פסטיבל אינדינגב 2008 היה מוצלח. יומיים של מוזיקה משובחת (ברובה, חוץ מהרכב אחד שבאופן חריג היה ממש לא משהו). אוירה נינוחה (למרות ההרעשות הארטילריות שנשמעו לעיתים קרובות מכיוון המתופפים שעל הבמה), קהל מגוון (לא היינו היחידים שמנסים להרדים תינוק בעיצומה של אחת מההרעשות הארטילריות האמורות), אנשים חביבים ומחסור מלבב בחסויות מסחריות (כמה כיף לראות במה נקיה מצבעים של חברות סלולאריות!).
[תמונה מאת NoaZ]
היה מחמם לב לראות את ההיענות לפסטיבל שכולו מוזיקה שאינה נשמעת כמעט ברדיו או בטלוויזיה (2500 איש, ועוד רבים שנותרו ללא כרטיסים). ועדיין, כל כך הרבה מוזיקה מעניינת, כל כך מעט חשיפה. אמנם כמות המשתתפים הפתיעה את המארגנים, אך עדיין מדובר במספר זניח למדי ביחס למיינסטרים. עד מתי ימשיכו השטן הקטן (גלגלצ) והשטן הגדול (ערוץ 2) לשלוט ביד רמה ובקהות חושים באפיקי התרבות הישראלית? האם מן הרשת תבוא ההצלה? ומי רצח את אגנתה פאלסקוג?
תגלית הפסטיבל (מבחינתי) – להקת PITS. טריו גיטרה-בס-תופים (מתופפת!) שחופר במוח ובנפש, מסעות אבסטרקטיים אפלים וזכים. מומלץ לבדוק (מייספייס, קליפ), ובמיוחד לתפוס אותם בהופעה חיה.
ועכשיו לנקות את האבק מהנעליים.