פורסם בגיליון מס' 2 של כתב העת "אודיסאה – מסע בין רעיונות", ינואר 2009.
אנו יצורים טכנולוגיים. למן האבן הראשונה שבה השתמש האדם הפרהיסטורי, דרך גלגל העץ הראשון ועד למאיצי חלקיקים שמנסים לשחזר את ימיו הראשונים של היקום, הטכנולוגיה ארוגה לתוך תולדות המין האנושי ברקמה הדוקה וצפופה. קשר זה הולך ומתחזק עם ההאצה בקצב התקדמות הטכנולוגיה וכניסתה לעוד תחומים בחיינו. כבר לא מדובר בכלים חיצוניים העומדים לשרות האדם, הטכנולוגיה היא חלק ממהות האדם, מזהותו כבעל חי שמערכות ממוחשבות מרחיבות כמעט ללא גבול את כישוריו ומרחב פעולתו.
סייברספייס חדש מופלא
המונח סייברספייס הוטבע על-ידי סופר הסייבר-פאנק ויליאם גיבסון בסיפור קצר שפורסם בשנת 1982. גיבסון מתאר את הסייברספייס בספרו רב ההשפעה "נוירומנסר" שיצא שנתיים מאוחר יותר כ"הזיה כל-חושית שחווים אותה יום-יום ביליוני מפעילים חוקיים, מכל אומה, ילדים הלומדים מושגים מתמטיים… ייצוג גרפי של מידע, שמופשט מתוך המאגרים של כל מחשב ומחשב בתוך המערכת האנושית. מורכבות לא-נתפשת. קווי-אור פרושים באי-חלל של הנפש, צבירים ומערכות של נתונים". זהו מקום של שחרור מכבלי הגוף, עולם חלופי בעל עוצמה וחיות חזקים יותר מאשר העולם הפיזיקאלי ה"אמיתי", העלוב והכאוטי. עולם שניתוק ממנו, כמו שחווה גיבור הספר, הוא נפילה מגן-העדן.
הסופר ברוס סטרלינג, בספרו The Hacker Crackdown העוקב אחר המאבק של כוחות הביטחון של ארה"ב בשנת 1990 בהאקרים ובפושעי מחשב, מתאר את הסייברספייס בהקשר שונה כדימוי של רשת הטלפונים. סטרלינג מסביר כי הסייברספייס הוא המקום בו מתרחשת שיחת הטלפון. מקום זה אינו מתקיים בטלפון של דובר זה או אחר – זהו המרחב שבין הטלפונים. בעולם הממוחשב הסייברספייס הוא מרחב של מידע המתקיים בשום-מקום של רשתות המחשבים. זהו מקום ללא "מקום", חלל בעל נוכחות אשר נמצא במקביל או מחוץ לעולם הפיזי, מקום בו מתרחשת תקשורת, בו מתקיים המידע בצורתו הטהורה.
עם יציאתה של רשת האינטרנט מגבולות האקדמיה אל העולם המסחרי בשנות ה-90' של המאה הקודמת החלו חזיונות הסייברספייס של סופרי מדע בדיוני כגיבסון, סטרלינג וורנור וינג' מתממשים במציאות. הסייברספייס הפך, באופן מתבקש, למטאפורה מרכזית בהתמודדות עם מרחב המידע החדש שיצרו האינטרנט וה-WWW. ההשפעה של ספרות הסייבר-פאנק הייתה גדולה במיוחד בקרב אנשי מחשבים, עד שהפכה לגורם מעצב בהתפתחותה של הרשת (עולמות וירטואליים כמו Second Life, למשל, פותחו בהשראת ספר המדע הבדיוני Snow Crash של ניל סטפנסון). רשת האינטרנט נתפסה כהתגלמותו של הסייברספייס, והשניים הפכו למונחים מקבילים כמעט – רשת האינטרנט כתשתית, התווך הפיזי, אסופת המחשבים המקושרים זה לזה בכבלים עבים בהם זורמים אלקטרונים. הסייברספייס כאותו מרחב-מידע שאנו נמצאים בו כשאנו גולשים ברשת האינטרנט, מרחב שאנו נכנסים אליו ולפעמים מתקשים לצאת ממנו. במישור הפיזי הדפדפן שלנו מקבל תשובה ממחשב מסוים דרך קו תקשורת כזה או אחר. אולם למעט במקרים של תקלות, עובדה זו אינה נוגעת לנו. אנו נשאבים לתוך עולם של אתרים, קישורים, מילים, תמונות, אינטראקציות חברתיות. אנו פשוט נמצאים בתוך "הרשת".
