מדע ואמונה טפלה
מהי אמונה טפלה? מייקל שרמר, מייסד אגודת הספקנים ועורך העיתון skeptic מסביר בהרצאה שנשא בכנס TED את המקור לשלל האמונות הלא הגיוניות שאנו נאחזים בהן. לטענתו לאדם, כמו גם לחיות אחרות, יש מנגנון הישרדותי של זיהוי תבניות. נטייתנו הטבעית היא למצוא תבניות בתוך רעש של מידע. זהו המנגנון שמאפשר למשל לזהות רחש בין השיחים כפוטנציאל סכנה (נמר מתגנב). מנגנון זה, הטבוע בנו עמוק כל כך, הוא שאחראי לצורך האנושי להאמין. קל לנו יותר להיאחז בתבניות מוכרות מאשר לקבל את הלא-מובן. באופן כמעט אוטומטי אנחנו מייחסים משמעות והתכוונות לתבניות שאנחנו מזהים מסביבנו. כך אנו יוצרים עולם של יצורים מומצאים – רוחות ושדים, מלאכים, אלוהים, חייזרים, אגודות סודיות ותיאוריות קונספירציה. כולם ניסיונות למצוא משמעות ברעש – כולם תבניות מדומיינות שיש לבחון באופן ספקני ולזהות כהבלים.
המדע הוא הכלי שיכול לשחרר אותנו מאמונות טפלות כאלה. כלי רציונאלי של השערות, מבדקים, סטטיסטיקה – "המתודה המדעית היא הכלי הטוב ביותר שפותח אי-פעם כדי להבחין בין תבניות אמיתיות ושקריות, בין מציאות ודמיון, וכדי לזהות קשקושי שכל" (אומר שרמר).
אבל מהי אותה מתודה מדעית? מה קורה כשמנסים לבודד את התהליך הרציונאלי, את השיטה שעומדת מאחורי המדע? כמו שהראו תומאס קון ופול פייראבנד, השיטה המדעית היא פאטה מורגנה. כשמתקרבים אליה היא נעלמת. "השיטה המדעית" (או ההגדרה של מהו "מדע") היא בעצם ניסיון למצוא תבנית ומשמעות בהיסטוריה כאוטית-משהו של פעילות אנושית. אבל זוהי תבנית מדומיינת. האמונה בשיטה המדעית היא למעשה אמונה טפלה. או אם תרצו – סוג של דת.
דרך טובה לחוות את הדמיון בין מדע ודת הוא לנהל את הדיון הזה עם מאמיני מדע אדוקים. רמת האמוציות, השכנוע העצמי והאמונה בצדקת הדרך מזכירים מחזירים בתשובה או אנשי ארץ-ישראל השלמה. (ראו לדוגמה את הדיונים אצל עירא כאן וכאן). הספקנות והביקורתיות נעצרות ברגע שזה מגיע למתודה המדעית עצמה. על הבסיס הארכימדי של תפיסת העולם המדעית אסור לערער.
מהם בעצם מדע או דת? אלו ניסיונות לתת סדר בדברים. לבנות מסגרת, תבנית, שתיתן הסבר והגיון לעולם. בדת זהו היגיון אלוהי. במדע זהו היגיון של חוקיות. בשניהם, אגב, ייתכן כי לעולם לא נוכל להגיע להבנה מלאה של היגיון זה. איננו יכולים להבין את ההיגיון האלוהי, וגם ה"תיאוריה של הכול" שהמדע מחפש כנראה לא תמצא (אפילו פופר טען שלעולם לא נגיע לאמת באופן סופי). אבל קיומו של ההיגיון – גם אם אין לנו נגישות מלאה אליו – הוא עיקרה של הנחמה.
מכאן גם עוצמת הויכוח בין המדע והדת. האמונה בהיגיון שהם מספקים היא רשת בטחון שמאפשרת לנו לתפקד בעולם עצום ונורא ומרהיב. ערעור על תפיסת האמונה שלנו מאיימת עלינו. ללא רשת הבטחון אנחנו נופלים בחלל הריק.
