האם המדע יפתור את שאלת התודעה?*

*כנראה שלא.

שאלת הגוף והנפש היא אחת מהתעלומות הגדולות המלוות את החשיבה האנושית לאורך ההיסטוריה. שאלה זו מקבלת בשנים האחרונות תשומת לב מחודשת בגלגולה המודרני – שאלת התודעה. חקר התודעה האנושית הוא כיום אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני המדע, וההתפתחויות בתחום הביאו מדענים לטעון כי אנחנו נמצאים בדרכנו להבין ולהסביר את התודעה האנושית. ההסבר המדעי של התודעה אמור, אם כך, לספק לנו סוף-סוף את הפתרון לבעיית הגוף והנפש. באמצעות המדע נוכל להסביר את הסיבות הגופניות של התודעה, או יותר מכך – להסביר את התודעה עצמה במונחים גופניים על ידי מחקר התהליכים המוחיים והנוירולוגיים שמהווים את התודעה. (אחד מהתומכים הנלהבים של גישה זו הוא דניאל דנט).

אבל האם באמת ניתן לתת הסבר מדעי מלא לתודעה? הניסיון לבצע רדוקציה של התודעה להסברים פיזיקאליים ופיזיולוגיים מעורר (לפחות אצלי) תחושת אי-נחת, הרגשה שמשהו הולך לאיבוד. יש דבר מה בתודעה שנראה כחומק מחיבוקו של הרדוקציוניזם הפיזיקאלי. דיויד צ'למרס וקן וילבר מנסים להסביר מדוע התודעה אינה ניתנת להעמדה על תהליכים פיזיקאליים גרידא, ומהו סוג המדע הנחוץ להתמודדות עם שאלת התודעה.

"הבעיה הקשה" של התודעה

כשאנו מדברים על תודעה, אומר צ'למרס, אנו מדברים למעשה על טווח רחב של תופעות ובעיות. דוגמאות לתופעות אשר קשורות למושג "תודעה" הן:

• היכולת להגיב לגירויים חיצוניים.

• קיטלוג, סיווג ואינטגרציה של מידע.

• נגישות למצבים פנימיים (מנטליים) והיכולת לדווח עליהם.

• שליטה מודעת על ההתנהגות.

• הבדלים במצבי תודעה (שינה וערות).

את כל התופעות מסוג זה מגדיר צ'למרס בתור "הבעיות הקלות" של התודעה. הן קלות מכיוון שהמדע, באופן עקרוני, יכול לספק להן הסבר. ההסבר המדעי לתופעות אלה הוא כמובן אינו פשוט וטריוויאלי, והמחקר צפוי להמשך עוד שנים ארוכות – הבעיות אינן "קלות" במובן זה. אך אלו הן תופעות שיכולות להבחן על-ידי המדע, הן ניתנות לבדיקה בכלים מדעיים מקובלים. לכן אין בעיה עם ההנחה כי המדע יהיה מסוגל, ביום מן הימים, לספק הסבר סביר לכל אחת מהתופעות הללו המרכיבות את מושג התודעה. הבעיות הקלות ניתנות לחקירה מדעית מכיוון שאינן שונות באופן מהותי מתופעות אחרות אותן חוקר המדע – אלו תופעות אובייקטיביות, אשר ניתנות להתבוננות חיצונית. אך התודעה מכילה היבט נוסף– חוויה, ההיבט הסובייקטיבי של התודעה. זוהי "הבעיה הקשה" של התודעה, התופעה שאינה ניתנת לחקירה בכלים מדעיים אובייקטיביים. תומס נייגל מסביר בבהירות את ההיבט הזה:

The fact that an organism has conscious experience at all means, basically, that there is something it is like to be that organism. … An organism has conscious mental states if and only if there is something that it is to be that organism – something it is like for the organism.
What is it like to be a bat

יצור הוא בעל תודעה אם יש דבר שהוא להיות היצור הזה – כלומר, לא ניתן לדבר על תודעה ללא נקודת מבט סובייקטיבית של בעל התודעה.

