על האפשרותנות

הויכוח בין האתאיסטים החדשים (דוקינס וחבריו) לבין מגני הדת הוא מתסכל מאד. שני הצדדים מחזיקים בעמדות ברורות ולוחמניות, נושאים בעוז ובעיוורון את דגל האמת והידיעה. משוכנעים בעליונותם המוסרית, הם יוצאים למסעות צלב אשר מכחידים כל אפשרות להתקדמות או לדו-שיח.

למי שמתבונן בפליאה על העולם, למי שמודע למרחבי חוסר הידיעה העצומים שסביבנו, עמדות מוחלטות כאלה הן בלתי אפשריות.

זוהי נקודת המוצא של חוקר המוח דיוויד איגלמן. איגלמן מנסה למצוא דרך ביניים שחובקת את מרחב האפשרויות העצום שאנו מתקיימים בו. הוא מסביר כי ההכרה בגודלה של האי-ידיעה אודות היקום לא מאפשרת להתחייב לעמדה אתאיסטית, אך כי מצד שני אנחנו כבר יודעים מספיק כדי לא להתחייב לסיפור הספציפי של דת מסויימת.

איגלמן מתווה עמדה אחרת, אותה הוא מכנה "אפשרותנות" (Possibilianism). זוהי עמדה שלא מתחייבת לסיפור אחד, אלא מבקשת לחקור ולנסות מגוון של רעיונות ואפשרויות. עמדה שלא נופלת אוטומטית לדיכוטומיות אלא מחזיקה את האופציות פתוחות. עמדה קצת יותר צנועה ביחס לבעלותה על האמת.

הנה הרצאה בה מציג איגלמן את האפשרותנות (הגעתי אליה דרך קווין קלי):

הגישה של איגלמן היא סוג של ספקנות מרוככת, אשר באופן מרענן נעדרת את היומרנות המגננתית-התקפית של התנועה הספקנית מז'אנר שרמר. (תנועה שלכאורה קוראת לחופש מחשבה, אך באופן סמוי מנסה להאחז במבני כוח מתפוררים. ועוד על המדע והגבר הלבן ראו כאן.)

זהו צעד בכיוון הנכון. אך גם איגלמן מפחד לנתץ את המסגרת. איגלמן עדיין מבקש לנווט במרחב האפשרויות בעזרת הכלים המדעיים. זהו המצפן אותו הוא מחזיק (תוך הבנה שהמפה שבידו חלקית ומצומצמת מאד).

האפשרותנות האמיתית צריכה ללכת צעד אחד הלאה. הרי המדע עצמו גם הוא מכשיר, ואפילו מכשיר חדש יחסית. הוא מכשיר יעיל, וצריך להשתמש בו (רצוי שימוש נבון ומושכל). אבל כמו כל מכשיר הוא אינו סופי. הוא יכול להתפתח. הוא יכול להשתנות. ובעיקר – מכשירים חדשים יכולים להופיע.

האפשרותנות האמיתית צריכה לתת מקום במרחב האפשרויות גם לצעד הבא של האנושות. לאותה טכניקה או פרקטיקה או הסתכלות או פעילות שתשנה לחלוטין את האופן בו אנו מתקיימים, מבינים ומתייחסים לעולם. כי אם יש משהו אחד ודאי הוא השינוי.