תגית: כיבוש

ברצוני להקדיש שיר זה למאמר החרטה של גולדסטון, לצדקת דרכנו, ולתפארת מדינת ישראל.

בלילה בלילה, באין רואה
לאור ירח חיוור
יוצאים אנשי בסדר לגן
לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי
בגביעי הפרחים

אנחנו אנשי בסדר
אנשי בסדר
אנשי בסדר גמור
דור הולך ודור בא
ואנו עומדים לעולם

אנחנו אנשי בסדר
אנשי בסדר
אנשי בסדר גמור
אצבע בתחת ושיר בגרון
כי טוב, מסריח וחם
כי טוב, מסריח וחם

בעלות השחר בטרם אור
מופיע מלאך קטן
קופץ חיש חיש מאיש לאיש
מקיש במקל ארוך על כל הביצים
ברכת בוקר טוב

אנחנו אנשי בסדר…

אינני יודע את שם המלאך
ומהו רוחב כנפיו
אבל יודע אני היטב היטב
לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי
בגביעי הפרחים

אנחנו אנשי בסדר…

(אנשי בסדר מאת חנוך לוין, מתוך מלכת האמבטיה).

_______________________

המאמר של אלון עידן על בית המשפט הצבאי בעופר הוא קריאת חובה. הבנאליות של הרוע. צריך וחשוב להשוות.

בסוף השבוע היינו באינדינגב. היה מעולה. אבל כל הזמן ברקע ישבה לי מחשבה על זה שאנחנו רבע שעה מעזה. לא מטאפורית, אשכרה רבע שעה מעזה. ופה שמחים ומוזיקה ובירות ואנשים יפים ומעבר לגדר עולם שאני לא יכול לדמיין. וזה לא צריך לעצור אותנו מלהנות. אנחנו חיים, אנחנו צריכים לחגוג את החיים. אבל גם איך אפשר באמת לשכוח שזה בא על חשבון. ותהיתי מי פה עוד זוכר, אם בכלל. האם התודעה מסוגלת להתרחב רבע שעה מערבה. שלא לדבר על האמנים. פוליטיקה? הם יקיאו עליך. חוץ מקוואמי המלך עם ביצי השור שפתח את ההופעה בלקטול את חוק הנאמנות ואת גירוש ילדי הזרים ואת חבורת השרלטנים שעושה את כל זה. ובבליקי שהקדיש את צונאמי ציוני לביבי. צדיקים בסדום. וכולם שרים באנגלית, שרים יופי באנגלית, אנחנו כל כך רוצים לשיר באנגלית. ורבע שעה מכאן.

אבל כמה אפשר לזכור? די כבר, תנו להנות. לא רוצה לזכור, רוצה לשכוח.

[נכתב במקור כתגובה לפוסט של מרמיט (שכרגיל מומלץ ללכת לקרוא!), אבל הרגשתי צורך לתת לדברים מקום משלהם.]