מדע והגבר הלבן
ההרצאה של מייקל שרמר מעוררת אי-נוחות. דבריו מעניינים ובעלי ערך, אך בו עצמו יש משהו זחוח ולא נעים – הוא לא נראה אדם נחמד. במהלך ההרצאה הוא מביא דוגמאות לשיבושי תפיסה, אשר רובן נסובות סביב אסוציאציות ויזואליות לגוף האשה. בסוף ההרצאה הוא מציג סרטון קצר שמתאר ניסוי (או מתיחה) במהלכו גרמו לנשים לנשק ללא ידיעתן שימפנזים בתואנה של מבדק לשפתון. מכלול דוגמאות אלה מעלה ניחוח שוביניסטי קל.
ניתן לפטור אי-נוחות זו כטענת אד הומינם בלבד ולומר כי שאלת נחמדותו של שרמר אינה רלוונטית לתוכן דבריו. אך לדעתי דווקא אי-נוחות זו הופכת את ההרצאה למרתקת הרבה יותר, כי היא טומנת בחובה את המורכבות שנושא עימו המדע.
על פני השטח מדברר שרמר את הצד הנאור של החשיבה המדעית. ביקורתיות קונסטרוקטיבית, חקר העולם והאדם, ניסיון להבין מה מפעיל אותנו ומה מטעה אותנו, רצון לקידום האנושות באמצעות חשיבה מפוכחת. אולם הסבטקסט משדר יהירות שוביניסטית. הוא מציב את שרמר – ואת המדע שהוא מגן עליו – כנציגיהם של הגבר המערבי הלבן.
כפילות זו אינה זרה למדע. הוא נולד כקריאת תיגר על מוקדי הכוח הדתיים של ימי הביניים, נושא בחובו מסר כלל אנושי של רציונאליות ותבונה. אך בה בעת הוא כוח החלוץ ושגרירה של תרבות מסוימת מאד, טכנולוגית, מערבית, גברית; תרבות שמבקשת לעצמה את הבעלות על מה נכון, מה מותר, מה אמת. המדע הוא נאור, אך הוא גם משרטט את גבולותיה של הנאורות. הוא מכשיר של ידע. הוא מנגנון של כוח. וככזה הוא דומה מאד למנגנונים אחרים של ידע ושל כוח. כמו למשל, דת.
מדע ואדם
אינני בא לבטל את המדע או להציב אותו כשווה ערך מוחלט לדת. המדע הוא כלי מצויין לחקר העולם שבחוץ. כמו כל כלי, יש למדע יתרונות וחסרונות, הצלחות ונקודות כשל. באופנים רבים טוב יותר לחיות בעולם של היום מאשר טרם המדע. באופנים אחרים, מצבנו אולי חמור מאי פעם.
לשאלה מיהו האדם סיפקה הדת את תשובתה שלה. עם הזמן נשחקה תשובה זו ונוצלה לדיכוי במקום לשמש לשחרור. המדע הציג לנו תשובות חדשות (ושאלות חדשות). הוא שינה את תפיסתנו את עצמנו, את מקומנו בעולם, את יחסינו עם סביבתנו. תשובות אלו שחררו אותנו מעריצות אחת אך הטילו אותנו לתוך עריצות אחרת, סמויה יותר (עריצות המספרים, המדידה, הבדידות).
כדי להשתחרר שוב, כדי לעשות צעד התפתחותי נוסף, נזדקק כנראה לנקודת מבט חדשה. נקודת מבט זו לא יכולה להיות יחידה. הגענו למקום שכבר איננו יכולים להאמין לנקודות מבט יחידות. המקום החדש יצטרך להיות מקום של ריבוי. הוא יכיל את הראיה המדעית. הוא יכיל את החוויה הדתית. הוא יאפשר לנו לראות את הדברים מכמה זוויות בעת ובעונה אחת.
