פוסט-שואה

לצלוח את יום השואה בתוך המרחב התקשורתי-ציבורי ששם בחוץ היא משימה לא פשוטה. הלב נחמץ למראה אמירות כמו – "את הלקח למדנו ואנו לוקחים ברצינות איומים של מנהיגי מדינות הקוראים להשמדת ישראל" (גבי אשכנזי בפולין). אם זה הלקח שלמדנו הרי שלא למדנו כלום.

אנחנו ילד מוכה שהפך להיות הילד המכה. מונעים על ידי תחושה של קורבן שמוזנת ומטופחת דרך ראיה חד-ממדית של השואה, קורבנות שהופכת ללגיטימציה לעשות ככל העולה על רוחנו. (Haven't the jewish people suffered enough?). שבויים בתוך הכאב היהודי שלנו ולא מסוגלים להתעלות מעבר לו כדי לראות את הלקח האמיתי הראוי להלמד – כי רק האנושיות והיציאה מחוץ לחומות הגזע יכולים להרחיק אותנו מהתהום שנמצאת תמיד צעד אחד מאיתנו, מאושוויץ שבתוכנו.

הלקח מיום השואה צריך להיות לקח של חיים. לחיות לא כקורבן – אבל גם לא כקלגס.

יום השואה, בניגוד לדעתו של אפי פוקס, אינו עבור המתים. למתים כבר לא חשוב אם נזכור אותם. למתים לא אכפת אם נעמוד בצפירה. יום השואה הוא עבור החיים.

אם התקשורת ששם בחוץ לא מספקת את הסחורה – תמיד ישנה הבלוגוספירה.