דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגיות

חיפוש באתר

ארכיב



פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

ארכיב עבור תגית מיניות

טראמפ, בחירות, גבריות

0. אם לא יהיו עוד הפתעות מוזרות, בקרוב יעזוב, סוף סוף, את תפקיד נשיא ארה"ב האדם הנורא שישב שם בארבע השנים האחרונות. מעבר לפן התפקודי (קשה להגדיר את חוסר התפקוד מסביב לקורונה כמשהו אחר מפשע) זאת תהיה נשימת רווחה במימד הסימבולי. אם כי נשימת רווחה זמנית ומוגבלת. כי עדיין יותר מ-70 מיליון אמריקאים הצביעו לסוציופת נרקיסיסט גס, מיזוגן, גזען וילדותי. כי עדיין הרבה ישראלים היו גם הם מצביעים לו, אם רק יכלו. 

1. יעל שטרנהל כותבת בהארץ: "איך ניתן להסביר את סוד הקסם של טראמפ עבור גברים שחורים, למרות תמיכתו הגלויה בקבוצות מיליציה של גזענים לבנים והמסרים התקיפים שלו בעד המשטרה ונגד מחאות על אי־צדק גזעי? אחד ההסברים שעולים ביומיים האחרונים נוגע לדימוי הגברי המצ'ואיסטי של טראמפ, והאופן שבו הוא קוסם לא רק לגברים לבנים, אלא גם לגברים מקבוצות מיעוט, כולל הומוסקסואלים. בעידן שבו נדמה כי נשים מאיימות על פריבילגיות גבריות מסורתיות במסגרת סדר מגדרי חדש, טראמפ מציע חזרה אל גבריות ישנה ומנחמת. הוא שאומר ועושה כל מה שהוא רוצה, ומצליח להימלט ללא פגע מהאשמות באונס, תקיפה מינית, ותשלום דמי שתיקה לכוכבות פורנו. עבור גברים לא מעטים, מתברר, הדימוי הזה קוסם במיוחד."

2. מעניין להסתכל על טראמפ מול אובאמה בהקשר זה של דימויי גבריות. אובאמה הביא איתו רוח של גבריות מודרנית. גבריות רכה, נעימה, מכילה. הוא לא התבייש להזיל דמעות בסיטואציות מרגשות. הוא הנשיא הראשון שהצהיר על עצמו כפמיניסט. הוא דיבר על גבריות רעילה ועל הצורך לאפשר לגברים להיות יותר פתוחים ופגיעים.
טראמפ, לעומתו, הוא נער הפוסטר של גבריות רעילה. משפיל ומטריד נשים, משפיל אנשים כדי לרומם את עצמו, חסר כל אמפתיה בסיסית, והרשימה ארוכה. בהקשר זה טראמפ נראה כמו ריאקציה ישירה לתקופת אובאמה. התקוממות של גבריות רעילה ישנה, נסיון להחזיר את העולם ל"קדמותו", פחד מפני הצורך לשנות את התפיסה על מהו גבר ומהי גבריות (פחד של גברים ונשים כאחד).
אבל הריאקציה הזו הביאה לקדמת הבמה את הדימוי בצורה הקיצונית ביותר שלו, עד למקום שבו הוא הופך לקריקטורה נלעגת של גבריות. קיבלנו דמות ילדותית ונוטה לטנטרום, מרוכזת בעצמה, מברברת ולא קוהרנטית. דמותו של טראמפ חושפת, למעשה, את המקור של אותה גבריות רעילה – גבריות לא-מפותחת, אדם שלא באמת התבגר ונשאר עם עולם רגשי של ילד מפוחד וזקוק להערכה. 