קשה לי ממש לדמיין מקום כזה. אני יכול קצת להריח אותו אם אני מאד מתאמץ. זה בטוח יהיה מעניין. אני מקווה שזה לא מאוחר מדי.
המדע הוא מפה. מפה שימושית מאוד (אטלס, ליתר דיוק), שנותנת הרבה מאוד מידע על הטריטוריה שהיא מייצגת – החיים, היקום וכל השאר – אבל עדיין רק מפה, ולא הטריטוריה עצמה.
הבעיה עם מפה, כל מפה, מתחילה כשאנשים שוכחים שהיא לא הטריטוריה.
ואולי הגיע הזמן להחליט שהקטגוריות "מדע" ו"דת" הן רחבות, עמומות ומטושטשות מדי בשביל לשמש אותנו למשהו יצירתי?
אתה אומר את זה לגבי מדע בחלק הראשון של הפוסט, אבל אז חוזר להתייחס אליהן כאל דברים אמיתיים.
ואם אין מדע ודת, אז גם לא צריך נקודת מבט שמכילה את שניהם. כל מה שצריך זו נקודת מבט שעובדת.
"מהם בעצם מדע או דת? אלו ניסיונות לתת סדר בדברים. לבנות מסגרת, תבנית, שתיתן הסבר והגיון לעולם. בדת זהו היגיון אלוהי. במדע זהו היגיון של חוקיות."
הרבה יותר מהמשותף, זוהי הגדרת השונה בין דת למדע. ההגיון האלוהי הוא נתון, בלתי ניתן לערעור, לא מנומק (עצם דרישת ההנמקה מהווה כפירה), לא משתנה בדרך כלל, לעולם אינו משווה או מעומת עם המציאות.
הגיון של חוקיות, כפי שקראת לו, הוא ההפך הגמור.
ועוד דבר – "לשאלה מיהו האדם סיפקה הדת את תשובתה שלה. עם הזמן נשחקה תשובה זו ונוצלה לדיכוי במקום לשמש לשחרור". הופתעתי לקרוא שלפני שנשחקה, תשובת הדת "שחררה" את האדם. בשם הנשים עלי אדמות, החיות, הפריזי, היבוסי ושאר 7 העמים, ובאופן כללי "האחר" – הייתי מעז לטעון שהדת, שום דת (הדוגמאות מהדת היהודית, אבל העקרון ברור), מעולם לא שחררה.
מרמיט, כן. זאת גם בעצם הסיבה למה לא ניתן להגיע לתיאוריה "סופית". המשמעות של זה היא שהמפה צריכה לחפוף לטריטוריה, מה שהופך אותה לבלתי אפשרית (או כבר לא למפה).
ליאור, אני בהחלט חושב שמדע ודת הם קטגוריות רחבות, מה שמכונה "מושגי צביר" (cluster concepts). אני חושב שרוב המושגים שלנו הם כאלה. זה לא הופך אותם ללא שמישים, ככה השפה (והחשיבה) שלנו עובדת. העמימות הלשונית הזו מצביעה על העובדה שאין פה באמת מתודה חד-משמעית, אובייקט מתוחם ומוגדר. אבל עדיין, לטעמי, אפשר לראות במדע ובדת פרספרטיבות שונות של ההסתכלות האנושית (או הקיום האנושי). או, כמו שמרמיט אמר, מפות שונות.
זיגפריד, אתה מסתכל על השונה, אני ניסיתי להצביע על המשותף.
לגבי השחרור, תנסה להסתכל על הדת בפרספקטיבה קצת יותר רחבה, ולא רק בתור הממסד הדתי הדכאני שאתה מכיר כרגע. הדת הרי היתה אחד מהמכשירים החברתיים היותר מתוחכמים שהומצאו בהיסטוריה האנושית. היא אפשרה התארגנויות חברתיות ותרבויות שהביאו אותנו לימינו אנו. לזלזל בדת זה להתעלם מהתפקיד שהיא מילאה במהלך ההיסטוריה. אבל במקורותיה היא אפשרה את הקמת התרבות האנושית.
