דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית פול פייראבנד

מדע הוא דת, שאל אותי כיצד

מדע ואמונה טפלה

מהי אמונה טפלה? מייקל שרמר, מייסד אגודת הספקנים ועורך העיתון skeptic מסביר בהרצאה שנשא בכנס TED את המקור לשלל האמונות הלא הגיוניות שאנו נאחזים בהן. לטענתו לאדם, כמו גם לחיות אחרות, יש מנגנון הישרדותי של זיהוי תבניות. נטייתנו הטבעית היא למצוא תבניות בתוך רעש של מידע. זהו המנגנון שמאפשר למשל לזהות רחש בין השיחים כפוטנציאל סכנה (נמר מתגנב). מנגנון זה, הטבוע בנו עמוק כל כך, הוא שאחראי לצורך האנושי להאמין. קל לנו יותר להיאחז בתבניות מוכרות מאשר לקבל את הלא-מובן. באופן כמעט אוטומטי אנחנו מייחסים משמעות והתכוונות לתבניות שאנחנו מזהים מסביבנו. כך אנו יוצרים עולם של יצורים מומצאים – רוחות ושדים, מלאכים, אלוהים, חייזרים, אגודות סודיות ותיאוריות קונספירציה. כולם ניסיונות למצוא משמעות ברעש – כולם תבניות מדומיינות שיש לבחון באופן ספקני ולזהות כהבלים.

המדע הוא הכלי שיכול לשחרר אותנו מאמונות טפלות כאלה. כלי רציונאלי של השערות, מבדקים, סטטיסטיקה – "המתודה המדעית היא הכלי הטוב ביותר שפותח אי-פעם כדי להבחין בין תבניות אמיתיות ושקריות, בין מציאות ודמיון, וכדי לזהות קשקושי שכל" (אומר שרמר).

אבל מהי אותה מתודה מדעית? מה קורה כשמנסים לבודד את התהליך הרציונאלי, את השיטה שעומדת מאחורי המדע? כמו שהראו תומאס קון ופול פייראבנד, השיטה המדעית היא פאטה מורגנה. כשמתקרבים אליה היא נעלמת. "השיטה המדעית" (או ההגדרה של מהו "מדע") היא בעצם ניסיון למצוא תבנית ומשמעות בהיסטוריה כאוטית-משהו של פעילות אנושית. אבל זוהי תבנית מדומיינת. האמונה בשיטה המדעית היא למעשה אמונה טפלה. או אם תרצו – סוג של דת.

דרך טובה לחוות את הדמיון בין מדע ודת הוא לנהל את הדיון הזה עם מאמיני מדע אדוקים. רמת האמוציות, השכנוע העצמי והאמונה בצדקת הדרך מזכירים מחזירים בתשובה או אנשי ארץ-ישראל השלמה. (ראו לדוגמה את הדיונים אצל עירא כאן וכאן). הספקנות והביקורתיות נעצרות ברגע שזה מגיע למתודה המדעית עצמה. על הבסיס הארכימדי של תפיסת העולם המדעית אסור לערער.

מהם בעצם מדע או דת? אלו ניסיונות לתת סדר בדברים. לבנות מסגרת, תבנית, שתיתן הסבר והגיון לעולם. בדת זהו היגיון אלוהי. במדע זהו היגיון של חוקיות. בשניהם, אגב, ייתכן כי לעולם לא נוכל להגיע להבנה מלאה של היגיון זה. איננו יכולים להבין את ההיגיון האלוהי, וגם ה"תיאוריה של הכול" שהמדע מחפש כנראה לא תמצא (אפילו פופר טען שלעולם לא נגיע לאמת באופן סופי). אבל קיומו של ההיגיון – גם אם אין לנו נגישות מלאה אליו – הוא עיקרה של הנחמה.

מכאן גם עוצמת הויכוח בין המדע והדת. האמונה בהיגיון שהם מספקים היא רשת בטחון שמאפשרת לנו לתפקד בעולם עצום ונורא ומרהיב. ערעור על תפיסת האמונה שלנו מאיימת עלינו. ללא רשת הבטחון אנחנו נופלים בחלל הריק.

עוד באירופה הוא היה סקפטי

 

מדע והגבר הלבן

ההרצאה של מייקל שרמר מעוררת אי-נוחות. דבריו מעניינים ובעלי ערך, אך בו עצמו יש משהו זחוח ולא נעים – הוא לא נראה אדם נחמד. במהלך ההרצאה הוא מביא דוגמאות לשיבושי תפיסה, אשר רובן נסובות סביב אסוציאציות ויזואליות לגוף האשה. בסוף ההרצאה הוא מציג סרטון קצר שמתאר ניסוי (או מתיחה) במהלכו גרמו לנשים לנשק ללא ידיעתן שימפנזים בתואנה של מבדק לשפתון. מכלול דוגמאות אלה מעלה ניחוח שוביניסטי קל.

