תגית: אמונה

מדע ואמונה טפלה

מהי אמונה טפלה? מייקל שרמר, מייסד אגודת הספקנים ועורך העיתון skeptic מסביר בהרצאה שנשא בכנס TED את המקור לשלל האמונות הלא הגיוניות שאנו נאחזים בהן. לטענתו לאדם, כמו גם לחיות אחרות, יש מנגנון הישרדותי של זיהוי תבניות. נטייתנו הטבעית היא למצוא תבניות בתוך רעש של מידע. זהו המנגנון שמאפשר למשל לזהות רחש בין השיחים כפוטנציאל סכנה (נמר מתגנב). מנגנון זה, הטבוע בנו עמוק כל כך, הוא שאחראי לצורך האנושי להאמין. קל לנו יותר להיאחז בתבניות מוכרות מאשר לקבל את הלא-מובן. באופן כמעט אוטומטי אנחנו מייחסים משמעות והתכוונות לתבניות שאנחנו מזהים מסביבנו. כך אנו יוצרים עולם של יצורים מומצאים – רוחות ושדים, מלאכים, אלוהים, חייזרים, אגודות סודיות ותיאוריות קונספירציה. כולם ניסיונות למצוא משמעות ברעש – כולם תבניות מדומיינות שיש לבחון באופן ספקני ולזהות כהבלים.

המדע הוא הכלי שיכול לשחרר אותנו מאמונות טפלות כאלה. כלי רציונאלי של השערות, מבדקים, סטטיסטיקה – "המתודה המדעית היא הכלי הטוב ביותר שפותח אי-פעם כדי להבחין בין תבניות אמיתיות ושקריות, בין מציאות ודמיון, וכדי לזהות קשקושי שכל" (אומר שרמר).

אבל מהי אותה מתודה מדעית? מה קורה כשמנסים לבודד את התהליך הרציונאלי, את השיטה שעומדת מאחורי המדע? כמו שהראו תומאס קון ופול פייראבנד, השיטה המדעית היא פאטה מורגנה. כשמתקרבים אליה היא נעלמת. "השיטה המדעית" (או ההגדרה של מהו "מדע") היא בעצם ניסיון למצוא תבנית ומשמעות בהיסטוריה כאוטית-משהו של פעילות אנושית. אבל זוהי תבנית מדומיינת. האמונה בשיטה המדעית היא למעשה אמונה טפלה. או אם תרצו – סוג של דת.

דרך טובה לחוות את הדמיון בין מדע ודת הוא לנהל את הדיון הזה עם מאמיני מדע אדוקים. רמת האמוציות, השכנוע העצמי והאמונה בצדקת הדרך מזכירים מחזירים בתשובה או אנשי ארץ-ישראל השלמה. (ראו לדוגמה את הדיונים אצל עירא כאן וכאן). הספקנות והביקורתיות נעצרות ברגע שזה מגיע למתודה המדעית עצמה. על הבסיס הארכימדי של תפיסת העולם המדעית אסור לערער.

מהם בעצם מדע או דת? אלו ניסיונות לתת סדר בדברים. לבנות מסגרת, תבנית, שתיתן הסבר והגיון לעולם. בדת זהו היגיון אלוהי. במדע זהו היגיון של חוקיות. בשניהם, אגב, ייתכן כי לעולם לא נוכל להגיע להבנה מלאה של היגיון זה. איננו יכולים להבין את ההיגיון האלוהי, וגם ה"תיאוריה של הכול" שהמדע מחפש כנראה לא תמצא (אפילו פופר טען שלעולם לא נגיע לאמת באופן סופי). אבל קיומו של ההיגיון – גם אם אין לנו נגישות מלאה אליו – הוא עיקרה של הנחמה.

מכאן גם עוצמת הויכוח בין המדע והדת. האמונה בהיגיון שהם מספקים היא רשת בטחון שמאפשרת לנו לתפקד בעולם עצום ונורא ומרהיב. ערעור על תפיסת האמונה שלנו מאיימת עלינו. ללא רשת הבטחון אנחנו נופלים בחלל הריק.

