לא רואה בעיניים

נטייתנו לתור אחר חוקיות ולכפות חוקים על הטבע מובילה לתופעה הפסיכולוגית של חשיבה דוגמאטית, או, באופן כללי יותר, התנהגות דוגמאטית: אנו מצפים לחוקיות בכל מקום, ומנסים למצוא אותה אפילו במקום שאיננה; לאירועים שאינם נענים לניסיונות אלו אנו נוטים להתייחס כאל מין "רעש רקע". … ביקורת חייבת להיות מכוונת כנגד אמונות קיימות ובעלות השפעה, הטעונות שידוד מערכות ביקורתי – במילים אחרות, אמונות דוגמאטיות.
(קרל פופר, השערות והפרכות). 

ציטוט זה מבטא את דעתו של קרל פופר לגבי ההבדל המהותי בין העמדה המדעית לעמדה הפסאודו-מדעית. העמדה הפסאודו-מדעית היא דוגמאטית, היא מבקשת לשמר את עצמה ועושה זאת באמצעות אימות של החוקים והתבניות שהיא מניחה, תוך התעלמות מעובדות שמפריכות חוקים אלה. העמדה המדעית היא ביקורתית, ובבסיסה עומד הרצון להתקדם ולשנות את התיאוריות והחוקים. המדע מבצע זאת על-ידי העמדת החוקים שהוא ממציא למבחן, חיפוש אחר נקודות התורפה של התיאוריה, ובדיקת כל האפשרויות להפריך את החוקים כדי להתקדם לתיאוריה טובה יותר. זוהי שיטה של ביקורת רציונאלית.

האופן בו פועל המדע הלכה למעשה הוא באמצעות השערות: נחפזים להסיק מסקנות – תכופות אף בעקבות תצפית יחידה. … תצפיות וניסויים נשנים מתפקדים במדע כמבחנים של השערותינו או של ההיפותזות שלנו, כלומר כניסיונות הפרכה.
(קרל פופר, השערות והפרכות). 

פופר מנסח, אם כך, קריטריון תיחום ברור בין מדע לבין פסאודו-מדע – תיאוריה מדעית היא תיאוריה שניתנת להפרכה. דרך הבנת המתודה המדעית אנו מסוגלים להסביר את הצלחותיו של המדע ואת יתרונותיו על-פני עמדות דוגמאטיות מתחרות, ויכולים לשרטט את המודל הנכון לידע האנושי.

אך האם כך פני הדברים? פול פייראבנד קורא להדיח את המדע מהעמדה הרמה שניתנה לו בעידן המודרני. הוא מערער על קריטריון התיחום של פופר, וטוען כי המדע עצמו הפך לאמונה דוגמאטית ושתלטנית. להמשך קריאה »

הכתבה הזו על כינוס של מתמטיקאים ומורים למתמטיקה (עם האמירה הכאילו-שערורייתית שמתמטיקה אינה חשובה לחיים) הזכירה לי אמירה בקשר ללימודי הגיאומטריה ששמעתי לא מזמן. למה בעצם לומדים גיאומטריה בבית הספר? הרי זה לא ממש מקצוע שימושי במיוחד. הסיבה היא שהגיאומטריה משמשת כחינוך לחשיבה לוגית. המבנה של אקסיומות, טענות והוכחות שיטתיות שעומד בבסיס הגיאומטריה משמש לאינדוקטרינציה עקיפה של חשיבה לוגית ורציונאלית. מטמיעים בנו באופן עקיף את החשיבה הלוגית כחשיבה "נכונה".

זאת דוגמה קלאסית לעריצות של המדע שמתאר פול פייראבנד. פייראבנד קורא להפריד את המדע מהמדינה, באותו אופן בו מופרדת הדת מהמדינה (הוא לא מדבר על ישראל, מן הסתם). הוא טוען כי המדע הוא ה"דת" החדשה – אנו מחונכים להאמין ב"אמיתות" של המדע באותו אופן בו אנשים חונכו להאמין ב"אמיתות" של הדת. קשה להתעלם מהלהט של פייראבנד (בהחלט אחד מהפילוסופים הקריאים יותר!), וגם אם פה ושם הוא משתמש בהיסטוריה לצרכיו (אבל מי לא עושה זאת?), הדוגמאות שהוא מספק מעוררות מחשבה.

באופן מתומצת מאד, פייראבנד טוען כי המדע לא שונה באופן מהותי ממיתוס. אין למדע שיטה רציונאלית אמיתית (כמו שפופר ביקש להראות), אלא הוא מתנהל בצורה כיאוטית ואנושית כמו כל פעילות אחרת. למעשה, כל נסיון לכפות שיטה רציונאלית על המדע רק יביא לניוונו, המדע יכול להתפתח רק בסביבה פלורליסטית ודינמית שבה הכל הולך.

בעידן הפוסט-פוסט-מודרניסטי האמירה כי "המדע הוא דת" כבר שחוקה מעט, אבל מפתיע לגלות עד כמה התפיסה של המדע כהתגלמות האמת עדיין שלטת בקרב רוב האנשים. בעצם, אולי זה לא כל כך מפתיע בהתחשב בעמדתו של פייראבנד לגבי החינוך. הוא רואה את עיקר הבעיה באופיו של החינוך המודרני – אנו לומדים רק את תוצאות המדע ולא את ההיסטוריה שלו, ותוצאות אלה מוצגות בפנינו כ"אמת" על העולם. "בריאת העולם" היא מיתוס, המפץ הגדול הוא אמת. פייראבנד מבקש להפוך את החינוך לפלורליסטי, חינוך בו כל השיטות ילמדו זו לצד זו ולאדם תהיה היכולת לבחור את אופן החשיבה המתאים לו.

נראה לי שהגישה הזו עדיין נתפסת כקיצונית מדי. קשה מאד להשתחרר מהמחשבה שלמדע יש עליונות על דרכי חיים אחרות, זו מחשבה שנטועה בנו ובתרבות כולה באופן עמוק ביותר. אך כמו שטוען פייראבנד, זהו בעיקר מיתוס. אורח חיים טכנולוגי אינו מביא בהכרח לקיום מאושר (ואולי אפילו להיפך). הוא אינו פותר את כל בעיות החיים. ולעומת זאת, דרכי חשיבה לא-מדעיות (שמאניזם, דת, או דרכי חיים לא-רציונאליות אחרות) יכולות להעשיר את הקיום האנושי באופנים מהותיים. לכאורה, אמירה טריוויאלית. אך מציאות החיים היא עדיין בעיקרה טכנולוגית ולא הומניסטית. 

האם זה ישתנה בזמן הקרוב? האם דווקא הטכנולוגיה החדשה, המודעות הקולקטיבית שאולי תווצר בעידן האינטרנט 2.0 ומעלה, תוביל להומניזציה של הטכנולוגיה? יש כאלה שחושבים כך, אבל מי יודע…