ניתן לפטור אי-נוחות זו כטענת אד הומינם בלבד ולומר כי שאלת נחמדותו של שרמר אינה רלוונטית לתוכן דבריו. אך לדעתי דווקא אי-נוחות זו הופכת את ההרצאה למרתקת הרבה יותר, כי היא טומנת בחובה את המורכבות שנושא עימו המדע.

על פני השטח מדברר שרמר את הצד הנאור של החשיבה המדעית. ביקורתיות קונסטרוקטיבית, חקר העולם והאדם, ניסיון להבין מה מפעיל אותנו ומה מטעה אותנו, רצון לקידום האנושות באמצעות חשיבה מפוכחת. אולם הסבטקסט משדר יהירות שוביניסטית. הוא מציב את שרמר – ואת המדע שהוא מגן עליו – כנציגיהם של הגבר המערבי הלבן.

כפילות זו אינה זרה למדע. הוא נולד כקריאת תיגר על מוקדי הכוח הדתיים של ימי הביניים, נושא בחובו מסר כלל אנושי של רציונאליות ותבונה. אך בה בעת הוא כוח החלוץ ושגרירה של תרבות מסוימת מאד, טכנולוגית, מערבית, גברית; תרבות שמבקשת לעצמה את הבעלות על מה נכון, מה מותר, מה אמת. המדע הוא נאור, אך הוא גם משרטט את גבולותיה של הנאורות. הוא מכשיר של ידע. הוא מנגנון של כוח. וככזה הוא דומה מאד למנגנונים אחרים של ידע ושל כוח. כמו למשל, דת.

מדע ואדם

אינני בא לבטל את המדע או להציב אותו כשווה ערך מוחלט לדת. המדע הוא כלי מצויין לחקר העולם שבחוץ. כמו כל כלי, יש למדע יתרונות וחסרונות, הצלחות ונקודות כשל. באופנים רבים טוב יותר לחיות בעולם של היום מאשר טרם המדע. באופנים אחרים, מצבנו אולי חמור מאי פעם.

לשאלה מיהו האדם סיפקה הדת את תשובתה שלה. עם הזמן נשחקה תשובה זו ונוצלה לדיכוי במקום לשמש לשחרור. המדע הציג לנו תשובות חדשות (ושאלות חדשות). הוא שינה את תפיסתנו את עצמנו, את מקומנו בעולם, את יחסינו עם סביבתנו. תשובות אלו שחררו אותנו מעריצות אחת אך הטילו אותנו לתוך עריצות אחרת, סמויה יותר (עריצות המספרים, המדידה, הבדידות).

כדי להשתחרר שוב, כדי לעשות צעד התפתחותי נוסף, נזדקק כנראה לנקודת מבט חדשה. נקודת מבט זו לא יכולה להיות יחידה. הגענו למקום שכבר איננו יכולים להאמין לנקודות מבט יחידות. המקום החדש יצטרך להיות מקום של ריבוי. הוא יכיל את הראיה המדעית. הוא יכיל את החוויה הדתית. הוא יאפשר לנו לראות את הדברים מכמה זוויות בעת ובעונה אחת.

קשה לי ממש לדמיין מקום כזה. אני יכול קצת להריח אותו אם אני מאד מתאמץ. זה בטוח יהיה מעניין. אני מקווה שזה לא מאוחר מדי.

מיתוס המדע של פול פייראבנד

נטייתנו לתור אחר חוקיות ולכפות חוקים על הטבע מובילה לתופעה הפסיכולוגית של חשיבה דוגמאטית, או, באופן כללי יותר, התנהגות דוגמאטית: אנו מצפים לחוקיות בכל מקום, ומנסים למצוא אותה אפילו במקום שאיננה; לאירועים שאינם נענים לניסיונות אלו אנו נוטים להתייחס כאל מין "רעש רקע". … ביקורת חייבת להיות מכוונת כנגד אמונות קיימות ובעלות השפעה, הטעונות שידוד מערכות ביקורתי – במילים אחרות, אמונות דוגמאטיות.
(קרל פופר, השערות והפרכות). 

ציטוט זה מבטא את דעתו של קרל פופר לגבי ההבדל המהותי בין העמדה המדעית לעמדה הפסאודו-מדעית. העמדה הפסאודו-מדעית היא דוגמאטית, היא מבקשת לשמר את עצמה ועושה זאת באמצעות אימות של החוקים והתבניות שהיא מניחה, תוך התעלמות מעובדות שמפריכות חוקים אלה. העמדה המדעית היא ביקורתית, ובבסיסה עומד הרצון להתקדם ולשנות את התיאוריות והחוקים. המדע מבצע זאת על-ידי העמדת החוקים שהוא ממציא למבחן, חיפוש אחר נקודות התורפה של התיאוריה, ובדיקת כל האפשרויות להפריך את החוקים כדי להתקדם לתיאוריה טובה יותר. זוהי שיטה של ביקורת רציונאלית.

האופן בו פועל המדע הלכה למעשה הוא באמצעות השערות: נחפזים להסיק מסקנות – תכופות אף בעקבות תצפית יחידה. … תצפיות וניסויים נשנים מתפקדים במדע כמבחנים של השערותינו או של ההיפותזות שלנו, כלומר כניסיונות הפרכה.
(קרל פופר, השערות והפרכות). 