 

מדע והגבר הלבן

ההרצאה של מייקל שרמר מעוררת אי-נוחות. דבריו מעניינים ובעלי ערך, אך בו עצמו יש משהו זחוח ולא נעים – הוא לא נראה אדם נחמד. במהלך ההרצאה הוא מביא דוגמאות לשיבושי תפיסה, אשר רובן נסובות סביב אסוציאציות ויזואליות לגוף האשה. בסוף ההרצאה הוא מציג סרטון קצר שמתאר ניסוי (או מתיחה) במהלכו גרמו לנשים לנשק ללא ידיעתן שימפנזים בתואנה של מבדק לשפתון. מכלול דוגמאות אלה מעלה ניחוח שוביניסטי קל.

ניתן לפטור אי-נוחות זו כטענת אד הומינם בלבד ולומר כי שאלת נחמדותו של שרמר אינה רלוונטית לתוכן דבריו. אך לדעתי דווקא אי-נוחות זו הופכת את ההרצאה למרתקת הרבה יותר, כי היא טומנת בחובה את המורכבות שנושא עימו המדע.

על פני השטח מדברר שרמר את הצד הנאור של החשיבה המדעית. ביקורתיות קונסטרוקטיבית, חקר העולם והאדם, ניסיון להבין מה מפעיל אותנו ומה מטעה אותנו, רצון לקידום האנושות באמצעות חשיבה מפוכחת. אולם הסבטקסט משדר יהירות שוביניסטית. הוא מציב את שרמר – ואת המדע שהוא מגן עליו – כנציגיהם של הגבר המערבי הלבן.

כפילות זו אינה זרה למדע. הוא נולד כקריאת תיגר על מוקדי הכוח הדתיים של ימי הביניים, נושא בחובו מסר כלל אנושי של רציונאליות ותבונה. אך בה בעת הוא כוח החלוץ ושגרירה של תרבות מסוימת מאד, טכנולוגית, מערבית, גברית; תרבות שמבקשת לעצמה את הבעלות על מה נכון, מה מותר, מה אמת. המדע הוא נאור, אך הוא גם משרטט את גבולותיה של הנאורות. הוא מכשיר של ידע. הוא מנגנון של כוח. וככזה הוא דומה מאד למנגנונים אחרים של ידע ושל כוח. כמו למשל, דת.

מדע ואדם

אינני בא לבטל את המדע או להציב אותו כשווה ערך מוחלט לדת. המדע הוא כלי מצויין לחקר העולם שבחוץ. כמו כל כלי, יש למדע יתרונות וחסרונות, הצלחות ונקודות כשל. באופנים רבים טוב יותר לחיות בעולם של היום מאשר טרם המדע. באופנים אחרים, מצבנו אולי חמור מאי פעם.

לשאלה מיהו האדם סיפקה הדת את תשובתה שלה. עם הזמן נשחקה תשובה זו ונוצלה לדיכוי במקום לשמש לשחרור. המדע הציג לנו תשובות חדשות (ושאלות חדשות). הוא שינה את תפיסתנו את עצמנו, את מקומנו בעולם, את יחסינו עם סביבתנו. תשובות אלו שחררו אותנו מעריצות אחת אך הטילו אותנו לתוך עריצות אחרת, סמויה יותר (עריצות המספרים, המדידה, הבדידות).

כדי להשתחרר שוב, כדי לעשות צעד התפתחותי נוסף, נזדקק כנראה לנקודת מבט חדשה. נקודת מבט זו לא יכולה להיות יחידה. הגענו למקום שכבר איננו יכולים להאמין לנקודות מבט יחידות. המקום החדש יצטרך להיות מקום של ריבוי. הוא יכיל את הראיה המדעית. הוא יכיל את החוויה הדתית. הוא יאפשר לנו לראות את הדברים מכמה זוויות בעת ובעונה אחת.

קשה לי ממש לדמיין מקום כזה. אני יכול קצת להריח אותו אם אני מאד מתאמץ. זה בטוח יהיה מעניין. אני מקווה שזה לא מאוחר מדי.