קשה להיות אופטימי בארץ הזאת. פרשיות שמושתקות, מתחים חברתיים, פצצות מתקתקות, שחיתויות בצמרת. לאן שלא תפנה, הכותרות המאיימות מכות בך.
קשה עוד יותר אם אתה מנסה לבחון בעין ביקורתית ומפוכחת את העולם שסביב. ההצצה מעבר למסך הערפל מטלטלת; המוח מסתחרר מרשתות עכביש של מניפולציה, מסחור, שקר, הסתרה.
ועצב כבד נופל על הכל.
אחד מהפוסטים האחרונים של שחר הפגיש אותי, שוב, פנים מול פנים עם העצב הזה. אומר שחר בתגובות לפוסט:
כן, אין ספק שאיזה עצב מרחף מעל כל זה, והעצב משנה את המוקד שלו כמעט בכל שורה כאן, או לפחות העצב שנלווה לכתיבה עשה כך.
יש כאן עצב על תרבות פלסטיק משתכפלת ועצב על דחיקתה של התרבות למעמד פתייני צמוד לקופה, ויש כאן עצב על הורות שמחפשת פתרונות נוחים ועל תרבות שנצרכת על-ידי הילדים כמעט בלי שההורים שמים לב ואז עצב על העייפות הנצחית שמכריעה אותנו מעת לעת.
וכן, בכותרת ובסיום יש כאן עצב, קונקרטי, לכאורה לפחות, על חלום שהתרסק, ועל המצבה הכואבת שנשארת לחלום הזה עוד שנים אחר כך.
והעצב הזה הופך למשא כבד, שק אבנים שאנו סוחבים לכל מקום ורק ממשיך ומתמלא בכל מפגש נוסף עם הקרעים שמסביבנו.
ולפעמים גם נדמה כי אנו סוחבים את שק האבנים שלנו מרצון.
כי העצב הזה מגדיר אותנו. הוא נותן לנו משקל, נפח, מהות. הוא נותן לנו משמעות.
אבל השק הוא שלנו. ולפעמים צריך להגיד למציאות – “זאת לא את, זה אני” – לזכור שהעצב הוא בי, לא בה, הוא המתנה שאני מביא איתי למפגש, והיא פתוחה ומכילה ומוכנה לקבל אליה את הכל.
ואולי החתרנות האמיתית, ההתנגדות האמיתית, היא באמת, כדברי צ’יקי, להיות שמח.