לראות את העתיד

אז ראיתי את אוואטר.
עזבו את הדיונים אודות העלילה או המשחק (הם לא באמת כאלה גרועים). צריך לראות אותו ולו בשביל להבין מה הרגישו אותם אנשים לפני יותר ממאה שנה, בעת שצפו ברכבת המגיעה לתחנה.

בניגוד למיתוס, הקהל כנראה לא ברח בבהלה. אך האנשים ישבו מרותקים לכיסאותיהם במשך אותם 50 שניות, מתבוננים בפליאה בפיסת עולם אשר נקרעה ממנו והועברה למסך. באולם החשוך התגלתה בפניהם מציאות חדשה.

הקולנוע ניסה מאז ומתמיד להעביר אותנו למציאות אחרת. לשכנע אותנו כי המסך הוא בעצם חלון. ככל שהתמונה הפכה אמינה יותר, כך התחזק כוחה של האשליה.

אווטאר הוא השלב הבא. היכולת ליצור עולמות בדיוניים לחלוטין ומציאותיים לחלוטין הגיעה לרמה חדשה. עבור ילדינו, הקולנוע של היום יראה כמו סרטים בשחור-לבן למי שגדל לתוך עולם של צבע. אוואטר הוא לא רק סרט. הוא העתיד.

האינטרנט הרג את מרד הנעורים

1990. כריסטיאן סלייטר (אולי בתפקידו הטוב ביותר), תלמיד תיכון שקט בפרבר מנומנם באריזונה, מקים תחנת רדיו פיראטית מחדר השינה שלו בבית הוריו. תחת השם "Hard Harry" הוא פורק את כל תסכוליו על חוליי החברה האמריקאית, מנהלת בית הספר המרושעת שמסלקת תלמידי תיכון רק כי הם מורידים את הממוצע, מורים שלא יודעים להקשיב לילדים, פקידי ממשל אפורים וחסרי מעוף, וכל הפאקינג מערכת המנוונת שמדכאת כל שביב מקוריות וחיים.

Pump Up the Volume
האמת הישירה ששופעת מדבריו של "הארי" נוגעת בליבם ובחייהם של התלמידים, עוד ועוד מתחילים להאזין לו ורואים בו את הקול שאומר את מה שתמיד היה צריך להיאמר, קול שחותך את כבלי האשליה של המציאות האפורה וקורא להם לצאת מהקופסא, לחיות, לנשום, ולהשמיע את קולם שלהם, הקול האמיתי.

רוב המבוגרים מזועזעים כמובן מהתופעה, סוכנות התקשורת הפדרלית נשלחת בעקבות פורע החוק, הטבעת הולכת ומצטמצמת סביבו, ובסופו של מרדף אחר הרכב ממנו הוא משדר, אל מול קהל מאזיניו, "הארי" נושא את דבריו האחרונים:

But why did I bother coming out here tonight and why did you? I mean it's time, it begins with us, not with politicians, the experts or the teachers, but with us, with you and with me, the ones who need it most… Everyone mix it up, it's not game over yet, it's just the beginning, but it's up to you. I'm calling for every kid to seize the air. Steal it, it belongs to you. Speak out, they can't stop you. Find your voice and use it. Keep this going. Pick a name, go on air. It's your life, take charge of it. Do it, try it, try anything. Spill your guts out and say shit and fuck a million times if you want to, but you decide. Fill the air, steal it. Keep the air alive…

רק שנים ספורות יעברו, והנה חזונו של "הארי" מתממש – פתאום אי אפשר להשתיק אותנו יותר! כל אחד יכול להשמיע את קולו – לכתוב בלוג, לשדר רדיו (או פודקאסט), אפילו לפתוח ערוץ טלוויזיה (אינטרנטי) משלו. על עתיד כזה לא חלם "הארי" (הבלוגר הראשון?) בחלומותיו הפרועים ביותר. עכשיו כל אותם קולות מושתקים ומדוכאים יעלו ויופיעו, המערכת תאבד את שליטתה, גורם הכח המנוון יתפורר והאמת תזקוף את ראשה הרענן והצעיר. הנוער לא יסכים להצטופף יותר בקוביה הקטנה והחשוכה שמקצה לו החברה הבהמית והדורסנית, גלי האינטרנט ימלאו בחיים חדשים ואותנטיים!