עוד סוגים של שחרור שאפשר לחשוב עליהם הם שחרור מהכיאוטיות של הקיום (כמסגרת שנותנת הסבר והיגיון), או שחרור מה"סבל" (בדתות מזרחיות, וגם במהות של היהדות ונגזרותיה).
אני מאד עויין לממסדים דתיים, אבל דת היא מפעל אנושי מרשים ויצירתי עד מאד. ראוי לזכור גם את הצד הזה.
אני לא חושב שיש "פרספקטיבה מדעית", או "פרספקטיבה דתית" בטח לא ביחס לאדם. יש הרבה מאוד פרספקטיבות שונות וסותרות, גם בתחומים מדעיים שונים וגם בדתות שונות. הדרך היחידה לשים אותן בסל אחד היא להפוך אותן לקריקטורות, שבהן כל מה ש"עובדתי" או "עובד" מיוחס למדע וכל מה ש"ערכי" או "מעניק משמעות" מיוחס לדת (ראה התגובה של אלי).
זה אולי נוח, אבל לא באמת עוזר אם אתה מחפש פרספקטיבה עבור עצמך.
אני מקבל ולא מקבל את הטענה הזאת לגבי המדע כדת. כלומר, אני מסכים שהמדע הוא הרבה פעמים דת מבחינת האופן שבו אנשים שונים מתייחסים אליו ביראת קודש (לרבות התפיסה של מדענים ככהני דת, "המדע אומר…" בתור דבר האל, ספרות מדעית בתור כתבי קודש וכיו"ב), אבל אני לא לגמרי מסכים עם הטענה שהמדע כשלעצמו הוא דת.
אני מכיר כמובן את העמדות הפוסטמודרניסטיות והרלטיוויסטיות ואת מה שיש להן לומר בנושא הזה, אבל בסופו של דבר אני מאמין שהן לא ממש עומדות במבחן המציאות.
אפשר למשל להתפלסף עד מחר על כך שמבחינה תיאורטית אין הבדל ממשי בין האמונה של שבטים "פרימיטיביים" ברוחות ושדים ובין ה"אמונה" של המדע המודרני בחיידקים – אבל בסופו של יום אי אפשר להכחיש שה"אמונה" של המדע המודרני בחיידקים מצליחה לפחות לייצר תרופות ואמצעים שונים למניעת וריפוי מחלות שנגרמות על ידי חיידקים, בעוד שקשה מאוד לומר את אותו הדבר על רופאי אליל, כישוף ומגיה.
אני חושב שההסבר הממצה ביותר להבדל בין הדת ובין המדע (שוב, המדע כשלעצמו, לא דווקא האופן שבו הוא נתפס בעיני הרבה אנשים) מתבסס על ההבחנה בין "עובדות" ובין "ערכים" וגורס שהדת מנסה לענות על שאלת ה"מדוע?" בעוד שהמדע מנסה לענות על שאלת ה"איך?". כלומר, המדע לא מתיימר בכלל לחפש משמעות או תכלית למציאות שבה אנחנו חיים אלא אך ורק להסביר בצורה מכאניסטית את האופן שבו המציאות הפיזית הזאת מתנהלת. התכלית האמיתית של הדת לעומת זאת היא לא להעניק הסבר לאופן שבו המציאות פועלת (אם כי בניגוד לדת היא הרבה פעמים מתיימרת לעשות גם את זה) אלא לנסות להסביר את המשמעות שטמונה במציאות הזאת.
