אייסברג וולקנו – הפיצה הפליצה

יומרנות זה דבר מעצבן. במיוחד במקום שמציג את עצמו כמשפחתי וחביב.

ביום שישי אחר הצהריים חרגנו ממנהגנו ושמנו פעמינו אל נמל תל-אביב כדי להפגש עם זוג חברים וילדיהם. עת שקעה השמש התעורר תאבוננו והחלטנו לסיים את היום המוצלח בפיצה. התיישבנו באייסברג וולקנו שבנמל, סניף של גלידת אייסברג שמגיש גם פיצות.

המקום היה מלא למדי אך לא עמוס במיוחד, התיישבנו מיד וניגשנו למלאכת ההזמנה. מכיוון שילדם של חברינו אלרגי למוצרי חלב הם ביקשו כי על חצי מהפיצה שלהם לא ישימו גבינה, בקשה שמתקבלת בהבנה ברוב פיצריות העיר. אולם באופן מפתיע, המלצרית החביבה (באמת) התנצלה ואמרה כי אי אפשר.
מדוע? תהינו.
כי הפיצה דקה והגבינה נוזלת גם לחצי השני.
זה בסדר, לא מפריע לנו, אמרנו.
המלצרית התנצלה שוב במבוכה ואמרה כי זה באמת לא תלוי בה. אנחנו יכולים לדבר עם האחראית.

הגיעה האחראית. (אחראית המשמרת או אחראית המטבח, לא ברור). ושוב אותו סיפור.
למה לא?
הפיצה דקה והגבינה נוזלת.
אבל זה לא מפריע לנו!
וגם הפיצה דקה ואם אין גבינה הבצק לא אחיד.
אבל פיצה שלמה בלי גבינה אתם מוכנים להכין!
אנחנו יודעים מה אנחנו עושים ואי אפשר רק חצי אחד בלי גבינה.

זה לא התקדם לשום מקום. החברים ויתרו ואמרו כי הם יורידו את הגבינה לבד. אנחנו הזמנו פיצה סלאמי וביקשנו להוסיף עליה תוספת זיתים.

אי אפשר.
סליחה?
אני יכולה להביא לכם צלוחית עם זיתים בצד.

טוב, זה כבר היה מגוחך.

סנוביות קולינרית? שף תופס תחת? עקשנות סתם? לא ברור, ובעיקר מאד תמוה. אולי במסעדת יוקרה גישה כזו עוד היתה נסבלת. אבל בפיצריה שמכוונת לקהל משפחתי – גם אם היא פיצריה הנחשבת איכותית – זו מדיניות מטופשת להחריד. הלקוח אולי לא תמיד צודק, אבל הלקוח יודע מה הוא רוצה על הפיצה שלו, ופלצנות היא לא אחד מהמרכיבים הנדרשים. אנחנו, מן הסתם, לא נשוב לשם כל כך מהר.

ואיך הפיצה? פיצה, אתם יודעים.