ארנה קזין כותבת במוסף הארץ השבוע על הצורך בשפה עיתונאית חדשה שתחליף את השפה השוביניסטית, הצבאית, תאוות המלחמות שמאפיינת את רבים מהכתבים הבכירים של עולם התקשורת הישראלי. קזין מרחיבה את מסקנות ועדת וינוגרד לשיח התקשורתי, שמהווה את המתווך העיקרי בין ה"עם" לבין הפוליטיקאים ולבין הארועים המתחוללים סביבנו. לטענתה, לא תיתכן מנהיגות חדשה ללא שפה עיתונאית חדשה.
הדו"ח הנוקב של ועדת וינוגרד דווקא קורא לחברה הישראלית ולעיתונאיה לשנות את האמונה, את הנורמה, ולעצב מנהיגות מסוג חדש: שמתייעצת, שחושבת, שניחנת בשדה ראייה רחב, שתופסת חלופות אפשריות למלחמה, חלופות של משא ומתן. מנהיגות שאינה רואה באופציה הצבאית את הדרך הבלעדית, או הטובה ביותר, לפתרון בעיות לאומיות. מנהיגות ששוקלת, שמהססת… מן הדו"ח עולה משאלה למנהיגות שמדברת בשפה בוגרת ויצירתית, ומסוגלת להכיר במציאות מורכבת.
אולם אי אפשר לייצר מנהיגות בעלת תפיסת עולם רחבה ומורכבת מתוך מערכת לשונית חד-ממדית ופשטנית.
התקשורת משחקת משחק מורכב עם המציאות. מצד אחד, היא מבטאת את דעת הרוב, מדברת מתוך מערכת הערכים הנורמטיבית שמנחה את הפוליטיקאים ואת המיינסטרים הכללי. מצד שני, היא אמורה (לפחות במשטר דמוקרטי) לבקר, להוות אלטרנטיבה, להציג את הצדדים הפחות נשמעים ולאפשר פלורליזם של דעות. מצד שלישי, היא יוצרת מציאות- אלו המשקפיים דרכם אנו רואים חלקים גדולים של העולם, ולא תמיד ניתן להפריד בין המשקפיים לבין מה שנראה דרכן.
ארנה קזין מנסה לעשות שימוש בפן יוצר המציאות של התקשורת – הנחלתה של שפה חדשה ובוגרת בתוך אמצעי התקשורת יכולה (אולי) לייצר מרחב של תפיסת עולם מורכבת, אשר ילך ויחלחל לתוך השיח הכללי. זאת מחשבה אופטימית, אולם קשה לראות אותה מתממשת. ההרגשה שלי מתוך המתרחש בשבועיים האחרונים היא שיש הגמוניה של התפיסה המיליטנטית בכל הרבדים – בפוליטיקה, בתקשורת ובקרב החברה כולה. בשל כך ההפגנה המדוברת בעקבות דו"ח וינוגרד נראתה לי מיותרת כל כך, היא רק סימנה את המשכו של אותו קו פשטני, נמהר ותוקפני שאפיין גם את המלחמה עצמה. (כדברי אהוד אשרי, זאת היתה ההפגנה הלא נכונה. וגם הופמן אמר דברים יפים).
אני רואה שביב של תקווה אפשרית דווקא ברשת. הדיבור על "תוכן גולשים" אמנם טומן בחובו יבשות שלמות של רדידות וסתמיות, אולם גם כמה ארכיפלגים של כתיבה מעניינת ומעוררת מחשבה. ובעיקר, הפקעת המונופול על התיווך העיתונאי והפרשנות מידי אמצעי התקשורת הקלאסיים לידי אוסף של "חובבנים" מגדיל את האפשרות להתקל בעמדות אלטרנטיביות, במחשבה אחרת, ובראיית עולם שחורגת מהקו השולט. כל אחד יכול להשתתף היום בייצור המציאות, וכל אחד יכול לבחור לעצמו את הצינורות שמזרימים אליו את פיסות המציאות. מספר החלקים בפאזל שלנו הולך וגדל, וכך גם מספר התמונות שניתן לייצר מהן.
ואולי התקווה האמיתית טמונה בדורות הבאים, אלה שיונקים אינטרנט מתוך שדי אימותיהם, שגדלים לתוך עולם אשר מורכב מאין-סוף צבעים וקולות. אלה שיגדלו להיות לאנשים שעבורם אנציקלופדיה אינה מקור סמכות בלתי מעורער אלא משהו שגם אתה יכול להשתתף בכתיבתו. אנשים שעבורם המציאות היא באופן טבעי ובסיסי מרחב מורכב, גמיש ומשתנה, מרחב שאין בו אמת אחת אלא אינטראקציה יצירתית בין דעות ונקודות מבט שונות.
(זה היה נסיון לקצת אופטימיות. יכול מאד להיות גם ששום דבר מהותי לא ישתנה. שגם ברשת יווצר מצב של מספר מקורות מרכזיים שמייצגים את המיינסטרים, והרבה מקורות אלטרנטיביים קטנים שחשיפתם נמוכה. אבל קצת אופטימיות עוד לא הרגה אף אחד. אני מקווה.)