האמת הקוונטית

המציאות הפיזיקאלית ברמתה הבסיסית ביותר, כך מספרים לנו הפיזיקאים, היא הסתברותית. יש סיכוי שהאלקטרון נמצא פה, יש סיכוי שהוא נמצא שם. המדידה שלנו משנה את מיקומו. אין – וגם לא יכול להיות – מידע קבוע ומוחלט ברמה הקוונטית. זהו עולם של אי-ודאות הסתברותית.

ממשיכים ואומרים כי תופעות קוונטיות לא נראות אצלנו בבית. הן נשארות סמויות בתוך גרעין הסיכה של העולם הזעיר שמפעיל את הכל. אבל.

המציאות שלנו גם היא וודאית וברורה פחות משהיינו רוצים להאמין. הפוסט-מודרניזם, על כל פגמיו, לימד אותנו לפחות זאת – כל "עובדה" נגזרת תמיד מתוך ראיית עולם מסוימת, מתוך נקודת מבט. או במינוח סמי-קנטיאני, לעולם לא תהיה לנו גישה ל"עובדה" כשלעצמה. אנו תמיד מתבוננים בעולם מתוך מערכת קונצפטואלית כלשהי, ואין לנו אפשרות להכיר דבר שלא דרך מערכת כזו.

היחס בין העובדה הנתפסת לבין המציאות העירומה הוא יחס הסתברותי. כמו מיקום האלקטרון, כך גם העובדות של עולמנו הן הסתברויות. ההתבוננות שלנו, הצפייה בעולם, משפיעה על הנמדד. נקודת המבט שלנו קובעת את העובדות שנוכחות בפנינו. כל עובדה כזו היא קירוב שנקבע מתוך המערכת המתבוננת. קירוב של מה? זוהי שאלה שאין לה מובן.

אמנם, בחיי היומיום אנו נוהגים כאילו יש אמת אחת. מעצם היותנו בני-אדם, אנו חולקים נקודת מבט משותפת וקרובה המאפשרת לנו לנהוג כך. אנו מסתמכים על הקירוב הממוצע שמאפשר לנו לתפקד בעולם (כמו שהפיזיקה הניוטונית היא קירוב מספק בסדר גודל מסוים). אך כשאנו מנסים לחדור פנימה, מבקשים לקלף את שכבות המציאות וההכרה, אנו נתקלים שוב ושוב בפרדוקסים, במעגלים, בקצרים הכרתיים. כי האמת המוחלטת, כמו מיקומו המוחלט של האלקטרון, היא אשליה בלבד. האמת היא תופעה קוונטית והסתברותית.

——————————-

יש האומרים כי עידן המחשב יביא אותנו לעולם של עובדות מוחלטות. באמצעים אלקטרוניים נרשום את כל נתוני החושים שלנו, נתעד באופן מדוקדק וצמוד כל רגע וכל התרחשות. המחשב יאפשר לנו רישום מוחלט ואובייקטיבי של המציאות. לא עוד נקודות מבט, לא עוד עדויות סובייקטיביות. הטכנולוגיה תביא את המציאות אל שולחן המנתחים ותציג אותה באובייקטיביות לכל דורש.

האומנם? הן בכל דור ודור קמה טכנולוגיה אחרת לתעדנו. בכל תקופה טכנולוגיה אחרת נתפסת כמייצגת הנאמנה של המציאות. האמת על העולם הועברה בעבר בסיפורים ובמיתוסים מאב לבן. אז הופיע הכתב ושחרר אותנו ממגבלות הזיכרון וההטיה של המספר. הציור היה טכנולוגיה לרישום מדויק של העולם (ב"חוזה השרטט" הדיוק בתיעוד הוא שמביא להשמדתו של המתעד). הצילום דחק את הציור למחוזות האמנות ומיצב עצמו כהעתקה בלתי ניתנת לערעור של המציאות (רולאן בארת כותב: "פעם קיבלתי מאחד הצלמים תצלום של עצמי. לא זכרתי… שתמונה זו צולמה בשעתה. … ואף על פי כן, משום שהיה כאן תצלום, לא יכולתי להכחיש שהייתי שם").

