עריצה היא הטכנולוגיה

הכתבה הזו על כינוס של מתמטיקאים ומורים למתמטיקה (עם האמירה הכאילו-שערורייתית שמתמטיקה אינה חשובה לחיים) הזכירה לי אמירה בקשר ללימודי הגיאומטריה ששמעתי לא מזמן. למה בעצם לומדים גיאומטריה בבית הספר? הרי זה לא ממש מקצוע שימושי במיוחד. הסיבה היא שהגיאומטריה משמשת כחינוך לחשיבה לוגית. המבנה של אקסיומות, טענות והוכחות שיטתיות שעומד בבסיס הגיאומטריה משמש לאינדוקטרינציה עקיפה של חשיבה לוגית ורציונאלית. מטמיעים בנו באופן עקיף את החשיבה הלוגית כחשיבה "נכונה".

זאת דוגמה קלאסית לעריצות של המדע שמתאר פול פייראבנד. פייראבנד קורא להפריד את המדע מהמדינה, באותו אופן בו מופרדת הדת מהמדינה (הוא לא מדבר על ישראל, מן הסתם). הוא טוען כי המדע הוא ה"דת" החדשה – אנו מחונכים להאמין ב"אמיתות" של המדע באותו אופן בו אנשים חונכו להאמין ב"אמיתות" של הדת. קשה להתעלם מהלהט של פייראבנד (בהחלט אחד מהפילוסופים הקריאים יותר!), וגם אם פה ושם הוא משתמש בהיסטוריה לצרכיו (אבל מי לא עושה זאת?), הדוגמאות שהוא מספק מעוררות מחשבה.

באופן מתומצת מאד, פייראבנד טוען כי המדע לא שונה באופן מהותי ממיתוס. אין למדע שיטה רציונאלית אמיתית (כמו שפופר ביקש להראות), אלא הוא מתנהל בצורה כיאוטית ואנושית כמו כל פעילות אחרת. למעשה, כל נסיון לכפות שיטה רציונאלית על המדע רק יביא לניוונו, המדע יכול להתפתח רק בסביבה פלורליסטית ודינמית שבה הכל הולך.

בעידן הפוסט-פוסט-מודרניסטי האמירה כי "המדע הוא דת" כבר שחוקה מעט, אבל מפתיע לגלות עד כמה התפיסה של המדע כהתגלמות האמת עדיין שלטת בקרב רוב האנשים. בעצם, אולי זה לא כל כך מפתיע בהתחשב בעמדתו של פייראבנד לגבי החינוך. הוא רואה את עיקר הבעיה באופיו של החינוך המודרני – אנו לומדים רק את תוצאות המדע ולא את ההיסטוריה שלו, ותוצאות אלה מוצגות בפנינו כ"אמת" על העולם. "בריאת העולם" היא מיתוס, המפץ הגדול הוא אמת. פייראבנד מבקש להפוך את החינוך לפלורליסטי, חינוך בו כל השיטות ילמדו זו לצד זו ולאדם תהיה היכולת לבחור את אופן החשיבה המתאים לו.

נראה לי שהגישה הזו עדיין נתפסת כקיצונית מדי. קשה מאד להשתחרר מהמחשבה שלמדע יש עליונות על דרכי חיים אחרות, זו מחשבה שנטועה בנו ובתרבות כולה באופן עמוק ביותר. אך כמו שטוען פייראבנד, זהו בעיקר מיתוס. אורח חיים טכנולוגי אינו מביא בהכרח לקיום מאושר (ואולי אפילו להיפך). הוא אינו פותר את כל בעיות החיים. ולעומת זאת, דרכי חשיבה לא-מדעיות (שמאניזם, דת, או דרכי חיים לא-רציונאליות אחרות) יכולות להעשיר את הקיום האנושי באופנים מהותיים. לכאורה, אמירה טריוויאלית. אך מציאות החיים היא עדיין בעיקרה טכנולוגית ולא הומניסטית. 