(יש אגב לישעיהו ליבוביץ מאמר מעניין על הנושא הזה שבו הוא מתייחס לפער בין המדע המודרני למדע של ימי הביניים:
http://bit.ly/c4RnAz)
הבעיה הגדולה מתחילה כשאנשים אכן מבלבלים בין דת למדע ומתייחסים לדת כאל מדע – כלומר מתיימרים לבסס הסברים "מדעיים" כביכול על סמך מה שהדת אומרת (ע"ע בריאתנות), ומתייחסים אל המדע כאל דת – כלומר מתיימרים לבסס תפיסות ערכיות והשקפות עולם על סמך עובדות מדעיות (ע"ע השרדות
המתאימיםהחזקים).אני לא ניסיתי (ואני מקווה שזה היה מובן מהפוסט) לומר כאן שאמונה ברוחות ואמונה בחיידקים היא אותו דבר. התייחסתי יותר לדמיון בין מדע ודת מבחינת הצורה, לא מבחינת התוכן. שאלת התוכן עומדת בפני עצמה, אבל היא פחות מעניינת אותי כרגע.
אבל זה בדיוק העניין, אי אפשר להפריד בין הצורה ובין התוכן של השיטה המדעית (אם נשתמש במונחים האלה). השיטה המדעית מבוססת על אפיון, פיתוח השערה, חיזוי וניסוי. הדת לעומת זאת מבוססת על מסורת, כתבי קודש, "תחושות" (נבואה, רוח קודש ואיך שלא תקרא לזה) וכיו"ב.
לכן אם אנחנו מדברים על חיידקים מול שדים ורוחות, ההבדל בין המדע לבין הדת הוא לא רק הבדל ברמת תוכן התוכן, אלא מדובר במסקנות שונות שנובעות מההבדל בין הצורה של שתי השיטות.
התגובה האחרונה של אלי השרתה עלי השראה אלוהית, והזכירה לי את השיר הקצרצר הזה של קראולי (שהיה כמדומני המנון המסדר שלו או משהו)
We pledge no alliance
To virgin or pigeon
Our method is science
Our aim – religion
ההבדל המהותי ביותר בין המתודה המדעית ובין התפיסה הדתית היא בכך שהמדע מטיל ספק בכל דבר, או לפחות מאפשר להטיל ספק, ובכך שהוא משתנה בהתאם לעובדות חדשות שמתגלות ולנתונים שלא היו ידועים קודם, בעוד שהתפיסה הדתית מקדשת את הידוע ומוקיעה את הספק ואת הקידמה ("אם ראשונים כבני אדם, אנחנו כחמורים" וגו').
מומלץ מאוד לצפות בהרצאה הזאת של ריצ'רד דוקינס, שבה הוא מדגים את ההבדלים העקרוניים שבין שתי תפיסות העולם האלה.
זה לא אומר שהמתודה המדעית היא חובקת כול – עדיין יש מקום לאמונה ולחוויה הדתית בחיים שלנו, אבל אף אמונה לא צריכה להיות הסתמכות עיוורת על סמכות כלשהי, וגם לחוויה הדתית אסור להתבסס על זניחת ההיגיון.
להגיד שהמדע מטיל ספק או מאפשר להטיל ספק זאת אמירה נאיבית מאוד.
תנסה להתווכח עם חסידי המדע על האפשרות שתורת האבולוציה לא נכונה או שלא היה מפץ גדול ותראה לפי התגובות עד כמה קל "להטיל ספק"
אלי, א', אני חושב שהמטאפורה של מרמיט שווה הרחבה – יש לנו שתי מפות. מה הן מציגות, איך קוראים אותן – זה כבר התוכן. מה שחשוב ששתיהן מפות (זאת הצורה). אני גם יוצא מנקודת הנחה שאין טריטוריה. אז יש לנו שתי מפות שמנחות אותנו. אם אתה מניח שהמפה היא הטריטוריה, אתה מוגבל. אם אתה מבין שזו מפה, אתה יכול לנסות סוגים אחרים של מפות כדי להגיע למקומות שהמפה שלך לא הכירה.