פופר מנסח, אם כך, קריטריון תיחום ברור בין מדע לבין פסאודו-מדע – תיאוריה מדעית היא תיאוריה שניתנת להפרכה. דרך הבנת המתודה המדעית אנו מסוגלים להסביר את הצלחותיו של המדע ואת יתרונותיו על-פני עמדות דוגמאטיות מתחרות, ויכולים לשרטט את המודל הנכון לידע האנושי.

אך האם כך פני הדברים? פול פייראבנד קורא להדיח את המדע מהעמדה הרמה שניתנה לו בעידן המודרני. הוא מערער על קריטריון התיחום של פופר, וטוען כי המדע עצמו הפך לאמונה דוגמאטית ושתלטנית. להמשך קריאה »

עריצה היא הטכנולוגיה

הכתבה הזו על כינוס של מתמטיקאים ומורים למתמטיקה (עם האמירה הכאילו-שערורייתית שמתמטיקה אינה חשובה לחיים) הזכירה לי אמירה בקשר ללימודי הגיאומטריה ששמעתי לא מזמן. למה בעצם לומדים גיאומטריה בבית הספר? הרי זה לא ממש מקצוע שימושי במיוחד. הסיבה היא שהגיאומטריה משמשת כחינוך לחשיבה לוגית. המבנה של אקסיומות, טענות והוכחות שיטתיות שעומד בבסיס הגיאומטריה משמש לאינדוקטרינציה עקיפה של חשיבה לוגית ורציונאלית. מטמיעים בנו באופן עקיף את החשיבה הלוגית כחשיבה "נכונה".

זאת דוגמה קלאסית לעריצות של המדע שמתאר פול פייראבנד. פייראבנד קורא להפריד את המדע מהמדינה, באותו אופן בו מופרדת הדת מהמדינה (הוא לא מדבר על ישראל, מן הסתם). הוא טוען כי המדע הוא ה"דת" החדשה – אנו מחונכים להאמין ב"אמיתות" של המדע באותו אופן בו אנשים חונכו להאמין ב"אמיתות" של הדת. קשה להתעלם מהלהט של פייראבנד (בהחלט אחד מהפילוסופים הקריאים יותר!), וגם אם פה ושם הוא משתמש בהיסטוריה לצרכיו (אבל מי לא עושה זאת?), הדוגמאות שהוא מספק מעוררות מחשבה.

באופן מתומצת מאד, פייראבנד טוען כי המדע לא שונה באופן מהותי ממיתוס. אין למדע שיטה רציונאלית אמיתית (כמו שפופר ביקש להראות), אלא הוא מתנהל בצורה כיאוטית ואנושית כמו כל פעילות אחרת. למעשה, כל נסיון לכפות שיטה רציונאלית על המדע רק יביא לניוונו, המדע יכול להתפתח רק בסביבה פלורליסטית ודינמית שבה הכל הולך.

בעידן הפוסט-פוסט-מודרניסטי האמירה כי "המדע הוא דת" כבר שחוקה מעט, אבל מפתיע לגלות עד כמה התפיסה של המדע כהתגלמות האמת עדיין שלטת בקרב רוב האנשים. בעצם, אולי זה לא כל כך מפתיע בהתחשב בעמדתו של פייראבנד לגבי החינוך. הוא רואה את עיקר הבעיה באופיו של החינוך המודרני – אנו לומדים רק את תוצאות המדע ולא את ההיסטוריה שלו, ותוצאות אלה מוצגות בפנינו כ"אמת" על העולם. "בריאת העולם" היא מיתוס, המפץ הגדול הוא אמת. פייראבנד מבקש להפוך את החינוך לפלורליסטי, חינוך בו כל השיטות ילמדו זו לצד זו ולאדם תהיה היכולת לבחור את אופן החשיבה המתאים לו.

נראה לי שהגישה הזו עדיין נתפסת כקיצונית מדי. קשה מאד להשתחרר מהמחשבה שלמדע יש עליונות על דרכי חיים אחרות, זו מחשבה שנטועה בנו ובתרבות כולה באופן עמוק ביותר. אך כמו שטוען פייראבנד, זהו בעיקר מיתוס. אורח חיים טכנולוגי אינו מביא בהכרח לקיום מאושר (ואולי אפילו להיפך). הוא אינו פותר את כל בעיות החיים. ולעומת זאת, דרכי חשיבה לא-מדעיות (שמאניזם, דת, או דרכי חיים לא-רציונאליות אחרות) יכולות להעשיר את הקיום האנושי באופנים מהותיים. לכאורה, אמירה טריוויאלית. אך מציאות החיים היא עדיין בעיקרה טכנולוגית ולא הומניסטית. 

האם זה ישתנה בזמן הקרוב? האם דווקא הטכנולוגיה החדשה, המודעות הקולקטיבית שאולי תווצר בעידן האינטרנט 2.0 ומעלה, תוביל להומניזציה של הטכנולוגיה? יש כאלה שחושבים כך, אבל מי יודע…