האם זה ישתנה בזמן הקרוב? האם דווקא הטכנולוגיה החדשה, המודעות הקולקטיבית שאולי תווצר בעידן האינטרנט 2.0 ומעלה, תוביל להומניזציה של הטכנולוגיה? יש כאלה שחושבים כך, אבל מי יודע…

שפות ופלורליזם

כתבה שפורסמה ב"הארץ" מספרת על היכחדותה הקרובה של שפת המאנצ'ו – שפה שהיתה השפה הרשמית של  שושלת צ'ינג בסין לפני יותר מ-250 שנה. כיום נשארו 18 אנשים שזוהי שפת אימם, כולם כבר קשישים כמובן. השפה תעלם עם מותם. זוהי שפה אחת מיני רבות שהולכות ונעלמות – מומחים חוזים כי עד סוף המאה יאבדו יותר ממחצית מתוך 6800 השפות המדוברות כיום (כך בכתבה).

למה זה בעצם משנה לנו? מעבר לפן האנתרופולוגי, האם צריך להיות לנו אכפת ששפות נעלמות, שיותר ויותר אנשים מדברים אותה שפה? לכאורה נראה כי יש בכך דווקא אלמנטים חיוביים – אם אנשים ידברו אותה שפה, אולי יבינו זה את זה טוב יותר, אולי יהיו פחות סכסוכים. צעד נוסף אל מין אנושי מאוחד ומלוכד.

ג'ון סטיוארט מיל חשב אחרת. בחיבורו על החירות הוא טוען כי פלורליזם, רבגוניות אנושית ומחשבתית הכרחית להתקדמותה של האנושות ולקיומה של חברה נאורה וחופשית. האבולוציה של התודעה האנושית יכולה להתקיים רק תוך מאבק בין עמדות שונות. אחידות מביאה לקונפורמיזם ולקיפאון.

ועם העלמות השפה נעלמים גם אופני מחשבה חלופיים. בנג'מין וורף, מחלוצי "תורת היחסות" הבלשנית טען כי השפה מעצבת את המחשבה שלנו. הצורות הדקדוקיות המקובלות בשפה, האופנים הלשוניים לתאר דברים ולסווג תופעות בעולם מעצבים את תפיסת העולם שלנו. כך ששפה שונה היא למעשה גם אופן חשיבה שונה, צורה קצת אחרת לראות את העולם שסביבנו, דרך אלטרנטיבית לתפוס ולהבין את המציאות. כל שפה שנכחדת היא גם צורת חשיבה שנעלמת.

לכן, לפי התפיסה הפלורליסטית של מיל, האחידות הלשונית שגוברת בעולם היא לא סימן לשלום עולמי מתקרב ובא, אלא דווקא להיפך – צעד נוסף בהדרדרות לקראת טוטליטאריות חשיבתית מקפיאה.

איפה האמת?

אחד המנועים המרכזיים שעומדים מאחורי החיפוש (אם לא העיקרי מכולם) הוא השאיפה לאמת. הרצון לדעת מה גורם להכל, איך הכל התחיל, מהו הדבר כשלעצמו. אפשרויות החיפוש מגוונות – מדע, דת, פילוסופיה, רוחניות. אך בבסיסן תמיד עומדת שאלת האמת.

אך זו כמובן שאלה נאיווית. הרי מאז קאנט אנו כבר יודעים שאין לנו נגישות לדבר כשלעצמו, אנו כלואים בתוך יכולת התפיסה האנושית שלנו, שבויים לנצח בפרספקטיבה המצומצמת שמתוכה אנו פועלים. כל אמת תהיה תמיד רק אמת חלקית בלבד. הפוסט-מודרניזם רק הכניס עוד יחסיות למערכת וטרף עוד כמה קלפים שאולי נשארו עומדים באופן תמוה כלשהו.

הרוחניות (אוף, אני לא אוהב את המילה הזאת, אבל אין לי תחליף) מתיימרת לפעמים לספק תשובה. באופן שטחי, מצד הניו-אייג', ולפעמים באופן יותר מעמיק כשצוללים פנימה ברצינות הראויה. ההארה עומדת שם כגזר מתנפנף בקצה המקל הארוך, אבל מי באמת חושב שיגיע אליה?

יש בכך משהו מתסכל. מצד אחד הרצון לדעת ולהבין, ומצד שני ההכרה כי הזמן קצר והמלאכה בלתי אפשרית. ולפעמים עולה השאלה – בשביל מה לטרוח? בשביל מה להמשיך את המאמץ הסיזיפי הזה, הנסיון הכושל לחדור מעבר לצעיפי האשליה?

אבל כנראה שאי אפשר אחרת.