השנה היא כנראה 1987. סתיו, אולי קיץ. זהו-זה משודרת בטלוויזיה. יואב קוטנר מציג בפינת הפופ שלו תקליט חדש של זמר עם קול מרוסק. קליפ ביזארי עם בובת פיתום.
זהו-זה. פאקינג פריים טיים לנוער, וקוטנר מראה לנו את טום וויטס ברגעיו המוזרים ביותר. אני מהופנט. לא שמעתי שום דבר כזה אף פעם. כעבור יום או יומיים נכנס בהתרגשות לחנות התקליטים ויוצא עם התקליט הראשון של טום וויטס שהכרתי. Franks Wild Years. האלבום האהוב עלי ביותר שלו מאז.
בועז כהן הציע בעבר להעניק את פרס ישראל ליואב קוטנר. "הרבה מאד ישראלים בני 30 פלוס מסתובבים עם הטעם המוזיקלי של יואב קוטנר שצרוב להם בראש ובנשמה", כותב כהן. לא יכולתי להסכים יותר. אל חלק גדול מהמוזיקה שהכרתי ואהבתי בשנות נעוריי נחשפתי בזכות קוטנר. איפה יימצא היום האיש שיגלה לילדים בני 14 מוזיקה אמיתית מהי.
(נכתב בעקבות הפוסט של טל גוטמן, שהזכיר לי את התקליט האהוב מאד הזה).