נקודת המבט הסובייקטיבית היא אבן נגף בפני החקירה המדעית. השיטה המדעית מנסה לנוע מהסובייקטיבי לאובייקטיבי, היא מנסה להגיע לתיאור של תופעות שקרוב ככל שאפשר לאובייקט החקירה עצמו ומבודד ככל שניתן ממערכת תנאים סובייקטיבית. דוגמה לתנועה זו היא ההבנה כי השמש מסתובבת סביב כדור הארץ ולא להיפך – החקירה המדעית הלכה מעבר לתנאים הסובייקטיביים שבהם נראה כי השמש היא זו שסובבת סביב כדור הארץ, אל תיאור אובייקטיבי של מערכת הכוללת את היחסים והכוחות הפיזיקאליים השוררים בין גרמי השמיים. ההסבר המדעי שואף להיות אובייקטיבי, כלומר ניתן לבדיקה ולהבנה מנקודות מבט שונות, ללא תלות במערכת תפיסתית מסוימת. אך אם מרכיב מהותי של התודעה הוא דווקא היותה של נקודת מבט סובייקטיבית, הרי נראה כי לא ניתן לספק הסבר אובייקטיבי מבלי לוותר על המרכיב הסובייקטיבי (או פשוט להתעלם ממנו).

צ'למרס מסביר קושי זה באופן נוסף. ההסברים המדעיים לגבי התודעה (הבעיות הקלות של התודעה) הם הסברים של יכולות ותפקודים קוגניטיביים. המדע מפרק את התודעה למרכיבים שניתנים לחקירה, שהם היכולות והמערכות הפונקציונאליות, ומספק הסברים לגבי המכניזם שמבצע את התפקודים השונים ומאפשר את היכולות הללו. זוהי השיטה המדעית הרדוקטיבית – ברגע שהסברנו את המכניזם שאחראי לתופעה הסברנו את התופעה עצמה. כך שכדי להסביר את תופעת הערות, למשל, צריך להסביר את היכולת של המערכת לקבל אינפורמציה מהסביבה, ולהשתמש באינפורמציה זו כדי לשנות את התנהגות המערכת בהתאם. יכולות אלו גם הן ניתנות להסבר באמצעות מכניזם מצומצם יותר, נוירולוגי או חישובי, שאחראי להן. אם סיפקנו הסבר של המכניזם, אזי הסברנו את תופעת הערות, כלומר הסברנו מהו מצב של ערות במערכת.

אבל הבעיה הקשה חורגת אל מעבר להסבר הפונקציונאלי. גם אם אנחנו מספקים הסבר מלא של כל היכולות הקוגניטיביות, אומר צ'למרס, עדיין נותרת השאלה – מדוע קיום היכולות והתפקודים הללו מלווה בחוויה? מדוע הפעילות הקוגניטיבית אינה מתבצעת "בחשיכה", ללא חוויה פנימית? מה הקשר בין המנגנונים הקוגניטיביים ובין החוויה הפנימית? ההסבר הפונקציונאלי אינו מסוגל לענות על השאלות הללו. לא ניתן להסביר את החוויה במונחים פונקציונאליים, לא ניתן לעשות לה רדוקציה למערכות פיזיולוגיות. קיים פער הסברי (explanatory gap) בין הפונקציונאליות לבין החוויה, או במילים אחרות, בין האובייקטיבי לבין הסובייקטיבי. ההסבר המדעי (הרדוקטיבי, הפונקציונאלי) פועל במישור האובייקטיבי, הוא מסביר באופן טוב את ההיבט האובייקטיבי של התודעה, את הבעיות הקלות, אבל הוא אינו מספק תשובה לבעיה הקשה – להיבט הסובייקטיבי של התודעה.

