מה עושה שיר לטוב? מדוע ספר אחד הוא נפלא ואחר רדוד ועבש? מה מבדיל בין אמנות יפה לסתמית?
מדוע שירת הציפורים היא יפה? מדוע הטבע הוא יפה?
מה קדם למה? האם אנו משליכים את מושג ה"יפה" על הטבע, או שהטבע הוא ההשראה להיווצרותו של המושג?
ואני חושב –
יפה הוא זה שמכיל את ההדהוד של הכל.
העולם הוא הולוגרפי. הכל משתקף בכל.
היפה הוא זה בו משתקף העולם.
יצירת אומנות שיש בה יופי היא יצירה שמגלה את העולם, יצירה שמכילה את השתקפותו של העולם.
יצירה נחותה היא זיוף, היא העתק. היא יפה-לכאורה, אך יופיה הוא חיצוני בלבד. הוא נעדר את ההשתקפות. זהו דמוי-יפה, מראית עין, חיקוי חיצוני ללא ההדהוד הפנימי.
אמנות ממוסחרת היא לרוב חיקוי-של-יפה. היא שואלת את הקליפה אך מפספסת את הלב. זוהי אמנות של נוסחאות, של חישובים, של דעת קהל וקבוצות מיקוד. אמנות שמראיתה ללא רבב אך פנימיותה עקרה וזולה.
אמנות יפה נוצרת על-ידי תודעה.
התודעה מביאה עמה את ההדהוד.
רק תודעה יכולה להביא עמה את ההדהוד.
דרך התודעה מהדהד העולם בתוך היצירה.
התודעה היא בעולם.
תודעת הציפור ויופי שירת הציפורים.
תודעת העולם ויופיה של השקיעה.
אמנות נחותה נוצרת על-ידי תודעה שמתכחשת לעצמה.
תודעה שמבקשת לחקות ולא להקשיב.
תודעה שאוטמת עצמה מפני העולם.
האמנות הנחותה הופכת אותנו לאטומים.
האמנות היפה פוערת את ליבנו אל הדרת הקיום כולו.
______________________________
באותו נושא – רוחו של ג'ון לנון במכונה.
🙂
יפה כתבת. וזה הזכיר לי את האנטי האוטומטי והמוצדק לספרי ילדים מהסוג הדידקטי במפגיע ("נושנוש לומד לשים את אחותו התינוקת בסיר, ולהתחלק עם אחרים בקקי שלו, כמה נפלא!") – אנחנו מעדיפים שיהדהדו לנו מסרים חיוביים, לא שיצרחו לנו אותם באוזניים עם מגפון. שיגלו לנו עולם הולוגרמי שה"חיוביות" נוכחת בו, ולא מראית עין של ערכים "חיוביים" כחזות הכל.
וזה בעצם גם ההבדל בין "ניו אייג'" בגירסתו הקפיטליסטית-צרכנית לבין… איך בעצם לקרוא לזה… "רוחניות" אמיתית? איך שלא נקרא לזה.
אחד הוא קליפה ריקה ומעצבנת. האחר הוא הדהוד שמרגיש אמיתי.
מאד לא פוסט-מודרניסטי מצידי כל העניין הזה של שיפוט ערכי. על הדרידה שלי.
שאלה פרקטית יותר יכולה להיות מה שוחק את יכולת ההאזנה הזו, או לחילופין מה מפתח אותה. למה אנשים קונים זיופים. למה הם נהיים אטומים כל כך.