דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

ארכיב עבור תגית בין הסדקים

שמח

קשה להיות אופטימי בארץ הזאת. פרשיות שמושתקות, מתחים חברתיים, פצצות מתקתקות, שחיתויות בצמרת. לאן שלא תפנה, הכותרות המאיימות מכות בך.

קשה עוד יותר אם אתה מנסה לבחון בעין ביקורתית ומפוכחת את העולם שסביב. ההצצה מעבר למסך הערפל מטלטלת; המוח מסתחרר מרשתות עכביש של מניפולציה, מסחור, שקר, הסתרה.

ועצב כבד נופל על הכל.

אחד מהפוסטים האחרונים של שחר הפגיש אותי, שוב, פנים מול פנים עם העצב הזה. אומר שחר בתגובות לפוסט:

כן, אין ספק שאיזה עצב מרחף מעל כל זה, והעצב משנה את המוקד שלו כמעט בכל שורה כאן, או לפחות העצב שנלווה לכתיבה עשה כך.
יש כאן עצב על תרבות פלסטיק משתכפלת ועצב על דחיקתה של התרבות למעמד פתייני צמוד לקופה, ויש כאן עצב על הורות שמחפשת פתרונות נוחים ועל תרבות שנצרכת על-ידי הילדים כמעט בלי שההורים שמים לב ואז עצב על העייפות הנצחית שמכריעה אותנו מעת לעת.
וכן, בכותרת ובסיום יש כאן עצב, קונקרטי, לכאורה לפחות, על חלום שהתרסק, ועל המצבה הכואבת שנשארת לחלום הזה עוד שנים אחר כך.

והעצב הזה הופך למשא כבד, שק אבנים שאנו סוחבים לכל מקום ורק ממשיך ומתמלא בכל מפגש נוסף עם הקרעים שמסביבנו.

ולפעמים גם נדמה כי אנו סוחבים את שק האבנים שלנו מרצון.
כי העצב הזה מגדיר אותנו. הוא נותן לנו משקל, נפח, מהות. הוא נותן לנו משמעות.

אבל השק הוא שלנו. ולפעמים צריך להגיד למציאות – “זאת לא את, זה אני” – לזכור שהעצב הוא בי, לא בה, הוא המתנה שאני מביא איתי למפגש, והיא פתוחה ומכילה ומוכנה לקבל אליה את הכל.

ואולי החתרנות האמיתית, ההתנגדות האמיתית, היא באמת, כדברי צ’יקי, להיות שמח.

על החיוב שבשלילה

פעמים רבות אני נשאל –
אז מה אתה מציע? אתה יוצא נגד החברה הקפיטליסטית, נגד המערכת הבנקאית, נגד תרבות ההמונים. אך איפה החלופה? תן הצעה פרודוקטיבית, משהו בונה, רעיון לאופציה אחרת. למה רק לבקר ולשלול? זה לא מוביל לשום מקום.

אני מהרהר לא מעט בשאלה זו.
נדמה לי כי ישנם שני כיוונים שיכולים להבהיר את החשיבות של השלילה (כמו גם את חוסר היכולת של מתן אפשרות חיובית).

א.
אחד ממושגי היסוד של הפילוסופיה ההודית הוא השחרור. פרופ’ שלמה בידרמן מסביר כי בעוד שבמערב עסוקים ב”שחרור ל…”, הרי שבהודו הדגש הוא על “שחרור מ…”. בדת ובמיסטיקה המערבית רווח הרעיון של מעבר למצב הוויתי אחר, ומודגש המקום אליו רוצים להגיע (האור שמחוץ למערה, גן העדן). בפילוסופיה ההודית, לעומת זאת, ההנחה היא כי לא ניתן להשתחרר על ידי החלפת מצב דברים אחד באחר. אפשרות השחרור טמונה ביכולתו של האדם לשנות את עצמו – להשתחרר מאישיותו ומתפיסותיו שלו לגבי הדברים. השחרור הוא ממצב קיים (סבל), ואין לדעת מה יקרה לאחריו (מצב השחרור הוא מעבר לאפשרות הידיעה).

נקודת המוצא של השחרור היא תודעתית. יש להכיר במצב הקיים, להשתחרר מכבלי האשליה, לראות מעבר למסך הערפל של המוכר והידוע. איננו יכולים לדעת לאן תוביל הדרך, אך בעצם ההכרה של הקרעים שבמציאות סביבנו מתחיל להתחולל השינוי.

ב.
הרברט מרקוזה מתאר את החברה המתועשת המודרנית כחברה “חד-ממדית”, חברה בה מורדמים המתחים המאיימים על יסודותיה ונעלמת אפשרות ההתנגדות. הקפיטליזם המודרני, דרך הקדמה, הטכנולוגיה והשפע שהוא מביא, מציב את עצמו כמבנה החברתי הטבעי וההכרחי. כל נסיון לערער עליו נתפס כלא רציונאלי או כמוקצה תרבותית (“קומוניזם!”). זהו מצב של “טוטליטריות-דמוקרטית”. הגבול בין הפרטי והציבורי מטשטש, האנשים מאמצים את ערכי הממסד כחלק מעצמם (מוצרי הצריכה הופכים לאופן בו אנו מגדירים את עצמנו. חברת הצריכה נהיית הדרך היחידה להתקיים).

הקפיטליזם הצרכני מטמיע לתוכו את נסיונות ההתנגדות והורג אותם ברכות (היפים הופכים ליאפים, ל.ס.ד הופך לקוק, התעוררות הופכת לניו-אייג’). המכונה מעכלת את השוליים החתרניים ומשלשלת אותם חזרה למרכז. resistance is futile.

א+ב.
קשה, ואולי בלתי אפשרי, להציב אלטרנטיבה למצב הקיים. לא ניתן לתכנן ולהנדס מערכת חברתית חלופית. ראשית אנו צריכים לחזור למצב של התפתחות. למצב דיאלקטי של תסיסה חברתית ותרבותית שתנביט מתוכה באופן אורגני את השלב הבא. לא ניתן לדעת מה יהיה שלב זה. כל שבאפשרותנו לעשות הוא להצביע על הקרעים שסביבנו. לאמן את התודעה לראות את הסדקים, לתת להם לגדול ולגדול עד שיבלעו את שרידי האשליה. ומתוך הריק אולי יצמח משהו חדש.