ראוי רק לציין, למען הסדר הטוב, שהאמירה "המפה היא לא הטריטוריה" היא ממש לא "של מרמיט"
http://en.wikipedia.org/wiki/Map%E2%80%93territory_relation#.22The_map_is_not_the_territory.22
כמובן. היא שלך במובן זה שהכנסת אותה לדיון
🙂
אני מנסה לראות אם הבנתי את מהות הטענה המרכזית שלך – אז פשוט תתקן אותי אם אני טועה:
אתה טוען שהאמונה של המדענים בכך שאפשר להסיק משהו מהנסיון האמפירי שלנו על המציאות – בעצם הבחירה שלהם להתעלם מבעיית האינדוקציה של יום (איך השם הזה לא הופיע בפוסט לא ברור לי) – שקולה לאמונה דתית. כי שתיהן לא מבוססות אמפירית (זה כוחה של בעיית האינדוקציה) ודורשות איזו הנחה מוקדמת על העולם, שרק באמצעותה אפשר לסדר אותו.
הבנתי נכון?
לא, לא.
כמו שגם אמרתי לאלי, לא רציתי להתייחס פה לתוכן של המדע. אני רואה את נקודות הדמיון בין מדע ודת באמונה בבלעדיות של תפיסת העולם. מה ששקול לאמונה דתית הוא לא האמפריציזם של המדענים אלא החיוב של תפיסת העולם המדעית כנכונה מעבר לכל ספק. או כמו שמרמיט אמר, הבלבול של המפה עם הטריטוריה.
אני מצטער, אבל כנראה ששוב אני לא מבין. מהי "תפיסת העולם המדעית" ומה זה אומר שהיא "נכונה מעבר לכל ספק"? איכשהו, מפסקאות 3-5 בפוסט הייתי בטוח ש-"תפיסת העולם המדעית" הזו היא בעצם הנחת האינדוקציה, אבל עכשיו אתה אומר שזה לא זה.
הדוגמה של מרמיט עם המפה והטריטוריה היא יפה מאוד, אבל אני שוב לא בטוח שאני מבין מה הקשר שלה.
בעקבות התגובה שלך, וגם כי אין לי כח לקרוא את המאמר שאני אמור לקרוא עכשיו, אני אנסה עוד פעם לנסח את ההבנה שלי את הטענה המחודשת שלך ואת התשובה שלי אליה. אנא היה סבלני.
אם אני מבין נכון אתה טוען שהן המאמינים במדע והן המאמינים בדת טוענים שבידיהם האמת המוחלטת על העולם. כלומר ששניהם טוענים שהכלי שבידיהם הוא כלי מוחלט שאומר משהו קונקרטי ואמיתי ו-"נכון" על העולם עצמו. אם להשתמש בדוגמה של מרמיט, שניהם טוענים שהטריטוריה עצמה נמצאת בידיהם. אתה מציין שבעוד מאמיני המדע טוענים כנגד מאמיני הדת שאמונתם דורשת "אמונה" הם עוורים לעובדה שגם הם צריכים "להאמין" במשהו כדי שהדת שלהם תהיה תקפה.
קודם כל, אם אני מבין נכון זוהי אמירה כלפי אותם מאמינים, ולא על המדע עצמו. בניגוד לדת – או לכל הפחות לרוב הדתות (בוודאי המונותאיסטיות) – שבהן הטענה לגבי היותן תיאור אמין של המציאות היא חלק אינהרנטי מהקודקס הדתי, הרי המדע מודע כל הזמן להיותו יצירה אנושית. פיינמן אמר פעם – "פילוסופיה של המדע מועילה למדענים כפי שאורוניתולוגיה מועילה לציפורים" – כדי לעבוד במסגרת המדע כל מה שאתה צריך לקבל הוא שמדובר במערכת סגורה וקונסיסטנטית, שמתבססת באמת על הנחת האינדוקציה (שהיא לדעתי שונה באופן מהותי מהנחת היסוד הדתית, אבל זו כבר סוגיה אחרת שאני לא רואה טעם להכנס אליה כאן כי אמרת שזו לא הנקודה).