המודל של צ'למרס – דואליזם נטורליסטי

צ'למרס אומר כי מכיוון שההסבר הרדוקטיבי נכשל מול הבעיה הקשה, הרי הבחירה הטבעית תהיה הסבר לא-רדוקטיבי של תודעה. ההסבר הרדוקטיבי לא מצליח להסביר את החוויה במונחים אחרים. לטענת צ'למרס המסקנה ההגיונית מכך היא לא לנסות ולהעלים את החוויה (כמו שמדענים שונים מנסים לעשות), אלא דווקא להרחיב את האונטולוגיה של התיאוריה כך שתכלול את החוויה בתור מרכיב יסודי נוסף שלא ניתן להסבר במונחים פשוטים יותר, בדומה ליסודות הפיזיקאליים של מסה וחלל-זמן. הצעה זו אינה חריגה – האונטולוגיה של הפיזיקה משתנה פעמים רבות יחד עם השינויים בתיאוריה הפיזיקאלית. דוגמה לכך היא האלקטרומגנטיות – כאשר התברר במאה ה-19 שלא ניתן להסביר תהליכים אלקטרומגנטיים במונחים מכאניים, הוצגה תיאוריה פיזיקאלית חדשה שבה המטען האלקטרומגנטי נלקח כמרכיב יסוד חדש. כדי להסביר את תופעת האלקטרומגנטיות היה צורך להרחיב את האונטולוגיה ולכלול בה מרכיבים חדשים – ובדומה, כדי להסביר את התודעה אנו חייבים להרחיב את האונטולוגיה המשמשת אותנו ולכלול בה את החוויה.

ברגע שהגדרנו את החוויה כמרכיב יסודי, ניתן להוסיף חוקי יסוד שיסבירו את התופעות שקשורות לחוויה. צ'למרס טוען כי תיאוריה לא-רדוקטיבית של התודעה צריכה להכיל חוקים פסיכופיזיים המסבירים את היחסים בין היסודות הפיזיקאליים לבין החוויה. חוקים אלו לא יסתרו את החוקים הפיזיקאליים הקיימים, אלא יהוו מעין נספח שיסביר איך תהליכים פיזיקאליים (שמוסברים על-ידי חוקים פיזיקאליים) גורמים לחוויה. החוקים יהוו את הגשר שימלא את הפער ההסברי שבין הפונקציונאליות לחוויה. צ'למרס מכנה את הגישה הזו דואליזם נטורליסטי. הוא מדגיש כי זהו דואליזם שאינו סותר את התיאוריה הפיזיקאלית הקיימת, אלא רק מרחיב אותה על-ידי הכנסת מרכיב יסוד נוסף וחוקים מגשרים המסבירים כיצד חוויה נוצרת מתוך תהליכים פיזיקאליים.

מעבר לשרטוט המבנה הכללי הדרוש לתיאוריה של תודעה, צ'למרס מציע גם רעיון אפשרי לתוכן של תיאוריה כזו. זוהי הצעה לחוק יסודי של התיאוריה (הצעה ספקולטיבית בלבד, לדברי צ'למרס), אותו הוא מכנה "תיאורית ההיבט הכפול של אינפורמציה". צ'למרס מתבסס על תיאוריות אשר מדברות על מרחבים של אינפורמציה כמודל אבסטרקטי של תיאור מערכות, וכן על אינפורמציה כרעיון יסודי העומד בבסיס הפיזיקה עצמה (תיאור של חוקים פיזיקאליים במונחים של מצבים במרחבי אינפורמציה). הוא אומר כי בחינה של התהליכים הפיזיקאליים של התודעה ושל המצבים הפנומנולוגיים של התודעה במושגים של מרחבי אינפורמציה מראה לנו שיש קשר איזומורפי בין מרחבי אינפורמציה פיזיקאליים מסוימים לבין מרחבי אינפורמציה פנומנולוגיים מסוימים, כלומר שאלו הם ביטויים שונים של אותו מרחב אינפורמציה אבסטרקטי. אינפורמציה לפיכך היא מושג יסודי בעל שני היבטים – החוויה היא היבט אחד, והתהליכים הפיזיקאליים הם היבט אחר של אותה אינפורמציה. ההיבט הכפול של האינפורמציה מספק לנו את הגשר בין הפיזיקאלי לחווייתי – שניהם מהווים ביטויים שונים של אותו מרכיב יסודי. בצורה אחרת, ניתן להגיד כי הפיזיקה מתארת את ההיבט החיצוני של הדברים, וכי ההיבט הפנימי שלהם הוא החוויה.