בעוד מרבית ספרות הסייבר-פאנק מתארת עולם דיסוטופי וקודר, הרי שכמטאפורה לאינטרנט, הסייברספייס משמש בעיקר כחזון אוטופי. אנשים מרכזיים בעולם האינטרנט כדוגמת קווין קלי (מייסד מגזין Wired) ומדעני מחשב כמו מארק פשה (ממציא שפת התלת-מימד VRML) ומייקל בנדיקט (פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד) רואים בסייברספייס מרחב של חוויה רוחנית ומדברים עליו במונחים של קדושה. פשה חושב, למשל, כי הסייברספייס מעורר את החלקים האלוהיים שלנו. מייקל בנדיקט אומר כי הסייברספייס יכול להוות התגלמות דיגיטלית של "ירושלים החדשה", אוטופיה שמימית של תבונה וידע.
מייקל היים, פילוסוף העוסק בחקר עולמות וירטואליים, מתאר את המשיכה של האדם אל הסייברספייס כמשיכה ארוטית. היים אומר כי הסייברספייס מרתק אותנו לא רק באופן אינטלקטואלי, אלא הוא שובה את ליבנו. "ליבנו פועם בתוך המכונה" אומר היים. אנו שואפים להתרחב, לצאת מעבר לעצמנו, מעבר לגבולות הפיזי. זהו הדחף הארוטי – הרצון לצאת מחוץ לסופיות של קיומנו – דחף בסיסי ועמוק שטבוע בנו כבני-אדם. הארוס עומד בבסיס השאיפה הכללית של האדם להרחיב את גבולות קיומו ומושך אותנו אל העולמות הוירטואליים. הסייברספייס, אומר היים, נושא איתו את אותה הילה מפעימה ומעוררת כבוד שפעם ייחסנו לחכמה ולתבונה. כמו עולם האידיאות של אפלטון, הסייברספייס הוא מרחב של מידע ושל צורה, עולם נעלה של ידע טהור. לעומת הקיום הגופני שמלא בחוסר וודאות ובמקריות, קיום בו רב הנסתר על הנגלה, מצטייר הסייברספייס כעולם מסודר ומבהיק העונה לכללים מובנים ולתבניות מוגדרות. זהו עולם שאת חוקיותו הבסיסית אנו מסוגלים להבין ולדעת, עולם שמספק לנו וודאות בתוכה אנו מסוגלים לנוח. אידיאל זה של הסייברספייס הוא האידיאל אליו שואפת נפשנו – שחרור מהגוף, הימלטות מהבלבול של הבשר אל מרחב מתמטי של תודעה טהורה, של ידיעה מוחלטת וחובקת-כל.
חזון העצמות הוירטואליות
הסייברספייס הגיח לעולם כמדע בדיוני, אך עם הופעת רשת האינטרנט תפס מקום כאחד המרכיבים העיקריים אשר ייטלו חלק בעתיד האנושות. האבולוציה הביולוגית של האדם אולי מאיטה, אך אין זה סוף התפתחותו של האדם. אולי להיפך. מוקד האבולוציה נע משדה הביולוגיה אל המרחב הטכנולוגי, ושם, באופן מואץ, ממשיך המין האנושי את מסעו (ראו מסגרת). זהו מסע שיוצא מגבולות הגוף לעבר מרחבים של מידע, מסע שיהווה קפיצה חסרת תקדים של התודעה האנושית. מסע שבסופו נהפוך במובן מסויים לבני-אלמוות.
הרצון להימלט מהגוף הוא, בסופו של דבר, שאיפה להתחמק מצלו המאיים של המוות. שאיפה זו מופיעה בספרות הסייבר-פאנק בדמות היכולת "להעלות" גרסה דיגיטלית של העצמי לתוך הרשת, וכך להמשיך להתקיים לנצח בערבות האינסופיות של העולם הווירטואלי. וכפי שהסייברספייס זלג אל מחוץ לספרות, גם רעיון זה מתחיל לגייס לעצמו תומכים בעולם האמיתי. מדענים כמו הפרופסור לרובוטיקה האנס מוראבק או מדען המחשב וסופר הסייבר-פאנק רודי ראקר מאמינים כי ניתן יהיה בעתיד לסרוק את תבניות המידע של התודעה האנושית באופן מלא ולהעביר את תודעתו של אדם לתוך המחשב.
חזון דומה מציג המדען והממציא ריי קורצווייל. קורצווייל, יחד עם ורנור וינג', הוא מאבות תנועת הסינגולאריות, אשר טוענת כי קצב השינויים הטכנולוגיים גדל באופן מעריכי וכי אנו מתקרבים לנקודה בה השינוי יהיה כה מהיר ונרחב עד כי הקיום האנושי ישתנה ללא היכר. נקודה זו היא סינגולאריות (מונח שהושאל מתחום הפיזיקה), נקודה שהשינוי בה יהיה כל כך עמוק עד שלא ניתן לצפות איך יראה העולם אחריה (למרות שכמובן אנשי הסינגולאריות מנסים לנחש). אחד מהדברים העיקריים שחוזה קורצווייל הוא כי הטכנולוגיה תביא אותנו למצב בו נוכל להאריך את החיים לנצח. שילוב של ננו-טכנולוגיה, רובוטיקה ואינטליגנציה מלאכותית יאפשר לנו בשלב ראשון לתחזק את גופנו ולמנוע הזדקנות, ובסופו של דבר גם לחבר את התודעה האנושית אל המחשב ליצירת תודעה חדשה, מוגברת ונצחית. חיבור כזה יבטל, לדברי קורצווייל, את ההבחנה בין העולם ה"אמיתי" לבין המרחבים הממוחשבים של המציאות המדומה. זה יהיה עולם שכולו (גם) סייברספייס.
פרופ' נפתלי תשבי מהמרכז לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית רואה את האפשרות לחיי נצח באופן שונה. התודעה שלנו, אומר תשבי, אותו "אני פנימי", היא בעצם אשליה – התודעה לא הייתה קיימת בעבר, היא משתנה כל הזמן, ויום אחד גם תפסיק להתקיים. את תחושת התודעה העצמית שלנו לא נוכל כנראה לשמר, ולא ברור אם היינו רוצים בכלל לשמר אותה. חיי נצח שמשמעם עצירת המוות הביולוגי, טוען תשבי, הם מתכון להתנוונות המין האנושי, עצירת כל התהליכים הדינמיים של החיים ויצירת חברה מזדקנת והולכת ללא יכולת התפתחות. חיי הנצח היחידים שניתן לדון עליהם ברצינות הינם שימור ה"אני" הציבורי שלנו – יצירת כפיל וירטואלי שיוכל להמשיך לדבר בשמנו גם לאחר מותנו. תשבי מדמיין תוכנת מחשב אינטראקטיבית שתכיל את כל עולם האסוציאציות הפנימי שלנו. התוכנה תִלמד אותנו במהלך חיינו, תכיל את זיכרונותינו ואת כל המרכיבים של עולמנו התרבותי והרעיוני. באמצעות מנוע חיפוש אסוציאטיבי וממשק וירטואלי שנראה כמונו תוכל התוכנה לנהל דו-שיח בשמנו ולהשיב על שאלות באופן דומה לתשובותינו שלנו. זה יהיה עותק של הדובר הפנימי שלנו, שכפול של הביטוי החיצוני של תודעתנו, נטול תחושת תודעה עצמית. תשבי צופה כי ככל שילך ויתחזק החיבור בינינו לבין המחשב עד שיגיע לרמה של חיבור עצבי ישיר, תלך ותפחת התלות של החוויות שלנו בגוף ובחושים, ויקל עלינו ליצור עותק ממוחשב של החוויות שעברנו. כך נוכל ליצור עולם וירטואלי שמכיל את סך חוויותינו וזיכרונותינו, איתו יוכלו אנשים אחרים להמשיך ולהיות באינטראקציה גם לאחר שגופנו יעלם מן העולם. החיים הפיזיים שלנו ילכו ויאבדו מחשיבותם כאשר נהיה מודעים לכך שעולם החוויה שלנו ממשיך להתקיים אחרינו. כולנו נזכה למעשה לחיי נצח ציבוריים.
הגוף הוא המסר
חזון הסייברספייס וההבטחה לחיי נצח שטמונה בו הוא מפתה ומושך. אך זהו אינו חזון חדש. מרגרט ורטהיים, אשר עוסקת בחקר המדע וההיסטוריה, מציינת כי השאיפה לשחרור מהגוף מלווה את התרבות המערבית לאורך ההיסטוריה כולה, ומאפיינת במיוחד את המחשבה הנוצרית. ורטהיים טוענת כי הסייברספייס מהווה מבחינות רבות גלגול מודרני של הכמיהה הנוצרית למלכות השמיים (כמו שניתן לראות למשל בהתבטאויות של מייקל בנדיקט ומארק פשה שהוזכרו קודם לכן).
בבסיס השאיפה והאפשרות לחיי נצח וירטואליים נמצאת תפיסת העולם הדואליסטית הקלאסית, לפיה קיימת הפרדה בין הגוף והנפש, בין עולם החומר לעולם הרוח. מעבר לכך, ההנחה המובילה בעמדה זו (באופן מובלע יותר או פחות) היא כי הגוף הוא נספח מיותר ופחות ערך, וכי הנפש, או בגלגולה המודרני – התודעה, היא המהות האמיתית של האדם. הגוף הוא ארצי וארעי, הוא מגביל אותנו ומונע מאיתנו להתקרב אל האלוהות. הרוח היא המרכיב הטהור שאותו אנו מבקשים לזכך. זוהי שאיפה אל הטרנסצנדנטליות, אל חיי רוח המתעלים מעל לגסות של עולם הגוף. הסייברספייס מגלם את המרחב החוץ-גופני שיכול לאפשר חיי רוח שלמים. שם נוכל לזנוח את הגוף ולהמשיך להתקיים כתודעה וירטואלית טהורה בלבד.
כך, לאחר שנים של מטריאליזם מדעי אשר שלל את קיומו של דבר מה מחוץ לעולם הגופני והפיזיקאלי, חוזרת לתמונה בתפנית מעניינת הגישה הדואליסטית, הצצה דווקא מתוך עולם הטכנולוגיה. אולם לצד הדואליזם הנוגע להפרדת התודעה מהגוף, יש כאן המשכיות של התפיסה המטריאליסטית בהתייחסות אל התודעה כאובייקט הנמצא בתחום סמכותו של המדע.
המטריאליזם מתחלף בסוג של "אינפורמציזם", ברעיון כי התודעה במהותה מורכבת מתבניות של מידע. תפיסה כזו עדיין מניחה רדוקציה של התודעה למרכיב אחד הניתן לחקירה מדעית מלאה, אך בהתאם לעידן האינפורמציה שאנו חיים בו, במקום החומר המטריאליסטי מרכיב זה הופך להיות למידע. הגילום החומרי, יהיה זה דרך פולסים חשמליים, אינטראקציות כימיות או כל אמצעי אחר, הופך להיות משני. מה שחשוב הוא תבנית המידע המיוצגת דרכו. המטאפורה המרכזית בתמונת עולם זו נלקחת מעולם המחשבים – התודעה נתפסת כתוכנה, והגוף כחומרה. התוכנה היא הדבר העיקרי, התוכן, מעניקת המשמעות. החומרה היא רק אמצעי. התוכנה זקוקה לחומרה כדי לרוץ עליה, אך לחומרה אין משמעות בפני עצמה, וכן איננו מחויבים בהכרח לסוג מסוים של חומרה. לפי ראיה זו ההפרדה של התודעה מהגוף נדמית כעניין טכני בלבד – ברגע שיהיו בידינו הכלים לנתח את הפעילות המוחית ולזהות בה באופן מלא את תבניות המידע של התודעה, נוכל לשכפל את התוכנה-תודעה וכך להפרידה מהחומרה של הגוף. אזי נוכל גם להריץ אותה על חומרה אחרת, אמינה ועמידה יותר, וכך להבטיח את קיומנו הנצחי.
ההנחה כי ניתן לנתק את התודעה מהגוף אינה כה מובנת מאליה. הפילוסוף מוריס מרלו-פונטי, כמו רבים אחרים, טוען כי הגוף הוא תנאי הכרחי לתודעה. בעוד הגישה הדואליסטית רואה את האדם כמוח חושב ותופס שרק במקרה נמצא שבוי בגופו, מרלו-פונטי מתייחס לאדם כמכלול של גוף-סובייקט שקיומו הגופני הוא חלק מהותי והכרחי לקיומו כסובייקט. לפי מרלו-פונטי התפיסה קודמת לתודעה, והתודעה לא יכולה להתקיים בלעדיה. תפיסה אינה דבר מה המתרחש במוח מבודד, כמו שרואה זאת הגישה הדואליסטית. התפיסה לא ניתנת לניתוק מהגוף – אנחנו חווים ותופסים דברים דרך הגוף וחושיו, במימד פיזי לחלוטין. אנו מתקיימים בראש ובראשונה כתודעה אשר פועלת בעולם, תודעה המקיימת יחסים עם הדברים הסובבים אותה. להיות בעל תודעה הוא לתפוס את מקומך בעולם, ותפיסה זו נטועה בגוף. הגוף הכרחי לקיומה של תפיסה, אשר הכרחית לקיומה של תודעה. היותנו יצורים חושבים הוא משני להיותנו יצורים, אנו קודם כל מתקיימים בעולם כגוף חש, ורק אחר כך כתודעה חושבת.
קווין קלי בספרו Out of Control מציג מקרה שמחדד את חשיבותו של הגוף עבור קיום התודעה. בניסוי פסיכולוגי שנערך בקנדה שהו מתנדבים במשך שלושה ימים בתא בידוד בו נוטרלו כל חושיהם – התא היה חשוך לגמרי ואטום לקול, והם שכבו על מיטה כשאבריהם עטופים ומכוסים. בתחילה המתנדבים דיווחו על הזיות וויזואליות. ביום השני חשו ניתוק מהמציאות, קשיי דיבור ופחדים. ביום השלישי רוב המתנדבים לא יכלו לחשוב על דבר, וחלקם "נתקעו" במחשבה אחת אשר חזרה על עצמה שוב ושוב עד שלא יכלו לשאת זאת יותר. הגוף, אומר קלי, הוא העוגן של התודעה. ללא הגוף והחושים, ללא עולם, המוח יכול להגיב רק אל עצמו, ואז התודעה קורסת פנימה בהתעסקות עצמית חסרת כיוון לתוך עיוורון מנטאלי. ללא גוף התודעה שוחקת את עצמה למוות.
חוסר היכולת להפריד בין הגוף לבין החוויות שאנו עוברים מודגשת בגישות גופניות בפסיכולוגיה ובתרפיה, כמו אלה של וילהלם רייך ושל תלמידו אלכסנדר לואן. גישות אלה יוצאות מנקודת הנחה זהה לזו של מרלו-פונטי – חוויה היא תופעה גופנית. כל מה שקורה לנו נתפס דרך גופנו ומשפיע עליו. הגוף אינו רק אמצעי חישה, הוא גם נוטל חלק משמעותי בזיכרוננו ובעיצוב תפיסת העולם שלנו. החוויות והטראומות שאנו עוברים משפיעות על גופנו ונצברות בו. חוויות הילדות שלנו טמונות בגוף, מעצבות את מתח השרירים שלו, את אופן היציבה, את זרימת הדם באברים השונים. ההגנות והמחסומים אשר נבנו בגוף במהלך ילדותנו מהווים חלק נכבד ממי שאנו הופכים להיות כאנשים בוגרים, ומשפיעים על הדרך בה אנו מתנהלים בעולם, על החלטותינו, על מערכות היחסים שלנו, על היחס שלנו לעצמנו. לא ניתן לנתק את מי שאנחנו כתודעה, את האופן בו אנו חושבים, מתבוננים ומבינים, ממי שאנחנו כגוף. התודעה שלנו היא חלק מהגוף, והגוף הוא חלק ממנה. אנחנו מכלול אחד ושלם של תודעה-גוף.
אם הגוף אכן הכרחי לקיומה של התודעה ולא ניתן להפריד ביניהם, אולי האפשרות היחידה היא זו שמתאר פרופ' תשבי – שכפול המבנה האסוציאטיבי והמחשבתי שלנו, הביטוי החיצוני של תודעתנו. אולם האם אלה חיי הנצח המבוקשים? האם שכפול וירטואלי כזה הוא אכן "אני"? הסופר מישל וולבק בספרו "אפשרות של אי" מציג גרסה קודרת של חיי נצח כאלה. עולם העתיד של וולבק מורכב מניאו-אנשים, צאצאי אנושות משופרים ומהונדסים. הניאו-אנשים אינם מתרבים – הם משתכפלים. כל אחד מהם מהווה עותק גנטי של אב קדמון, אבי השושלת. הם חיים כמעט כשכל בלבד, מבודדים בביתם, חייהם מוקדשים לחקירה ולכתיבה מחדש של זיכרונות האדם המקורי, העותק מס' 1 שלהם. זוהי אנושות שמקיימת חיי נצח על-ידי שיכפול גנטי ושימור הזיכרון באופן חי דרך הצאצאים המשוכפלים. אם אלה אכן חיי נצח, הרי הם עלובים, חסרי הווה, עתיד ותקווה. זוהי אנושות מתקדמת טכנולוגית אך מנוונת ולא מתפתחת, אנושות שעוסקת בצורה אובססיבית בעבר ובציפייה חסרת התרגשות לביאת העתידים, מעין גודו סינגולארי שלעולם לא יגיע.
וולבק מציג כאן תמונה מוקצנת של תפיסת העולם הדואליסטית. הניאו-אנשים הם שיאה של הרציונאליות והשאיפה לחיי רוח. הגוף עבורם הוא בן-חלוף, זמני, הסחה בלבד. הם מבקשים לפרוש מהטבע, גופם משודרג כדי להרחיקם ככל שאפשר מרגשות, מתשוקות וממכאובי הבשר. חייהם הם חיים שטוחים ואדישים, במידה רבה נטולי אנושיות. מהעבר השני, בצדו של הגוף, נמצאים הפראים, שרידי האנושות שלא הפכו לניאו-אנשים. הפראים חיים בשבטים פטריארכאליים נוקשים, מחוסרי תרבות ושפה, ספוגים בלכלוך וסירחון, מין חייתי, טקסים אלימים ואכזריים. הם התגלמות היצרים החייתיים ששוכנים במעמקים המודחקים של המין האנושי. אצל וולבק אין אפשרות של אושר או נחמה באף אחד מן הצדדים. חיי הגוף הם שפלות ואכזריות, חיי הרוח הם ניוון חד-גוני והתנתקות. התמונה שוולבק מציג (על-אף שהפסימיות טמונה בה באופן אינהרנטי) מספקת קריאת אזהרה בדבר האפשרות של קיום באחד מהצדדים בלבד. כדאי אולי לקחת זאת בחשבון לפני שאנו ממהרים לזנוח את הגוף.
סייברספייס זה כאן
השאיפה לקיום נצחי כתודעה בסייברספייס היא כנראה מעט מרחיקת לכת. אנו נכבשים בקסמן של המטאפורות שיוצרות הטכנולוגיות החדשות – סייברספייס, תוכנה, חומרה, ומתפתים להשליכן על עצמנו בתקווה למימושו של חלום האלמוות המלווה את התרבות לאורך השנים. אך אלה עדיין מטאפורות בלבד, והחלום הוא רק חלום. אם הסייברספייס, כמו שהסביר ברוס סטרלינג, הוא המרחב שיוצר קו הטלפון בשיחה בין אנשים, מדוע לא נוכל להתייחס כך גם למרחב ההתכתבות דרך חליפת מכתבים, או לעולם בו מתקיימים כל אותם גיבורים ספרותיים אותם הכרנו במהלך חיינו? הבנת הסייברספייס באופן זה יכולה לתת לנו פרספקטיבה טובה יותר על מקומה של הטכנולוגיה בחיינו. המטאפורה של הסייברספייס לרשת האינטרנט כמרחב חוץ-פיזי וכמקום מיסטי וקדוש נולדה כנראה מתוך המפגש עם החדש. הרי הכתיבה בתחילת דרכה נתפסה כמקודשת והייתה נחלתם של כהני הדת בלבד. את תגובתם הנדהמת של האנשים אשר נתקלו לראשונה בהמצאת הטלפון ניתן רק לדמיין, יש לשער כי הדבר נראה בעיניהם כסוג של פלא, כדבר-מה מחוץ לעולם זה. כמו אז גם היום, הטכנולוגיה החדשה מהלכת עלינו קסם, מעוררת בנו את רגש הפליאה, את אותה תחושה של ילדותינו שהכול עוד אפשרי. אולם כמו הכתב והטלפון, עם היטמעות הטכנולוגיה בחיינו, כך הולך ודועך הקסם והחידוש שבה, והיא הופכת לחלק בלתי נפרד ומובן מאליו מהעולם שסביבנו. אין בכך כמובן להקטין את מקומה – ככל שהיא שקופה לנו יותר, נמצאת בכל מקום והופכת טבע שני, כך גם גדלה מידת השפעתה והשינוי שהיא מביאה עמה.
למחשב ולאינטרנט יהיה ככל הנראה מקום אחר בהתפתחות המין האנושי. זהו מקום ארוטי פחות ופרוזאי הרבה יותר, אך עדיין בעל השלכות מרחיקות לכת, ואת ניצניו היומיומיים כבר ניתן לראות סביבנו. האנושות לא צועדת לעבר הסייברספייס. הכיוון הוא הפוך – הסייברספייס נע לתוך העולם.
יזם האינטרנט נובה ספיבק מנה לאחרונה מספר דוגמאות שמציגות את הנוכחות הגוברת והולכת של הרשת בעולם הפיזי. ביניהן ניתן למצוא טלפונים סלולאריים חדשים אשר מחוברים לרשת וגורמים לה ללכת איתנו לכל מקום; יישומים דוגמת Google Maps Mobile שמזהים מיקום גיאוגרפי ומחברים בין מקומות פיזיים למקומות וירטואליים; מסגרות תמונה שמתעדכנות ומציגות תמונות מתוך אלבומי רשת; חיישנים בגינה שמחוברים לרשת ועוזרים להחליט מה לגדל; יישומים של Lifestreaming דרכם אנו מעדכנים ברשת את כל פעולותינו ומתעדכנים אודות מעשיהם של אנשים אחרים. השפעתה של הרשת ניכרת בתחומי תרבות, כמו שירה המושפעת מטוקבקים או ספרות בנוסח סיפור-במשפט-אחד שהחלה את דרכה ברשת. אנו רואים יותר ויותר זליגה אסתטית שמקורה ברשת שמתבטאת למשל בשלטי חוצות המעוצבים לפי סטנדרטים של Web 2.0, או אפילו בהחלטות הגרפיות והעיצוביות בגיליון זה של אודיסאה.
ספיבק, כמו גם קווין קלי ואחרים, טוענים כי כיוון ההתפתחות של רשת האינטרנט שונה ממה שציפינו וחזינו. המחשבה כי העולם הולך והופך לדיגיטלי וכי כולנו נחייה כישויות וירטואליות הייתה מוטעית. מה שמתרחש בפועל הוא שהעולם הדיגיטלי חודר לתוך העולם הפיזי. לטענת ספיבק במהלך השנים הקרובות המונח של "להתחבר לרשת" יהפוך למיושן מכיוון שכל אדם וכל דבר יהיו מחוברים כל הזמן. במובן זה צודק קורצווייל – זה אכן יהיה עולם שכולו (גם) סייברספייס, מאחר והסייברספייס יחלחל פנימה לכל פינה בעולם. הסייברספייס לא יהיה מקום אחר, מרחב חליפי אליו נמלטים מתוך העולם הפיזי. הסייברספייס נמצא בעולם. הוא יהווה (ובעצם, כבר היום מהווה) מימד נוסף המגביר ומעשיר את העולם בו אנו חיים. הרשת תמצא בכל מקום, תוך שהיא מקשרת את כולנו ואת כל הדברים סביבנו ומאפשרת נגישות תמידית לכמויות עצומות של מידע. המרחב הוירטואלי לא יחליף את העולם אלא יתווסף אליו כרשת ענקית של קשרים – זה יהיה עולם שבו הכול קשור לכול.