אני אשתמש רגע בדוגמה, כדי להבהיר למה אני מתכוון – בתורת הקוונטים יש כל מני פורמליסטיקות לחוק שקובע את הדינמיקה הבסיסית של הטבע. הפורמליסטיקה הנפוצה ביותר – שהיא שימושית מאוד אבל פופולרית בעיקר בשל האלגנטיות שלה – היא הפורמליסטיקה של פיינמן (שוב הוא) שתארת את הדינמיקה כנוצרת מ-"סכום על היסטוריות" שונות שאפשריות לתנועה. הפורמליזם הזה שקול לפורמליזם המליטוניאני. באופן צר, לא מעניין עכשיו את המדענים אם הטבע באמת "סוכם על היסטוריות" או פשוט מחשב את ההמילטוניאן בכל נקודה. אין לשאלה הזו משמעות. מדען יכול להשתמש בכל אחת מהפורמליסטיקות – והם אכן משתמשים בשתיהן – כדי לחשב חישובים שיכולים להיות רלבנטיים לניסויים. כל עוד החישובים הללו תואמים את תוצאות הניסויים (שגם הם, כמובן, חלק מהמתודה המדעית) השאלה מה מהאלטרנטיבות הזו היא הנכונה לא באמת משנה. כפי שקון הראה, מכיוון שהמדע הוא פרויקט אנושי, הרי שבנקודות מסוימות בהיסטוריה היה אפשר לבחור בין שתי פרדיגמות שונות, ולפעמים רק מקרה היה שבחרו באחת מהן. פעם חשבו על חשמל בתור נוזל, עד שהתיאור הזה לא התאים בכמה נקודות. אבל השאלה אם חשמל הוא "באמת" נוזל או לא היא קצת חסרת משמעות. זאת בניגוד לדת (שוב – רוב הדתות), שיש לה עמדה מאוד ברורה לגבי טבעו "האמיתי" של ישו, לדוגמה, ולא מסוגלת להכיל מספר אפשרויות.
זה לא אומר שלמדענים אין עמדה פילוסופית לגבי המציאות. כמובן שיש להם, כפי שיש לרוב בני האדם, בין אם במודע ובין אם לא. אבל המדע – כפרויקט אנושי קולקטיבי – לא מאוד מתעניין בעמדות הללו. עובדה שיש מדענים שהם גם אנשים דתיים, והאחד לא סותר את השני ולא מפריע לו. זה גם לא אומר שאין אנשים שמחליטים שהמדע אומר יותר ממה שהוא באמת אומר, אבל אנשים כאלה יש תמיד.
כמו שאמרת, כדי שיהיה מדע חייב להיות גרעין שם אמוני – הנחת האינדוקציה (או כמו שניסחה אותה סקרלט – tomorrow is another day). זה עניין אחד. אני דיברתי יותר על האמונה בשיטה המדעית עצמה. ההנחה שיש דבר כזה מתודה מדעית. שכל הסיפור על השערות וניסויים ועובדות והפרכות באמת עובד. שיש קו ברור שתוחם בין מה שהוא מדעי (ולפיכך נכון ואמיתי) לבין מה שלא (ולפיכך הוא אמונה טפלה או שרלטנות או סתם לא רלוונטי).
ניסיתי להצביע בעצם על שני סוגים של דמיון בין מדע לדת. הראשון פסיכולוגי – האמונה בהיגיון (המדעי או הדתי) כמשהו שנותן ביטחון ויציבות (ופה באמת מדובר יותר על האנשים עצמם). השני – בתור מנגנונים שטוענים לבעלות על ידע.
אגב, אני ממש לא מסכים שרוב המדענים הם פורמליסטים ולא חושבים שהמדע מתיימר לתאר את המציאות. הפורמליסטים האמיתיים הם נדירים. כדי להיות פורמליסט אמיתי אתה כבר צריך לגלוש לתחום הפילוסופיה של המדע (גם אם לא באופן רשמי), ורוב המדענים, שלא כמו פיינמן, הם לא כאלה. (וזה לא שפילוסופיה של המדע לא עוזרת למדענים. זה שהיא מסוכנת למדענים. האינדוקטרינציה המדעית לא יכולה להרשות לעצמה יותר מדי פילוסופיה כי זו מערערת על אותן הנחות היסוד אמוניות שהמדע מחנך אליהן. אני חושב שחלק גדול מהמדענים הם אפילו עוד לא פופריאניים אלא חושבים שהמדע מאשש תיאוריות).
