תגית: סמים

…אז מתחילים לצוץ מחקרים שטוענים כי צריכת משקאות קלים מעלה את הסיכון לחלות בסרטן. ואנשים מתארים מה קורה לגוף כששותים קולה (דרך מרמיט).

ועדיין רובנו חושבים שמשקאות קלים אינם מזיקים.

טוב, זה מה שאמרו בזמנו על סיגריות, לא?

(זכויות יוצרים לכותרת ולחלק מההפניות שמורות לאלעד, שעדיין מתעקש לא לקיים נוכחות אינטרנטית מכל סוג שהוא).

ספר שיצא לאחרונה בברזיל – Drugs and Culture: New Perspectives – מנסה לבחון את תופעת ה”סמים” (מרכאות במקור) באופן מקיף ומעמיק יותר מאשר ההיסטריה העיוורת בה נוקטות מדינות רבות, בכללן ישראל. הספר הוא תוצאה של כנס בשם זה שנערך על-ידי המרכז לחקר חומרים פסיכואקטיביים (NEIP) בתמיכת משרד התרבות הברזילאי. בספר מכונסים מאמרים רבים אשר מנסים להתבונן בתופעה מתוך מגוון של פרספקטיבות אנתרופולוגיות, פסיכולוגיות, אתנולוגיות והיסטוריות.

את ההקדמה לספר כתב המוזיקאי ג’ילברטו ג’יל, ששימש כשר התרבות של ברזיל בין השנים 2003-2008. ג’יל כותב בין השאר:

We need to demarcate in a more attentive manner the relationships between use, consumption, trafficking and the individual rights of Brazilian citizens. Maybe we should rethink and reconsider the relationship between the State, drugs, and individual rights. This may well be an indispensable step towards the maturation of public policies regarding "drugs."

… far from being a mere link in the chain of violence and crime, the consumption of "drugs" has forever been a part of various spheres of human life, being tied to religious phenomena, movements to construct (or reconstruct) the identities of social, ethnic, generational and gender minorities, and even to esthetic production.

… For better or worse, "drugs" comprise part of our culture, or better yet, our cultures, and hence cannot be understood apart from them. … This diversity of the use and consumption of drugs is a mirror of our own cultural diversity. Our researchers and our legislature should, in some manner, take into consideration the cultural dimension in order to craft public policies that are more efficacious and more adequate for our country today.

ג’יל עצמו התנסה בעבר, יחד עם חברו המוזיקאי קאיטנו ולוסו, בתה הפסיכדלי איאואסקה. מקורו של משקה מקודש זה בטקסים שאמאניים של שבטי האמזונס, והוא ממשיך לשמש גם כיום בברזיל בטקסים פסיכדליים וכמרכזן של כנסיות המוקדשות לעבודה רוחנית באמצעותו, כמו כנסית סנטו דאימה. החוויות העמוקות שעבר ג’יל היוו השראה לשירים שכתב בהמשך דרכו, וחיזקו את תפיסת עולמו הפלורליסטית והאנושית. אפשר רק להתקנא בממשלה שאלה הם שריה. מתי נזכה לראות אצלנו שר שתפיסת עולמו עוצבה במסעות תודעתיים ארוכים לתוך הלילה?

[gv data="tWuQc7W0O-A"][/gv]

Gilberto Gil – If I would speak with God, sung by Elis Regina

If I would speak with God
I have to be alone
I have to turn off the lights
I have to shut the voice
I have to find the peace
I have to unfold the knots
From the shoes, from the necklace
From the desires, from the fears
I have to forget the date
I have to miss the count
I have to have empty hands
To the soul and the body naked

If I would speak with God
I have to accept the pain
I have to eat the bread
That the devil stretched
I have to turn myself into a dog
I have to lick the floor
From the palaces, from the castles
Magnificences of my dream
I have to see myself sad
I have to see myself as scary
And despite an evil so big
Rejoice my heart

If I would speak with God
I have to adventure myself
I have to climb to the skies
With no ropes to hold
I have to say farewell
Turn my back, walk
Decided, along the road
Which in the end reaches nothing
Nothing, nothing, nothing, nothing
Nothing, nothing, nothing, nothing
Nothing, nothing, nothing, nothing
From what I thought I would find.

אנחנו תופסים את המציאות דרך השפה – מושגים, תבניות, הכללות. העושר האינסופי של המציאות מקוטלג ומסודר לתוך מערכת של מושגים. אין זו האשמה. מן הסתם אי אפשר אחרת. אנחנו חייבים לייצר שכבה מתווכת של ייצוגים וסמלים על מנת לאפשר לתודעה להתקיים. אבל המערכת הזו גם מגבילה אותנו. כל דבר שאנו תופסים מתוך השפה הוא חלקי, קירוב בלבד, שיקוף מצומצם של המציאות.

"דמיינו לעצמכם", אומר טרנס מק'קנה, "תינוק השוכב בעריסתו. החלון פתוח, ולחדר נכנס משהו מופלא, מסתורי, נוצץ; צללים ואורות, תזוזה וצליל – ערב רב של תחושות ותפיסות. התינוק מוקסם ונפעם. אז אמו נכנסת לחדר ואומרת לו – 'זאת ציפור, חמוד שלי, זאת ציפור'".

