אנחנו והם

יום שישי בלילה, חושך בחדר המדרגות. האב החרדי ובנו הקטנטן מגששים דרכם אל הקומה השלישית. אחד השכנים יוצא בקומה אחרת ומדליק את האור. "זה גוי הדליק את האור!" קורא הילדון בשמחה.

ומנגד, טובי בחורינו אכולי שנאה.

_________

עדכון: הפוסט המקושר (שכלל נאצות קשות כנגד חרדים) הורד ואינו זמין עוד.

– אז מה בעצם רצית לומר פה?

– שהמגורים במעוז החילוניות לצד חרדים (גם אם רובם חוזרים בתשובה), באופן (כמעט) נטול חיכוכים, נותנים לעיתים אשליה – או תקווה – של אפשרות לדו-קיום אנושי ושקט. אבל ייתכן כי הפחד מפני האחר, שמפעפע במעמקים, עומד כל רגע על סף התפוצצות.

4 תגובות בנושא “אנחנו והם”

  1. אני שמעתי סיפור מצחיק על ילדה חרדית שאמרה לאבא שלה (על בחורה דתיה!): "אבא, למה האשה הזאת באה היום בלי חולצה?"

  2. קראתי פעם ופעמיים ולא מצאתי שנאה. אני מבין שהילד, שקשה לו לקבל את זה שיהודי יחלל שבת, כל כך שמח כשמצא לעצמו פתרון מתקבל על הדעת ש"זה בטח גוי", ואז הכל בסדר.

  3. השנאה היא לא כאן. היא היתה בפוסט של הכלכלן שהפנתי אליו ושהספיק להעלם.
    ואני חושב שההסבר שלך אופטימי מדי. יש כאן משהו הרבה יותר עמוק. ל"גוי" כאן יש משמעות אמיתית, גדר הפרדה שמחלקת את העולם לחלקים מובחנים וברורים. הילד לא המציא זאת. זה העולם שהוא לומד לראות.

  4. אתה יכול להפנות לכל פוסט של ההוא שכתב שהוא הגיע למסקנה ש"יהודי" ו"בן אדם" זו סתירה ולא יתכן שמי ששומר על המצוות שיהיה אנושי.

    אני נוטה להסכים אתך שהילד ההוא, וילדים אחרים כמוהו, חיים בעולם אחר. כשהם יגדלו הם יבינו שיש אחרים שמתנהגים אחרת, אבל אני לא חושב שהם ישנאו אותם. אולי יזלזלו בהם.

להגיב על מרגוליס לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *