השבוע התנהלו ברחבי הבלוגוספירה שני דיונים מעניינים הקשורים זה לזה.
איתמר שאלתיאל מבכה את היעדרה של כתיבה מגזינית ראויה בישראל. הוא מסיים בנימה אופטימית לגבי הכתיבה ברשת:
אני מדבר על האינטרנט, כמובן. ואם לדייק: אני מדבר על מתנדבי התוכן של האינטרנט, האנשים שכותבים בחינם. רוב האלו לא יכולים למלא את התפקיד של התקשורת הממוסדת. לרבים מהם אין את הכלים והקשרים ליצור חדשות, ורק מעטים מהם יטרחו לעשות "מדריך קנייה לשואב אבק", למשל. אבל הם שם, הם מתרבים, והם כמעט היחידים שכותבים משהו מעניין באמת כיום. וזה מגניב לאללה.
בתגובות לפוסט מעלה עידו הרטוגזון הצעה לאופן בו אפשר לייצר אלטרנטיבה תקשורתית עצמאית:
לדעתי הבלוגים זקוקים למישהו שירים את הכפפה ויתחיל לרכז אותם – מישהו שיעשה ynet של הבלוגים (מבחינת הקונספט, לא מבחינת הסגנון) וירכז את כל התוכן האיכותי שמתפרסם שם כל יום בצורה של אתר קוהרנטי עם מדורים ולוק של פורטל רשת.
ההצעה של עידו מזכירה כמובן את "שמה!" שהיה ואיננו עוד, אלא שבניגוד ל"שמה!" הוא מציע אתר שגם יגובה במודל כלכלי כלשהו (האם זה ריאלי?).
אפי פוקס מסביר למה האלטרנטיבה שהרשת מספקת לא חודרת למרכז. הוא מביא כדוגמה יפה למשתמש המצוי את אבא שלו, שרואה באתר start.co.il את פסגת היצירה של הטכנולוגיה החדשה:
אני מצטער אם אני מגזים, אבל במדינת הישראל, הפלא הטכנולוגי האיזורי הזה, רוב האנשים שגולשים לאינטרנט, רוצים דף מחורבן אחד עם הרבה לינקים, חדשות, וזהו.
בשני הדיונים פועם הרצון לחדור למרכז. הטכנולוגיה כיום מאפשרת דרכים שונות של יצירה ותקשורת (בלוגים, פודקאסטים, וידאו בלוגים). יש כאן דברים מעניינים, חשובים וייחודיים. אנחנו, אלה שנמצאים בחזית, רואים את הפוטנציאל, ומנסים להבין איך להביא את האור להמונים.
אני, כמובן, מסכים עם חלק מהקביעות הללו. צריכת התקשורת שלי כיום מבוססת בעיקר על אנשים שכתיבתם ברשת מעניינת אותי, ופחות ופחות על מקורות תקשורת מסורתיים. הייתי שמח לו קולות רבים יותר מתוך אלה שאני מכיר היו מוצאים דרכם להמונים. אבל איני יכול שלא לתהות עד כמה זה בכלל אפשרי.
האינטרנט משנה את אופיים של השוליים. הוא הופך אותם לפתוחים יותר ולנגישים יותר. כל אחד יכול ליטול בהם חלק. אבל האם הוא גם משנה את היחסים בין השוליים למרכז? האם מהפכת הנגישות התקשורתית שהרשת מציעה תשנה את אופיו של המרכז ותרחיב אותו לעבר השוליים? התהליכים האלה קורים במידה מסויימת. אבל השוליים, מטבעם, נמצאים בשוליים. מאז ומתמיד המרכז התקשורתי סיפק בעיקר בידור ושעשועים. אני מניח שזה מעט מופרך לצפות שהמצב הזה ישתנה.
ועדיין, אני מסכים עם עידו שיש מקום לריכוז והצפת תכנים עצמאיים איכותיים באופן נגיש יותר לאנשים שאינם בהכרח חלוצים טכנולוגיים. "שמה!" היה נסיון מעניין אך איזוטרי מדי, שדרש כנראה יותר מדי השקעת זמן ממתנדביו. פתרון אפשרי למודל התנדבותי שכזה יכול לבוא במקביל להשתכללות של אגרגטורים כדוגמת Google Reader. על בסיס תכונות השיתוף החדשות מתחילים לצוץ נסיונות מעניינים דוגמת ReadBurner שיצא לאויר לא מזמן. זהו אתר שבדומה ל digg מציף תכנים על בסיס "הצבעות" של משתמשים. אלא ש"הצבעות" אלה מתבססות על השיתוף של פוסטים דרך Google Reader. כל אחד יכול לרשום באתר את פיד ה-Shared Items שלו, והאתר מסכם את מספר השיתופים של פוסטים ליצירת מדד פופולאריות.
זוהי דוגמא לתהליך "הצבעה" שאינו דורש פעילות מיוחדת, אלא מתבסס על פעולה שמתבצעת גם כך כחלק מתהליך הקריאה השוטף (לפחות של חלק מהאנשים), ולפיכך יכול להיות זמין יותר לעסוקים שבינינו. אנו נוטים כיום לחשוב על מודל כזה של "חוכמת ההמון" כפתוח לכולם. אולם מדוע לא לשלב בין האפשרויות? ניתן ליצור קבוצת עורכים סגורה שתהיה רחבה מספיק כדי שלא יוטל עומס יתר על משתתפיה, אך קטנה מספיק כדי לשמר את מסגרת התכנים המבוקשת. הכלים הטכנולוגיים הנוכחיים יכולים לאפשר, באופן דומה ל ReadBurner, אגרגציה חצי-אנושית-חצי-אוטומטית של תכנים שאותם אנשים מוצאים ראויים. עכשיו נשאר רק לבנות ממשק נוח וברור לכל אדם…
זה יכול להיות אתר מוצלח. אבל ייתכן שהחדירה למרכז תבוא דווקא דרך התקשורת המסורתית עצמה. אני מניח שחלק גדול מהעורכים שם חשופים כבר היום למתרחש ברחבי הרשת, ומגמה זו תלך ותתגבר עם הגעתם של דורות חדשים ומעודכנים. כבר כיום ניתן לראות פוסטים של בלוגרים שמוצאים דרכם לאתרים של העיתונים הגדולים (nrg או ynet). האם רחוק היום שתפקידו של עורך בעיתון יכלול באופן מהותי גם מעבר על בלוגים למציאת פוסטים ראויים לפרסום?
