תגית: שואה

1. לצלוח את יום השואה בתוך המרחב התקשורתי-ציבורי ששם בחוץ היא משימה לא פשוטה. הלב נחמץ למראה אמירות כמו – "את הלקח למדנו ואנו לוקחים ברצינות איומים של מנהיגי מדינות הקוראים להשמדת ישראל" (גבי אשכנזי בפולין). אם זה הלקח שלמדנו הרי שלא למדנו כלום.

2. אנחנו ילד מוכה שהפך להיות הילד המכה. מונעים על ידי תחושה של קורבן שמוזנת ומטופחת דרך ראיה חד-ממדית של השואה, קורבנות שהופכת ללגיטימציה לעשות ככל העולה על רוחנו. (Haven't the jewish people suffered enough?). שבויים בתוך הכאב היהודי שלנו ולא מסוגלים להתעלות מעבר לו כדי לראות את הלקח האמיתי הראוי להלמד – כי רק האנושיות והיציאה מחוץ לחומות הגזע יכולים להרחיק אותנו מהתהום שנמצאת תמיד צעד אחד מאיתנו, מאושוויץ שבתוכנו.

3. הלקח מיום השואה צריך להיות לקח של חיים. לחיות לא כקורבן – אבל גם לא כקלגס.

4. יום השואה, בניגוד לדעתו של אפי פוקס, אינו עבור המתים. למתים כבר לא חשוב אם נזכור אותם. למתים לא אכפת אם נעמוד בצפירה. יום השואה הוא עבור החיים.

5. אם התקשורת ששם בחוץ לא מספקת את הסחורה – תמיד ישנה הבלוגוספירה.

ביום השואה האחרון התרגזתי. אני לא נוטה לכעוס, אבל קשה היה להשאר אדיש מול "מוסר השילומים", תכניתם של גיא מרוז ואורלי פדרבוש אודות מצבם של ניצולי השואה בישראל. (למי שלא ראה – 70,000 ניצולי שואה חיים בארץ מתחת לקו העוני). התכנית עוררה בי חשק עז לקום מהכורסא ולצאת לעשות משהו, לפעול למען שינוי, קטן ככל שיהיה, למען מטרה כלשהי, לא חסרות עוולות, לא חסרים אנשים סובלים.

אבל אני עדיין בכורסא.

אני מלא הערכה לאותם אנשים שעושים. אלה שמוכנים לצאת מהמרחב המוגן שלהם אל העולם האמיתי, האקטיביסטים, פעילי זכויות אדם, המתנדבים למיניהם, כל אותם אנשים שמעדיפים פעולה על צקצוק לשון. אני כנראה לא כזה. אני רואה, אני שומע, אבל קשה לי לצאת החוצה מהקונכיה הפרטית והמגוננת אל השמש הקופחת.

ועדיין, אולי אפשר לעשות משהו גם מכאן. אולי גם העולם הוירטואלי יכול לשמש סוג של מנוף לפעולה, מכשיר זוחל להגברת מודעות, נקודת הפצה לממים של שינוי. בבלוגוספירה יש פוטנציאל. אמנם, עיקר ההתעוררות ניכרת כשמדובר בעניינים פנים קהילתיים, ולפעמים זהו סתם עיסוק בזוטות (שגם אני נטלתי בו חלק). אבל יש גם מטרות חשובות (או אנושיות) יותר. מספר בלוגרים נענו לבקשה להפיץ את הבלוג להציל את אילנה, שנפתח לצורך סיוע במציאת תרומת מח עצם לאילנה בר, שחולה בלוקמיה (ואם לא עשיתם זאת עד כה – לכו להבדק! זה לא כואב, זה קצר, וזה יכול להציל חיים). הקריאה נגד רצח העם בדרפור התפשטה לאחרונה ברחבי הבלוגיה. אם כל אחד יפנה זרקור קטן של תשומת לב לנושא שמרטיט בו נים כלשהו, אולי התודעה הקולקטיבית תתרחב ותיפתח לצדדים הנסתרים מעין (בדרך כלל) של העולם. (זאת בתנאי, כמובן, שהבלוגוספירה היא לא מערכת שסגורה בתוך עצמה).

