1990. כריסטיאן סלייטר (אולי בתפקידו הטוב ביותר), תלמיד תיכון שקט בפרבר מנומנם באריזונה, מקים תחנת רדיו פיראטית מחדר השינה שלו בבית הוריו. תחת השם "Hard Harry" הוא פורק את כל תסכוליו על חוליי החברה האמריקאית, מנהלת בית הספר המרושעת שמסלקת תלמידי תיכון רק כי הם מורידים את הממוצע, מורים שלא יודעים להקשיב לילדים, פקידי ממשל אפורים וחסרי מעוף, וכל הפאקינג מערכת המנוונת שמדכאת כל שביב מקוריות וחיים.
האמת הישירה ששופעת מדבריו של "הארי" נוגעת בליבם ובחייהם של התלמידים, עוד ועוד מתחילים להאזין לו ורואים בו את הקול שאומר את מה שתמיד היה צריך להיאמר, קול שחותך את כבלי האשליה של המציאות האפורה וקורא להם לצאת מהקופסא, לחיות, לנשום, ולהשמיע את קולם שלהם, הקול האמיתי.
רוב המבוגרים מזועזעים כמובן מהתופעה, סוכנות התקשורת הפדרלית נשלחת בעקבות פורע החוק, הטבעת הולכת ומצטמצמת סביבו, ובסופו של מרדף אחר הרכב ממנו הוא משדר, אל מול קהל מאזיניו, "הארי" נושא את דבריו האחרונים:
But why did I bother coming out here tonight and why did you? I mean it's time, it begins with us, not with politicians, the experts or the teachers, but with us, with you and with me, the ones who need it most… Everyone mix it up, it's not game over yet, it's just the beginning, but it's up to you. I'm calling for every kid to seize the air. Steal it, it belongs to you. Speak out, they can't stop you. Find your voice and use it. Keep this going. Pick a name, go on air. It's your life, take charge of it. Do it, try it, try anything. Spill your guts out and say shit and fuck a million times if you want to, but you decide. Fill the air, steal it. Keep the air alive…
רק שנים ספורות יעברו, והנה חזונו של "הארי" מתממש – פתאום אי אפשר להשתיק אותנו יותר! כל אחד יכול להשמיע את קולו – לכתוב בלוג, לשדר רדיו (או פודקאסט), אפילו לפתוח ערוץ טלוויזיה (אינטרנטי) משלו. על עתיד כזה לא חלם "הארי" (הבלוגר הראשון?) בחלומותיו הפרועים ביותר. עכשיו כל אותם קולות מושתקים ומדוכאים יעלו ויופיעו, המערכת תאבד את שליטתה, גורם הכח המנוון יתפורר והאמת תזקוף את ראשה הרענן והצעיר. הנוער לא יסכים להצטופף יותר בקוביה הקטנה והחשוכה שמקצה לו החברה הבהמית והדורסנית, גלי האינטרנט ימלאו בחיים חדשים ואותנטיים!
אבל מה באמת קיבלנו? זרובבלה.
ההמון אמר את דברו, והתברר שהוא בעיקר רוצה לראות ערוץ 2. אולי אנחנו חברה שסובלת כולה מתסמונת שטוקהולם, יותר מדי זמן צרכנו את הסומה השלטונית שאיננו יכולים עוד בלעדיה. או שאולי פשוט אין יותר במה למרוד. החופש ניתן לנו וגילינו שבעצם אנחנו רק רוצים להיות כמו כולם.