ברגע זה קורס המיסתורין. ככל שאנו גדלים אנו מאבדים את הקשר עם אותה תחושת מסתורין לטובת עולם של מושגים, אנו סוגרים עצמנו בתוך השפה. הקונכיה הלשונית הזו ניתנת לניפוץ, לטענת מק'קנה, דרך החוויה הפסיכדלית (וארצה להוסיף, גם דרך החוויה המיסטית – לאו דווקא באמצעות חומרים פסיכואקטיביים).

אבל לא זה העניין שלשמו התכנסתי. באותו מאמר (ותודה למאמר המעניין של עידו הרטוגזון שהזכיר לי אותו) מדבר מק'קנה על החזון שלו לאבולוציה הבאה בשפה האנושית – שפה ויזואלית. שפה שתעשה שימוש בחוש הראייה, החוש העיקרי והבסיסי ביותר שלנו (מק'קנה מצביע על כך שהמטאפורות העיקריות שלנו ביחס לשפה הן ויזואליות). שפה שתהווה ביטוי ויזואלי של מצבים פנימיים. שפה כזו, אומר מק'קנה, תהיה סוג של טלפתיה – מתן משמעות באופן ציבורי, ולא דרך תרגום בעזרת "מילון" פנימי.

מק'קנה אינו מדבר על שפה ויזואלית כגון אלה שאנו מכירים כרגע (שפת סימנים, כתב), אלא על משהו שונה, על אמצעי תקשורת ראשוני שיבטא מצבים פנימיים באופן ישיר ונראה לעין. הוא מביא את התמנון כדוגמה לאורגניזם שפיתח סוג של שפה ויזואלית. החלק החיצוני של התמנון מכיל תאים שיכולים לשנות את צבעם, וכך התמנון יכול להציג על גופו קווים, נקודות, משטחים, הצללות וצורות שונות. מק'קנה טוען כי אין מדובר פה רק באמצעי הסוואה אלא בסוג של שפה ויזואלית, או ליתר דיוק – כך התמנון מציג ביטוי ויזואלי חיצוני של המצבים הפנימיים (מנטאליים) שלו. כמו שאומר מק'קנה, הדרך היחידה בה התמנון יכול לחוות מחשבה פרטית היא לשחרר ענן של דיו ולהתחבא בתוכו.

כדי לנסות להבין קצת יותר למה מתכוון מק'קנה אפשר לפנות לתיאור שלו על חוויות ה-DMT שהתנסה בהן. בליבו של העולם המוזר שצלל לתוכו נוצרים אובייקטים מיוחדים, אותם מתאר מק'קנה באופן מטאפורי כביצי פברז'ה מופלאות ומורכבות עד אינסוף שהן למעשה אובייקטים ויזואליים ולשוניים. אני מבין מטאפורה זו (האם אפשר באמת להבין חוויה שאינה ניתנת לתיאור?) כמצביעה על חוויה של אובייקט המכיל משמעות שאינה ניתנת לביטוי מושגי-מילולי. המשמעות מועברת באופן סינגולרי ומיידי (להבדיל מהשפה המילולית שנזקקת לזמן), והיא מכילה באופן ישיר את האינסופיות של המורכבות שלה, ולא הפשטה מושגית של מורכבות זו.

זוהי סוג השפה אליה מכוון מק'קנה. הוא שואף למימוש אמיתי של הביטוי "אני רואה למה אתה מתכוון", ליכולת לתת ביטוי ויזואלי ישיר להתכוונות הפנימית. את התקווה להתממשות חזון זה תולה מק'קנה בטכנולוגיה. הוא רואה בהתפתחות המציאות הוירטואלית וממשק האדם-מחשב את האפשרות ליצירת מימד של ביטוי סינטקטי-ויזואלי של חשיבה והתכוונות פנימית. (והוא מן הסתם לא מדבר על Zlango). זהו מרחב ויזואלי אשר בנוי בבסיסו על שפה ותחביר, בו מרכיבי השפה שלנו ייתרגמו לאובייקטים במרחב באופן כזה שהסיטואציה החללית-ויזואלית תבטא באופן ישיר ומיידי את המשמעות והכוונות שהיא מתארת. לטענת מק'קנה, מרחב כזה יבטא את המשמעות שהוא אוצר באופן ברור ובהיר הרבה יותר מאשר השפה המילולית, ולכן סיטואציות רגישות, כמו למשל חתימת חוזים, יהיה רצוי לקיים בו ולא בעולם האמיתי.

אני חייב להודות כי טכנומיסטיקה כזו מושכת ומרתיעה אותי בעת ובעונה אחת. אני נזהר (כמו שכבר אמרתי פעם) מהרצון לייחס לטכנולוגיה משמעויות קיומיות, מכיוון שתוך כדי כך לפעמים אנו מפליגים בדמיונות תוך התעלמות מהמציאות הנוכחית שאנו נמצאים בתוכה. אך עם זאת, אני מזדהה עם הדחף של מק'קנה לשבור את מחסום השפה ולפרוץ את גבולות המחשבה המושגית, ועם התקווה כי הטכנולוגיה תוכל לשמש אותנו בתהליך האבולוציוני של הרחבת התודעה אל המיסתורין של המציאות האינסופית.