אבל מה באמת קיבלנו? זרובבלה.

ההמון אמר את דברו, והתברר שהוא בעיקר רוצה לראות ערוץ 2. אולי אנחנו חברה שסובלת כולה מתסמונת שטוקהולם, יותר מדי זמן צרכנו את הסומה השלטונית שאיננו יכולים עוד בלעדיה. או שאולי פשוט אין יותר במה למרוד. החופש ניתן לנו וגילינו שבעצם אנחנו רק רוצים להיות כמו כולם.

הדרך לגוואנטנמו רצופה בכוונות טובות

יש דברים שחייבים לראות. באיחור מה ראיתי את הסרט "הדרך לגוואנטנמו" של מייקל וינטרבוטום. זוהי דוקו-דרמה המספרת את סיפורם האמיתי של שלושה צעירים מוסלמים בריטיים ממוצא פקיסטני, אשר נוסעים לפקיסטן לחתונת אחד מהם (השלושה כונו בדיווחי התקשורת Tipton Three). אלו הימים שלאחר הפיגוע במגדלי התאומים, והשלושה מחליטים (בהחלטה תמוהה) לחצות את הגבול לאפגניסטן כדי לראות מה מתרחש שם. הם נקלעים בטעות למחוזות הטאליבן במהלך הקרבות מול הברית הצפונית (בת בריתה של ארה"ב), נכלאים על-ידם, מתגלגלים לכלא האמריקאי באפגניסטן ומועברים לבסוף למחנה המעצר של ארה"ב בגוואנטנמו, בה כלואים ה"מסוכנים" שבין העצורים.

הסרט מתאר את מסכת החקירות, ההשפלות והעינויים שעוברים השלושה במהלך השנתיים בהן היו עצורים, עד לשחרורם – ללא כל האשמה – בשנת 2004. סיפור המסגרת שידוע לכל הוא המלחמה בטרור והמאמץ למנוע פיגועים נוספים, אך הפרטים שמתגלים מתחת לעטיפה החיצונית לא עושים חסד עם ארה"ב. הבחירה להציג את הסיפור באמצעות אנשים חפים מפשע מגדילה, כמובן, את תחושת העוול וחוסר האנושיות שהסרט מעורר, ומעלה את השאלה כמה עוד אנשים נקלעו לסיטואציות מזעזעות כאלה בנסיבות אקראיות וסתמיות לחלוטין.

בהיבט הישראלי, המראות של מחנה המעצר והטיפול בעצירים מזכירים יותר מדי את התמונות שמדי פעם מצליחות להגיע מהשטחים ולעבור את מחסום אי-האכפתיות. קשה שלא לחשוב על פלסטינאים אזוקים בעזה, על מטלטלי השב"כ או על מחנות מעצר צפופים וחמים (למרות שאלו האמריקאים נראים נקיים ומסודרים הרבה יותר, באופן לא מפתיע).

כמובן שהתמונה אינה חד-משמעית לכל כיוון שהוא. הסוגיה של מאבק בטרור, הגנה עצמית לעומת זכויות אדם ויחס אנושי היא מרובת גוונים ורבדים, ואין עליה תשובה אחת ונכונה (וזאת עוד מבלי להכנס למצב הישראלי – פלסטינאי הספציפי). הסרט חשוב כי הוא מציג את הפן האנושי שכל כך נוח וקל לשכוח במסגרת הסיפור הגדול של "הטובים נגד הרעים". מתחת לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו נמצאים אנשים. מאחורי עקרונות של תרבות וקידמה מסתתר סבל אנושי גדול. אין פה פתרון, רק הסתכלות שכוללת את הפרטים הקטנים, את הצדדים האנושיים והכואבים של המשוואה.