3. אנחנו רחוקים עדיין מאד, כחברה, מהיכולת להתמודד עם פצע הגבריות הלא-מפותחת. טראמפ הוא סמן קיצוני, אבל חוט מקשר עובר בינו ובין הערצת מצליחנים בעלי אופי מקולקל כמו אילון מאסק וסטיב ג'ובס (דוגמאות מעולם ההייטק קרובות לליבי). אנחנו נותנים קדימות ל"הצלחה" (עסקית) וכסף על פני רגש, אמפתיה, אחריות חברתית ויחסי אנוש. אנחנו מתגמלים דורסנות ודורסים עדינות. מודל ההצלחה הזה והערצת הכוחניות נטועים כל כך עמוק בפסיכולוגיה התרבותית הגלובלית שלנו שקשה לדמיין מה יידרש כדי לעשות שינוי של אמת בדרך בה המין האנושי מנהל את עצמו.

4. עידן הקורונה (שאנחנו בתחילתו? באמצעיתו?) חושף ומדגיש את ההבדלים בין שיטות המנהיגות השונות. ארה"ב ומודל הגבריות הרעילה והלא-תפקודית שבראשה היא כמובן מקרה קיצון, אבל גם ישראל חברה גאה באותה קבוצה. במדינות שמונהגות מתוך תפיסה גברית מיושנת, כוחנית וילדותית הריקבון וההתפוררות צפים ועולים מכל עבר – חוסר בלכידות חברתית, חוסר אמון, חוסר תפקוד, כאוס וקריסה. לעומת זאת מדינה כמו ניו-זילנד, עם הנהגה נשית מכילה, קשובה, תקשורתית ואמפתית מצליחה לשמור על תפקוד, על אמון ועל אחריות חברתית בתוך משבר שהוא לפעמים חברתי ותרבותי אף יותר מרפואי.

5. גם ההבחנה הזו, בין מנהיגות "גברית" ו-"נשית" היא חלק מהבעיה. היא ממשיכה למסגר את התפיסות שלנו בתוך קטגוריות ברורות של גבריות (כוחניות, חוסר הקשבה, חוסר אמפתיה) ונשיות (הכלה, תקשורתיות, רגש). אבל בסופו של דבר ההבחנה האמיתית פה היא בין אנשים טובים לבין אנשים מחורבנים, ולא משנה מה המגדר או המין הביולוגי שלהם. ואולי זה הדבר שצריך להדגיש שוב ושוב, גם כשהם מצליחים – את אלו שהם מחורבנים. להפוך את זה למדד הראשון שאנחנו מתייחסים אליו, לפני כל דבר אחר. "הוא עשה הרבה כסף בעסקים אבל הוא אדם מחורבן". לא לעבוד אצל אנשים מחורבנים. לא לבחור אנשים מחורבנים. לא להיות אנשים מחורבנים. זה אמור להיות דבר כל כך טריוויאלי וברור. אבל הדרך לשם עוד רחוקה כל-כך.

קריאה אירוטית בשירי שלמה ארצי – לא עוזב את העיר

השבוע נעסוק בשירו של המשורר, המלחין והמבצע שלמה ארצי – "לא עוזב את העיר", אשר יצא בתקליט "חצות" בשנת 1981.

השיר מתאר רגע במעשה האהבה בין גבר (הקול המספר) לבין אהובתו. זהו רגע שלפני סיום, רגע של טרום השיא, רגע שקופא בזמן ואז מתגלגל אל תוך האורגזמה, אל תוך אותו סיום מיוחל. רגע שמכיל את המתח בין המספר לבין אהובתו, מתח שהוא השתקפות הניגוד שבין הזכרי והנקבי. אך זהו גם רגע של איחוד, של היתוך הזכרי והנקבי לישות אחת שמתעלה אל האחדות.

והוא לפני סיום
סוגר כבר את השער.
מרפה מן העניין,
חומק אל תוך השיר.

הוא, הגבר, הצד הזכרי, נמצא במיינד, במחשבה, חי בתפיסת העתיד. הוא לפני סיום, אך במחשבתו כבר סוגר את השער, את הפתח שנפתח בינו לבין אהובתו באמצעות מעשה האהבה. הוא חומק חזרה אל תוך השיר, אל תוך עולם הרעיונות והמחשבה.

והיא לפני סיום שואלת:
"האם אתה נשאר?
האם השיר ימנע מבעדנו להמשיך?"