אפשרות נוספת שעולה מתוך תיאוריה זו היא שהחוויה (והתודעה) היא תופעה יסודית ונפוצה הרבה יותר מהמקובל לחשוב. אם אינפורמציה היא מרכיב יסודי, והחוויה היא היבט שלה, הרי שזהו היבט שנמצא בכל מקום, ברמות שונות של מורכבות. כמו שמציג זאת צ'למרס:

Where there is simple information processing, there is simple experience, and where there is complex information processing, there is complex experience

כך שהחוויה, ומכאן גם התודעה, הינה מרכיב יסודי של הקיום על כל צורותיו וגווניו.

התיאוריה האינטגראלית של התודעה

קן וילבר מציג גם הוא גישה אנטי-רדוקציוניסטית ביחס לתודעה. אולם בעוד צ'למרס קורא למודל דואלי, וילבר מרחיב את התמונה ומציג מודל מרובע. מודל זה נגזר מתפיסתו הכללית של וילבר, אותה הוא מכנה "התיאוריה האינטגראלית". על מנת להסביר את מודל התודעה של וילבר, יש להציג בקצרה את עיקרי התיאוריה האינטגראלית.

בבסיס התיאוריה עומד מודל "ארבעת הרביעים". וילבר מדגיש כי זהו מודל אפוסטריורי ולא אפריורי, שפותח לאחר מחקר של תיאוריות התפתחותיות ואבולוציוניות בענפי ידע רבים ושונים. וילבר טוען כי כל הרצפים ההתפתחותיים המתוארים בתיאוריות שונות נופלים לארבע קטגוריות מובחנות. מתוך כך נגזר מודל ארבעת הרביעים, אשר מחלק את הקיום כולו לארבעה רביעים (היבטים) שונים – התנהגותי, כוונתי, חברתי ותרבותי (behavioral, intentional, social, cultural). בכל אחד מהרביעים מתקיים רצף התפתחותי המיוחד לרביע זה.

ארבעת הרביעים. הרצפים ההתפתחותיים מתוארים בצורה סכמטית בלבד, ומועדים לשינוי בהתאם להתפתחות תחומי המחקר הרלוונטיים להם.

כל שלב ברצף ההתפתחותי מתעלה מעל השלב הקודם ומכיל אותו. כך למשל הרצף ההתפתחותי ברביע הימני-עליון – הוא הרביע המתואר על-ידי המדע – הוא של אטומים למולקולות לתאים לאורגניזמים. כל יחידה אינדיבידואלית בכל אחד מהשלבים היא "הולון" (holon) – ישות שהיא בו-זמנית גם שלם וגם חלק משלם גדול יותר. כך למשל האטום הוא חלק מהמולקולה, המולקולה היא חלק מהתא, וכן הלאה.

הרביע הימני-עליון הוא אם כך תיאור הרצף ההתפתחותי של הולונים אינדיבידואלים. אולם כל הולון יחיד מתקיים תמיד בחברה של הולונים דומים. אספקט זה מתואר ברביע הימני-תחתון. כך למשל, המערכת שתואמת לרמת האטום היא הגלקסיה, המערכת שמקבילה למולקולות היא הפלנטה, וכן הלאה. ההולון היחיד בדרך-כלל הופך ליותר ויותר גדול – ובמקביל המערכת הקולקטיבית שמתאימה להולון הופכת לקטנה יותר. זאת מכיוון שככל שרמת המורכבות של ההולון היחיד גדלה (הוא נמצא גבוה יותר ברצף ההתפתחותי – העומק שלו גדל), הרי מספר ההולונים שמגיעים לרמת עומק זו קטן, ולכן קבוצת ההולונים של רמה זו היא קטנה יותר. וילבר מסכם זאת:

Evolution produces greater depth, less span

שני הרביעים הימניים מתארים הולונים שמתקיימים בחלל-זמן, הולונים של תופעות אמפיריות. אלו ההיבטים האובייקטיביים והאינטר-אובייקטיביים של הולונים – האופן שבו הולונים יחידים ומערכות של הולונים נראים מבחוץ. אולם, אומר וילבר, קיימות עדויות שמראות כי לכל חוץ יש גם פנים. שני הרביעים השמאליים מתארים את ההיבטים הפנימיים של הולונים. הרביע השמאלי-עליון מתאר את הרצף ההתפתחותי של הפנים של הולון יחיד – גירוי לחישה לתפיסה לדחף לייצוג סמלי וכן הלאה. הרביע השמאלי-תחתון מתאר את הפנים של מערכות של הולונים – זהו ההיבט התרבותי, תפיסת העולם המשותפת שנוצרת בתוך קבוצה של הולונים יחידים, המרחב המשותף של מה שהולונים מסוגלים להגיב אליו.

כך שהצד הימני של הרביעים מתאר את ההיבט החיצוני (האובייקטיבי) של הולונים, והצד השמאלי את ההיבט הפנימי (הסובייקטיבי) שלהם. החצי העליון מתאר הולון יחיד, והתחתון את המערכות הקיבוציות של הולונים. הרביעים שנוצרים הם חיצוני-אינדיבידואלי (התנהגותי), פנימי-אינדיבידואלי (כוונתי), חיצוני-קולקטיבי (חברתי) ופנימי-קולקטיבי (תרבותי).

איך משתלבת התודעה בתוך מודל ארבעת הרביעים? וילבר טוען כי התודעה מופיעה בכל הרביעים ובכל הרמות. וילבר, כמו צ'למרס, מתייחס לתודעה כתופעה שמופיעה ברמת מורכבות שונה בכל רמת התפתחות. כל ניסיון לקבוע רמה מסוימת שרק בה מופיעה התודעה הוא שרירותי בלבד. ככל שרמת המורכבות נמוכה יותר גם רמת התודעה פשוטה יותר, עד שהופך להיות קשה להצביע על התודעה ברמה זו, אולם כמו שמציג זאת וילבר, איננו יכולים לשרטט קו שמצידו האחד מתקיימת התודעה ומצידו השני שורר חושך מוחלט. התודעה מתפוגגת באופן הדרגתי אל תוך הצללים.

כמו כן, לא ניתן למקם את התודעה ברביע אחד מסוים. ארבעת הרביעים מתארים ארבעה היבטים מובחנים של הקיום (או ארבע "מציאויות" שונות) שלא ניתן לעשות להם רדוקציה זה לזה, והתודעה היא תופעה שמתחלקת על-פני כל ההיבטים הללו. כלומר, גם אצל וילבר ההיבט הסובייקטיבי (הרביע השמאלי-עליון) הוא מרכיב יסודי שלא ניתן לתאר אותו באופן של הסברים פונקציונאליים אובייקטיבים (הרביע הימני-עליון). אולם וילבר הולך מעבר לדואליזם ומוסיף את החצי התחתון של המודל – ההיבטים הקולקטיביים של ההולונים. הטענה של וילבר היא שלא ניתן לעשות רדוקציה גם בין החלק העליון והתחתון – כלומר, התודעה לא מתקיימת רק בהיבט האינדיבידואלי אלא תמיד גם בהיבט הקולקטיבי. ללא המשמעות התרבותית, טוען וילבר, לא קיימת תודעה אינדיבידואלית. התודעה האינדיבידואלית (כוונות, תפיסות, משמעויות) לא יכולה כלל להתפתח מחוץ למסגרת משותפת תרבותית – לא ניתן לייצר משמעות בחלל ריק, תודעה יכולה להתפתח רק במסגרת אינטר-סובייקטיבית. אדם שיגדל מחוץ לחברה האנושית לא יוכל לפתח אישיות עצמאית ושפה (כמו שמדגימים מקרים של ילדים שגודלו על-ידי זאבים). רמה מסוימת של תודעה יכולה להתפתח רק בתוך המערכת הקולקטיבית של רמה זו – זהו ההיבט הקולקטיבי של התודעה.