העולם שאנו חיים בו הוא כבר היום עולם של מדע בדיוני. המחשב ורשת האינטרנט משפיעים על האופן בו אנו קוראים וכותבים, לומדים, אוספים מידע, יוצרים ומתבטאים, מנהלים קשרים חברתיים, מבלים. זוהי טכנולוגיה שמשנה את יכולות הזיכרון שלנו, את המערכים האסוציאטיביים, את האופן בו אנו חושבים. השפעותיה מתחילות להראות במבנים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים שאנו יוצרים סביבנו. אנו רק מתחילים להבין את המקום שהמחשב והאינטרנט תופסים בחיינו, ויעבור עוד זמן רב עד שנוכל לתפוס את מלוא היקפה של המהפכה שמתחוללת ברגעים אלה ממש. אולם לצד השינויים הרבים המתרחשים סביבנו ובתוכנו אנו ממשיכים גם להיות נטועים בגוף, בתחושותיו וברגשותיו. חשוב, אם כך, כי לצד ההקסמות מן הטכנולוגיה ומן האופקים החדשים שנפתחים בפנינו, נזכור גם להמשיך ולהביט במי שאנחנו בהווה – באופן בו
אנו מתייחסים לעולם, זה לזה ולעצמנו. כי רק אם נשכיל להטמיע את הטכנולוגיה לתוך קיום מאוזן, לשלב בין הבריחה אל השכל לבין החומר שמקיים אותנו, נוכל ליצור לנו עתיד שלא יישאר בגדר דמיון בלבד.
בין ביולוגיה לטכנולוגיה
בעוד המדענים נאבקים כדי להכריע האם האבולוציה הביולוגית של האדם נעצרה, כמו שטוענים למשל הביולוגים סטיב ג'ונס וסידני ברנר, או שמא היא דווקא מאיצה, כפי שקובעים אחרים, קיימת הסכמה רחבה כי המין האנושי ממשיך להתפתח בקצב מואץ דרך אבולוציה חברתית, תרבותית וטכנולוגית. הטכנולוגיות והכלים שאנו עושים בהם שימוש מתפקדים כסוג של איבר חיצוני, כהרחבה של האדם. דרך הרחבות חיצוניות כאלה אנו מסוגלים להתאים את עצמנו לסביבתנו ולשרוד בתנאים משתנים באופן טוב יותר ומהיר יותר מאשר היה אפשרי דרך אבולוציה ביולוגית.
בחינה של התפתחות הטכנולוגיה עצמה מגלה בה תופעות מקבילות לאבולוציה הביולוגית. כמו באבולוציה הביולוגית, גם בזו הטכנולוגית אנו מגלים תהליך של התפתחות דרך מוטציות (של רעיונות), סיכוי מוגבר למוטציות כשתנאי הסביבה משתנים (רעיונות חדשים עם ריבוי בעיות במערכות הקיימות), ובחירה של המערכות המוצלחות ביותר מבחינת תפקוד, יכולת שכפול וייצור. קווין קלי, העורך המייסד לשעבר של מגזין WIRED, הוגה וטכנולוג, מונה עקרונות נוספים המשותפים לאבולוציה הביולוגית והטכנולוגית – השאיפה להתרחב ולהימצא בכל מקום, תנועה מהכלל אל הפרט, גדילה בסיבוכיות, התמחות, גיוון, ויצירת מערכות חברתיות. בשל הדמיון הרב בין אופי האבולוציה הטכנולוגית לבין החיים עצמם, מציע קלי אף לראות בטכנולוגיה "ממלכת חיים" שביעית, בנוסף לסיווג המקובל של שש ממלכות החיים הביולוגיים.
פיטר מדוור, זוכה פרס נובל לרפואה, מבקש להדגיש דווקא את ההבדל בין האבולוציה הביולוגית לטכנולוגית. האבולוציה הביולוגית היא דרוויניסטית ופועלת דרך תורשה גנטית – ההוראות לייצור האורגניזם הביולוגי מתוכנתות בגנים ומועברות מדור לדור. האורגניזם יכול להשתנות כתוצאה מאינטראקציה עם הסביבה, אך שינויים אלה אינם מועברים באופן גנטי לדורות הבאים. האבולוציה הטכנולוגית, לעומת זאת, היא לאמארקית באופייה – היא מתרחשת באמצעות התודעה האנושית ומתבססת על יכולתנו ללמוד וללמד. אנו יכולים להעביר לדורות הבאים את הדברים שלמדנו במשך ימי חיינו אנו. בשל כך האבולוציה הטכנולוגית מהירה הרבה יותר מזו הביולוגית. לדברי מדוור, אין טעם בהבחנה בין אבולוציה ביולוגית וטכנולוגית (וגם תרבותית וחברתית). את שתיהן הוא מגדיר כסוגים של אבולוציה ביולוגית. ההבדל נעוץ בדרך העברת האינפורמציה – בראשונה היא גנטית ובשנייה לא.