זהו קולה של הנקבי שקורא את הזכרי לנוכחות. האם אתה נשאר? האם אתה יכול להשאר נוכח ברגע זה, כאן ועכשיו? או שהשיר, עולמך הפנימי, ימשוך אותך חזרה החוצה מתוך האיחוד שברגע הזה של נוכחות גופנית מלאה?

"לא עוזב את העיר!"
הוא אומר לה,
"עבור אף אחד.

מה היא אותה עיר, אותו מקום מוחשי ופיזי, שהמספר לא מתכוון לעזוב? רמז לכך נגלה בהמשך.

אנחנו שניים תמיד,
ביננו אלוהים אחד.

אנחנו שניים, גבר ואישה, זכרי ונקבי. הנפרדות נמצאת שם תמיד. אך בזמן מעשה האהבה יש ביננו נוכחות גדולה יותר, אחדות שהיא מעבר לשניים הנפרדים. האלוהות מתגלה דרך מעשה האהבה.

ואת עבורי
כמו שתיקה דקה,

אם הזכרי בורח אל תוך השיר, אל תוך עולם המילים והמחשבה, הרי שהנקבי הוא מקומה של השתיקה, המקום שמחוץ למילים, מקום של מנוחה והקשבה.

וכך או כך
לא עוזב גם אותך".

ואחר כך משום שתכלת,
הרדיו מעודד,
רק סימני החוף
מעוררים ספק.

והיא מתוך סיום שואלת:
"האם יהיה מדי?"
אם היא פתאום תפרוץ בבכי לא מתאפק.

רגע הסיום, רגע האורגזמה, הוא רגע השיא של הגוף והרגש. מגוון רגשות יכולים לצוף ולפרוץ החוצה. זהו לא רק רגע של עונג, אלא יכול להביא עמו גם עצב, בכי, כאב. הנקבי מבקש בטחון להביא את עצמה במלואה, עם כל עוצמות הרגש. זהו בטחון שיכול להגיע כשהזכרי נמצא בנוכחות מלאה. אולם כאשר הוא חומק אל תוך השיר, כאשר הוא מסתגר חזרה, בטחון זה מתערער. האם עוצמות הרגש שלי יהיו יותר מדי עבורך? זוהי קריאה של הנקבי להכלה, וחשש מהיותה "יותר מדי" עבור הזכרי הלא נוכח.

לא עוזב את העיר…

שמות לפני סיום,
והוא פתאום מבטיח,
מתוך חלום זהיר
הם נשענים אל ים.

למות לפני סיום,

האורגזמה ידועה גם כ"מוות הקטן", La petite mort.

והיא על קו רקיע,
מתוחה כמו עיר קטנה –
דמוית שרב.

המספר חוזר אל הקונקרטי, אל הפיזי, אל הגוף החם המתוח בעונג של אהובתו בזמן האורגזמה. וכאן מתגלה בפנינו מה היא אותה עיר מדוברת. "מתוחה כמו עיר" – גוף האהובה הוא העיר. זהו הפיזי, המוחשי, הקיים במרחב ובזמן. מעשה האהבה הוא טיול בגוף, מסע משותף דרך הפיזי אל האלוהים שמתגלה דרכו.

לא עוזב את העיר…

המספר מבטיח שהוא לא עוזב את אהובתו, את גופה המתוח מעונג. אך זהו גם הזכרי שמבטיח לא לעזוב את הגוף, את הפיזיות, לא לחמוק חזרה אל תוך השיר, אל עולמו הפנימי. דרך רגע הסיום של מעשה האהבה מתאר בפנינו השיר את המתח המתקיים בין הגבר לאשה, בין הזכרי והנקבי, בין עולם הרוח לבין עולם החומר. אך דרך מעשה האהבה גם נמצא הרגע בו ניתן להתעלות מעל מתח זה, ולשניה אחת, דרך המוות הקטן של רגע השיא, לצאת מתוך הנפרדות אל תוך האחדות האלוהית.