——————————-

האם מישהו כיום, בעידן הפוטושופ, חושב כי צילום או סרט וידאו הוא תיעוד הנמצא מעבר לכל ספק? כל טכנולוגיה חדשה שמופיעה מציגה את הטכנולוגיה הקודמת לה כלא אמינה ונתונה למניפולציות. יהיה זה פזיז, אם כך, להניח כי עם טכנולוגית המחשב נגיע לגביע הקדוש של התיעוד. במידה מסוימת, אולי אף להפך – כאשר אנו הופכים את המידע לדיגיטלי אנו גם הופכים אותו לנגיש יותר וזמין יותר למניפולציה ושינוי. (ושוב – פוטושופ).

עידן המחשב מציף אותנו במידע. יש לנו יותר ויותר עובדות. אך לעולם לא נגיע לאמת. האם יש תקווה? אולי – אם נבין שאין אמת אחת וסופית, ולאף אחד אין בעלות עליה. שהעובדות שלנו נוצרות מתוך נקודות מבט, תמיד קשורות לאופן בו אנו תופסים את העולם. אך מצד שני, כי המכנה המשותף שלנו יוצר קירוב שמספק לנו קרקע לדו-שיח ולתקשורת.

ויתרה מזאת. מכיוון שכל עובדה היא רק קירוב, דווקא הריבוי של נקודות המבט הוא זה שנותן לנו תמונת עולם שלמה יותר. פנס אחד מאיר רק פינה. עם עשרות פנסים אולי כבר נצליח לראות את החדר.

וכאן, כנראה, נמצא חוזקו של האינטרנט. זהו מכשיר של ריבוי. כלי המאפשר מסירה וקבלה של נקודות מבט שונות. זוהי טכנולוגיה המכילה את הפוטנציאל לשנות תפיסת עולם, להביא למודעות רחבה יותר בדבר אופייה של ההכרה שלנו ויחסיה עם המציאות. אם רק ניתן לה.

______________________

בהקשר דומה, מאמר מומלץ של שמואל שם-טוב על הקשר בין דרווין וג'ון סטיוארט מיל, בגיליון החדש והמרתק של אודיסאה (ולא רק כי גם אני כותב שם).

מצמוץ ומחשבה

וולטר מרץ', עורך הסרטים האמריקאי, מדבר על עריכת סרטים ומצמוץ (מתוך כתבתה של נירית אנדרמן ב"הארץ" על ספרו "מצמוץ העין" שיצא לאחרונה בעברית):

"מצמוצים הם סימני פיסוק, הם הפסיקים והנקודות שעוזרים לנו לחלק את הטקסט של החוויות השונות שלנו למקטעים שניתנים לעיכול. כשהבנתי זאת הבנתי גם שהמצמוץ מפריד בין סדרות של מחשבות, וזה עזר לי להבין את המובן מאליו – שכל שוט בסרט הוא מחשבה. כשהמחשבה הזאת נגמרת, או כשיש אתנחתה, זה הרגע שבו אפשר לעבור למחשבה הבאה. התובנה הזאת עזרה לי לארגן באופן טוב יותר את השוטים בסרט".

בעקבות קטע זה, מספר הבחנות מאד לא מדעיות, אך עם זאת נדמה לי כי יש בהן מידה של אמת:
1. תינוקות לא ממצמצים.
2. מוארים ממצמצים לעיתים רחוקות מאד. (צפו בקטעים של אושו, לכו לסטסאנג של טיוהר. הם לא ממצמצים).
3. אנשים מוטרדים ממצמצים הרבה. אנשים פסיכוטים ממצמצים המון.

תהיות:
א. האם מצמוץ העין יכול להוות סמן לזרם המחשבות? היש כאן עדות חיצונית למצב של "No Mind"?
ב. האם עיוורים ממצמצים כמו אנשים רואים?
ג. האם הנתיב הוא דו-כיווני? האם רכישת שליטה על המצמוץ יכולה להביא להשקטת המחשבה?

*זוהי יותר סקיצה לפוסט מאשר פוסט. בעקבות הזמן האבוד. יותר טוב סקיצה מכלום.

**עדכון: בצירוף מקרים מפתיע יאיר רוה מעלה לבלוג שלו את שני הפרקים הראשונים מהספר.