הוזמנתי על-ידי מרמיט לפרגן. עוד לא החלטתי מה דעתי על משחקי הבלוג-שרשרת האלה, אבל מתוך פירגון למרמיט (אחלה בלוג!) (וגם כי בכל זאת זו פעם ראשונה שהחבר'ה מזמינים אותי לשחק), התיישבתי לכתוב (זו גם הזדמנות להשקיע קצת בבלוג, שהוזנח מסיבות שונות אך משמחות). (וגם אפשר להשתמש בהרבה סוגריים אז בכלל טוב).
1. לבני ציפר. כי מישהו צריך לקחת על עצמו את תפקיד הילד המתחכם והמעצבן שכולם אוהבים לשנוא. תפקיד כפוי טובה, אך חשוב – כשהוא מציב בפנינו מראה עקומה שמתעקשת להבליט דווקא את הפגמים. ציפר לפחות עושה זאת באופן אינטיליגנטי, מעניין, משעשע ו(לעיתים) אף חינני.
2. לעובדים הזרים שמטפלים בזקנים, בחולים ובכל שאר האנשים שאנו מעדיפים לדחוק אל מחוץ לטווח הראייה. ולכל האנשים הטובים שמקדישים מזמנם לעזור להם.
3. לאילנה זפרן, שעלילות משפחתה מרובת החתולים המצוירות ביד אמן בעמוד האחרון של העכבר מעלות חיוך גדול על פני בכל סוף שבוע.
4. לכל האמנים והיוצרים ששוכבים על הגדר הרגשית בשביל הלב של כולנו.
5. למוס השוקולד של מסעדת פסטה מיאה. התמכרות קטנה ומענגת.
6. ולאדם שבדרך כלל הכי קשה לי לפרגן לו, לעצמי. כי בתמונה הגדולה, בסך הכל יצא ממש ממש בסדר.
איזו משימה… אני צריכה לחשוב על זה.
רק אם את רוצה, כמובן 🙂
ברור שכן, איך אפשר לסרב
עם הפרגונים הגדולים (כמו 2 ו-4) קל להזדהות. אבל דווקא הפרגונים הקטנים והאישיים הם המפתיעים, ופותחים צוהר מעניין להכיר את האדם שמאחורי הבלוג. הרגשתי ככה גם כשקראתי את הפוסט של חייש.
וסעיף 6 מאוד חשוב, וראוי לחזור עליו כמה שיותר עד שייקלט.
ותודה.
אפרופו אילנה זפרן — רק המחשבה על המעבר לניו יורק גרמה לי להתגעגע לטור שלה בעודי בתל אביב (חבל שהוא לא אונליין בעכבר).
וכמו שכבר נאמר לעיל, סחתיין על הסעיף האחרון.
המממ…אז עכשיו תורנו…