וילבר מספק הסבר נוסף לחוסר היכולת לעשות רדוקציה בין הרביעים השונים. הוא טוען כי לכל רביע יש סוג אחר של "אמת", סוג שונה של טענת תקפות. ברביע הימני-עליון האמת היא התאמתית – טענות הן תקפות אם הן מתאימות למצב דברים אובייקטיבי. ברביע הימני-תחתון טענת התקפות היא של התאמה פונקציונאלית – היא מתייחסת להשתלבות של ההולונים במערכת האובייקטיבית הכוללת. בשני רבעים אלו אנו מדברים על אמת "אובייקטיבית", אמת מדעית. לעומת זאת, ברביע השמאלי-עליון טענה היא תקפה לא אם היא מייצגת מצב דברים אובייקטיבי, אלא אם היא מבטאת באופן כן את המציאות הסובייקטיבית. הקריטריון הוא של כנות, לא של אמת אובייקטיבית. ברביע השמאלי-תחתון הקריטריון הוא של התאמה תרבותית – איך הסובייקטים מתאימים בתוך המרחב התרבותי, איך מתקיימת הבנה הדדית. זהו המקום של הצדק והמוסר. בצד השמאלי אנו תמיד מתייחסים למשמעות ולפרשנות – הגישה למצבים הסובייקטיביים היא תמיד דרך תקשורת ופרשנות, ולא דרך התבוננות אובייקטיבית. מכאן ברור שלא ניתן לתאר רביע אחד באמצעות שיטת התיקוף של רביע אחר – אי-אפשר לתאר את ההיבט הסובייקטיבי באמצעות התבוננות אובייקטיבית, ולכן חוסר האפשרות לעשות רדוקציה של היבט אחד להיבט אחר. כלומר, לא ניתן לעשות רדוקציה של הסובייקטיבי (החוויה בלשון צ'למרס) למכניזם אובייקטיבי.

If you can't change the world, change yourself

מהו אם כן מדע אפשרי של תודעה? וילבר מציג שתי דרישות עיקריות למדע כזה. הדרישה הראשונה היא מחקר של התודעה בכל הרמות השונות בכל אחד מארבעת הרביעים, מבלי לנסות לבצע רדוקציה של רביע אחד לרביע אחר. וילבר אומר כי יש צורך בשילוב של תחומי המחקר השונים המתקיימים כיום מתוך הבנה אינטגראלית של המרחב אותו מסביר כל תחום. כך למשל המדעים הקוגניטיביים מבצעים עבודה טובה בלהסביר את הצד האובייקטיבי-אינדיבידואלי של התודעה (הרביע הימני-עליון), מדעי החברה ומדעי המערכות חוקרים את ההיבטים החיצוניים-קולקטיביים שלה (הרביע הימני-תחתון), הרמנויטיקה משמשת למחקר ההיבט הפנימי-קולקטיבי (הרביע השמאלי-תחתון), ושיטות של תראפיה, פסיכולוגיה התפתחותית, מדיטציה והתבוננות פנימית נחוצות למחקר של הצד הפנימי-אינדיבידואלי (הרביע השמאלי-עליון).

הדרישה השנייה והרדיקאלית יותר למחקר אינטגראלי של תודעה היא כי החוקר עצמו יעבור טרנספורמציה פנימית. דרישה זו ניתן להבין לאור הדרישה הראשונה – את המחקר של התודעה בהיבט הפנימי-אינדיבידואלי שלה ניתן לבצע רק באמצעות כלים שמתאימים לרביע זה. כלים אלו הם כלים של התבוננות פנימית ופרשנות כנה, והם כולם דורשים שהמשתמש בהם יעבור שינוי והתפתחות פנימיים, או יותר נכון – התוצאה של שימוש בכלים של מחקר פנימי הוא שינוי והתפתחות. דרישה זו משלימה, לדעתי, חוסר שמופיע בגישתו של צ'למרס. אף על פי שצ'למרס מכניס את המימד הסובייקטיבי כמרכיב יסודי בתיאוריה של תודעה, הוא מנסה לעשות זאת תוך שמירה על מתודולוגיה מדעית אובייקטיבית, על-ידי הגדרת החוקים שמקשרים בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. אך אי-האפשרות לרדוקציה של הסובייקטיבי משליכה גם על המתודולוגיה האפשרית, כמו שמבין וילבר. כדי לשמור על ההיבט הסובייקטיבי אנו חייבים גם למצוא את השיטות הנכונות לחקור אותו – ושיטות אלו אינן יכולות להיות שיטות אובייקטיביות, אלא שיטות של חקירה פנימית, כמו זן, יוגה, שיטות שמאניות (וחומרים פסיכו-אקטיביים), ואף (במידה מוגבלת) שיטות חדשות יותר של תראפיה ופנומנולוגיה.

וילבר מסביר זאת באופן נוסף. המדע, החקירה של הרביעים הימניים (החיצוניים-אובייקטיביים), מתקיים ברמה הרציונאלית (הרמה האופרטיבית-פורמאלית) – הוא דורש יכולות של תפיסה אובייקטיבית, לוגיקה וחשיבה רציונאלית, כלומר הוא מצריך תודעה רציונאלית מצד העוסק בו. זוהי רמת התודעה אליה אנו בדרך כלל מגיעים מתוך תהליך הגדילה והחינוך המקובלים, ולכן אין צורך בשינוי רמת התודעה על-מנת לבצע חקירה מדעית (אלא לימוד ותרגום בתוך אותה רמת תודעה). אולם הרצף ההתפתחותי במימד הסובייקטיבי מכיל רמות מעל הרמה הרציונאלית (זאת, כפי שמציין וילבר, מסקנה אפוסטריורית מתוך חקירות שונות של התחום), שבראשן הרמה הלא-דואלית. לכן כדי לחקור את המימד הסובייקטיבי, כדי להבין על מה מדברים חוקרי התודעה הסובייקטיבית – יש לפחות "להציץ" אל רמות תודעה אלו. כדי להיות פיזיקאי יש צורך להתמחות בפיזיקה, וזאת ניתן לבצע ברמת המודעות הרציונאלית. אולם כדי להיות מאסטר זן הכרחי להתנסות ברמות התודעה הגבוהות אותן חוקר הזן – שינוי התודעה הוא מרכיב הכרחי של החקירה הסובייקטיבית.

וילבר וצ'למרס מצביעים יחדיו על המגבלה של מדע התודעה העכשווי. החקירה המדעית הנוכחית מתמקדת בהיבט האובייקטיבי של התודעה, והיא אכן מסוגלת לספק לנו הסברים למרכיבים רבים ומעניינים של התודעה. אולם "הבעיה הקשה" אינה נעלמת, הפער בין האובייקטיבי לסובייקטיבי נשאר תעלומה כתמיד כל עוד אנו שקועים בשיטה המדעית האובייקטיבית. מחקר מקיף ומלא של התודעה חייב להתייחס לצד הסובייקטיבי ולחקור אותו בכלים המתאימים, חוקר התודעה הופך לחוקר עצמו, מדע התודעה הוא מדע של שינוי והתפתחות. הבעיה הקשה מוסברת בצורה הטובה ביותר על-ידי גישה שמתייחסת לכל ההיבטים השונים של הקיום. אולם גם זה יישאר תמיד הסבר חיצוני כל עוד אנו ממשיכים לחוות את העולם בצורה דואלית, את הסובייקט כנפרד מהאובייקט. הבעיה הקשה נעלמת רק עם שינוי מצב התודעה, רק בחוויה ישירה של הלא-דואלי והעלמות הסובייקט והאובייקט אל תוך האחדות.