הטכנולוגיה היא רק כלי, וככזו היא יכולה לשמש אותנו גם לשינוי חיובי. דרושים רק מוחות יצירתיים שישכילו לשלב בין הבנת העולם החדש לבין לב רחב ורצון לעזור. דוגמא לכך הוא Kiva – אתר שמנצל את אפקט הזנב הארוך לצורך עזרה לעסקים קטנים במדינות מתפתחות. האתר מתבסס על מודל המיקרו-קרדיט של מוחמד יונוס, ומאפשר לכל אחד להלוות סכום קטן (החל מ-25$) לבעל עסק במדינה מתפתחת הזקוק להלוואה לצורך פיתוח העסק. האתר מנצל את הנגישות הגלובלית של האינטרנט לפיזור ההלוואה הדרושה בין אנשים רבים, כך שהסיכון של המלווה הוא כמעט אפסי, בעוד ההלוואה המצטברת מגיעה לסכום הנחוץ לבעל העסק. רוב ההלוואות אף משולמות חזרה בסופו של דבר (וניתן להשתמש בהן לצורך הלוואה לעסק חדש).

ניסיתי לחשוב על אפשרויות לאתר דומה בפינה הקטנה שלנו על הגלובוס. לאו דווקא במודל המסויים הזה, אבל סוג של אתר חברתי שיתווך בין הזקוקים לעזרה לבין אלו הרוצים לעזור. אין לי רעיון מגובש, אך זו בהחלט הזמנה פתוחה לסיעור מוחות, ואשמח לתרום את נסיוני המצומצם לפרוייקט שכזה.

אז אפשר כנראה לעשות דברים גם מהכורסא. אפשר להפיץ רעיונות של הומניות ושל סובלנות. אפשר להצביע על מטרות חשובות. אפשר להלוות או לתרום. האפשרויות שנפתחות מול הכורסא הפרטית בעולם הוירטואלי כוללות גם מיקרו-שינויים. זנב ארוך של אקטיביזם. היו חלק ממנו.

כן, אני אוהב את הרדיו ביום השואה וביום הזכרון. אני חושב שזה אפילו די שגרתי, נראה שאנשים רבים שמחים לצאת לרגע מחוץ לקצב הבי.פי.אם המשתולל ולנוח בחיק שירי העצבות והמלנכוליה. (האמת שבכלל יש לי פֶטיש לשירי ארץ ישראל הישנה והטובה. זה הצ'ילאאוט האולטימטיבי מבחינתי. אין כמו לחזור ממסיבה סוערת בשעות הבוקר המוקדמות של יום שבת, קרירות הלילה עדיין באויר, הרחובות שקטים, וברקע יוסי ילד שלי מוצלח).

כשהשירים שקטים, הנהגים רגועים. לפחות כך נדמה לי. (ואין פה שום דבר בעד גלגל"צ. שקט אינו בהכרח מיינסטרים). אני יותר רגוע, זה בטוח. המוזיקה מנחמת, האחיזה בהגה נרפית, הרגל עדינה יותר על הדוושה. אפשר לנוח, לא צריך למהר, כולנו נגיע בסוף, תיכנס לפני, בבקשה, הכל בסדר.

המוזיקה היא פס-הקול שמלווה אותנו, בלי שנשים לב לפעמים עד כמה הוא מעצב את מצב רוחנו. ברור לנו שמוזיקה יכולה לשנות לחלוטין את ההרגשה בסצינה מסוימת בסרט קולנוע, אבל אפקט דומה מושג גם בחיים עצמם, לרוב בלי שנהיה מודעים אליו. ואין מקום כמו המכונית להרגיש זאת. קצת פיקסיז וכולי על קוצים. נחליף ל-Archive והדרך הופכת למסע פסיכדלי בנוף הישראלי. כל דיסק והעולם שהוא יוצר.

אז אולי נחייב את כולם לשמוע מוזיקה שקטה במכונית? אולי הפתרון לתאונות, לעצבנות בכבישים, לחוסר הסובלנות, למתחים התחבורתיים הוא להחליף את פס-הקול שמלווה אותנו בכביש?