לכן אני גם לא מסכים שהמדע מודע להיותו יצירה אנושית. (או המדענים). כמו שאדם דתי לא ממש יסכים איתך שדת היא יצירה אנושית (כי היא דבר האלוהים), כך המדען לא יסכים איתך שמדע הוא יצירה אנושית (כי הוא פענוח של חוקיות הטבע). זה לא אומר שאין אנשים שמבינים שהמדע הוא לא בדיוק מה שהוא באמת אומר, אבל אנשים כאלה יש תמיד.
אני לא בטוח למה אתה מתכוון ב-"מתודה המדעית" אבל יש לי חשד שאתה מתכוון לאותו ניסוח מפורסם של פופר, שאני לא ממש מקבל אותו. אני מעדיף את התפיסה של קון, שרואה במדע יצירה אנושית ולכן בוחנת אותו בכלים סוציולוגיים.
אני לא אתיימר להיות מדען, אבל בשנים האחרונות ראיתי די הרבה מדענים עובדים, ומעולם לא ראיתי אחד מהם שעובד כפי שפופר היה מצפה ממנו שיעבוד. באיזה עולם תאורטי אידיאלי אולי יש מקום לשיטה של פופר, אבל במציאות היא לא מתארת את הדרך בה פועל עולם המדע. התיאור של קון אמין ומדויק הרבה יותר.
אני גם לא אמרתי ש-"רוב המדענים הם פורמליסטים". אין לי שום כלי לדעת מה רוב המדענים חושבים, ובאופן כללי הייתי מאמין שיש קשת של דעות על המציאות הפילוסופית בקרב המדענים. כפי שאמרתי – יש גם לא מעט מדענים דתיים. העניין הוא שדרך הפעולה של *המדע* – כיצירה אנושית המורכבת מהפעולות של העוסקים בו – לא מאוד מתעניינת בעמדות של המדען הספציפי לגבי טבע המציאות "האמיתי". המוסדות החברתיים והסוציולוגיה של הפעילות המדעית בנויה בצורה כזו שתיצור מערכת פורמלית. אם אתה רוצה לדבר על מתודה מדעית זו המתודה, לדעתי. זאת בניגוד למערכת הדתית, בה האמונה ותפיסת המציאות האישית של המאמינים היא חלק מהותי ממנה.
לגבי ההערות שלך על ה-"אינדוקטרינציה המדעית" וזה שהמדענים "חושבים שהמדע מאשש תאוריות" אני לא בטוח עד כמה דיברת או ראית מדענים בפעולה, אבל אני לא ממש מזהה את זה סביבי (אם כי יכול להיות שהאינדוקטרינציה המגונה פשוט מעוורת גם אותי).
ברור שמדענים לא עובדים כמו שפופר תיאר, זו בדיוק הנקודה.
אני אומר שהתפיסה המקובלת של מהו מדע (אני חושב שגם בקרב מדענים, אבל אני באמת לא מכיר מספיק בשביל לדעת בוודאות) היא פופריאנית במקרה הטוב, וטוענת לאישוש במקרה הקלאסי. אם תשאל אנשים על מדע לא ידברו איתך על סוציולוגיה ויצירה אנושית. ידברו על מתודה והשערות וניסויים.
מעניין מאוד.
אתה מתייחס לעובדה שרוב המדענים לא עובדים כפי שפופר תיאר כאילו היא אומרת משהו ביקורתי על המדענים, בעוד לדעתי היא אומרת משהו ביקורתי על פופר.
כל הדיון הוא על הפער בין היומרה לבין המציאות, בין תפיסת העולם לבין המגבלה, בין המפה לבין הטריטוריה.