול דעת, בדיקת העובדות או סלקטיביות. זה קצת מזכיר את הימים הראשונים של הראינוע, בהם אנשים נמלטו בזעקות מאולמות הקולנוע בכל פעם ששעטה רכבת אל עבר המסך. אם זו שאלה של חיברות לטכנולוגיה, תופעות כאלה יתמעטו עם הזמן. אם לא, אללה ירחמו.

אנו אוהבים להסתכל ולנתח את השפעותיה של הרשת על החברה ומקומה בתרבות. לעיתים אנו מרגישים אפילו חובה לצקצק בלשוננו לנוכח אותם נאיביים-טכנולוגית שנופלים לבורות הוירטואליים אותם אנו מזהים מרחוק. אבל האם לא ניתן לעשות יותר? אולי יש מקום לפעולה אקטיבית כדי להכשיר אנשים להתמודד עם שפע המידע שנפל עליהם פתאום בלי ששמו לב?

באופן ממוקד יותר – אני תוהה האם יש צורך בחינוך כזה עבור הדורות הבאים. האם הנוער של היום יודע להתמודד עם המידע שהוא נתקל בו ברשת? ברור שהילדים של היום שנולדים עם אינטרנט בין השיניים יודעים למצוא את דרכם בנפתולי הרשתות החברתיות, בנבכי הפורומים ואתרי הורדות הסרטים. אבל עד כמה הם חסינים מפני ויראליות-עדר? האם לגדול לתוך עולם דיגיטלי הופך אותך בהכרח גם לצרכן נבון של מידע דיגיטלי?

בהשלכה מהעולם האורייני אני חושש כי התשובה אינה מעודדת. כולנו גדלנו לתוך עולם של מידע כתוב, צמחנו ליד עיתונים וספרים, אך כמה מאיתנו פיתחו חוש ביקורתי כלפי דברי הדפוס שסובבים אותם? יותר מדי אנשים מתייחסים למה שכתוב בעיתון כאל מידע אמין ומהימן, ללא צל של פקפוק או ספק. הבעיה של צריכה ביקורתית של מידע לא התחילה כמובן עם האינטרנט. אולם ככל ששטף המידע הולך וגובר ומאיים להטביע אותנו, וככל שהוא מתבזר לאינסוף כיוונים ומקורות, כך הופכת בעיה זו, אני חושב, למהותית יותר.

ההצעה שלי פרקטית למדי. התממשקות למערכת החינוך הקיימת. משרד החינוך, עד כמה שאני יודע, מאשר לפעמים תכניות שמועברות על-ידי גורמים חיצוניים. אפשר לכתוב, אני מאמין, קורס לא ארוך מדי ("מערכי שיעור" קוראים לזה בשפת משרד החינוך, לא?) שיעסוק בקריאה ביקורתית של מידע בעולם הוירטואלי. יש מן הסתם דברים דומים לגבי עיתונות (למרות שלי לא זכור משהו כזה מימי הרחוקים כתלמיד). אולי אפילו כבר קיימים שיעורים כאלה העוסקים באינטרנט, ואז סתם בזבזתי פוסט. אבל האינטואיציה שלי רומזת כי זהו תחום חסר. ואם אכן כך, אולי יש כמה בלוגרים בעלי אוריינטציה חינוכית שיוכלו להרים את הכפפה? צריך כמה דוגמאות רלוונטיות ומעודכנות, כמה תרגילים מעניינים. זה הרי האינטרנט, בטוח אפשר למצוא משהו משעשע ומושך. אם רוצים לקחת את זה הלאה, אפשר לחשוב על איזו פלטפורמת ווב שתיים-אפס שתאפשר כתיבה משותפת ועידכונים של התכנית כדי להשאירה רלוונטית לאורך זמן.

מצד שני, לעודד חשיבה עצמאית? במערכת החינוך שלנו? פפפפפט. לכו תראו האח הגדול.