ביום שבת יצא לי לזפזפ תוך כדי נסיעה דרך השידור החוזר של מצעד העשור של גלגלצ. (יש משהו סימבולי בלפתוח את העשור בטיפוס על המצדה יחד עם דור העתיד, אם כי לא ברור לאן נוטה הסימבוליזם. אבל זה עניין אחר). מה אגיד, נזכרתי כמה מוזיקה מחורבנת נעשית בימינו. אך העניין שהוא שגם המון מוזיקה מצויינת נעשית בימינו, רק שהיא נשארת נחלתם של מעטים בלבד. אין מנוס מלהסיק שלא המוזיקה היא שהופכת מחורבנת, אלא הטעם של האנשים.
משהו רע קורה למיינסטרים. הוא הולך ומחליק מטה על ערמות של זבל בצורות שונות. הוא הולך ומתרחק מכל ניצוץ של איכות. ולא, זו לא נרגנות נוסטלגית. זה זועק מכל עבר. זה נכון לאן שלא נסתכל. יש לא מעט סרטים טובים, אבל ברשימת שוברי הקופות הם לא יוזכרו כמעט. יש טלויזיה טובה מאי-פעם (מי אמר מד-מן?), אבל את שיאי הרייטניג מעטרים שיאים של בהמיות. יש אוכל טוב בעולם, אך מי ששולט הן רשתות הג’אנק-פוד.
זה לא חייב להיות כך, כמובן. במהלך ההיסטוריה, ואפילו זו הקרובה, לא תמיד היה פער גדול כל כך בין המיינסטרים לבין האיכות. נכון שהתרבות הפופולרית נחשבה תמיד לנמוכה יותר והשוליים התהדרו בנוצות של אנינות טעם. אך הפרופורציות מעולם לא היו כל כך מעוותות.
תרבות (אם אפשר לקרוא לה כך) המיינסטרים הפכה להיות תרבות של פלסטיק, של ריגושים מהירים וברורים-מאליהם. תרבות של נוסחאות. אין בה שום אתגר, שום תחושת סכנה, שום ערעור על מוסכמות. זהו מעגל שמחזק את עצמו – מי שניזון מתרבות הפלסטיק מאבד את הרגישות ויכולת ההבחנה.
כמו הרואין, תרבות הפלסטיק מקהה את צרכניה, מחליפה את המטבוליזם התרבותי שלהם ומרגילה אותם לצרוך רק את התוצרת הלעוסה והמעובדת שהם מסוגלים לעכל. בדיוק כמו ספקי הסמים, יצרני התוכן ממשיכים לייצר עוד ועוד מאותו דבר, משכללים את הנוסחא, הופכים אותה למדוייקת יותר ולממכרת יותר, כשמול עיניהם עומדת מטרה אחת בלבד – רייטינג.
כי זאת השיטה. הכל מדיד, התוצאה היא החשובה. המספרים צריכים לעלות. יש ביקוש – נספק את ההיצע. מה עומד מאחורי המספרים? למי אכפת. העיקר ששורת הרווח גדלה.
זה עצוב. אך יותר מכך, זה מסוכן. קהות רגשית אינה חיה במרחב מתוחם ובודד. מי שהורגל לשמוע רק מוזיקה מהונדסת, מי שהולעט בספרות שטחית ומיובשת, הוא גם אדם שחושיו האסתטיים והמוסריים הועמו. השניים חיים יחדיו (זאת טענה פילוסופית שיש להגן עליה, אני יודע. לא עכשיו).
המיינסטרים שומע גלגלצ. המיינסטרים מצביע קדימה (או ביבי). זה לא במקרה. הכל קשור בהכל. הדרדרות החינוך, האלימות, השחיתות, האח הגדול, ידיעות אחרונות, גלגלצ. כשהרגישות מותקפת היא כולה נאלמת דום. ההתקפה אולי מגיעה מהחזית התרבותית, אך הפגיעות מתגלות בכל צד. זוהי רגישותנו כבני אנוש שהולכת ונעלמת.
קשה לראות איך נחלצים מתהליך כזה. חברות המדיה הן קרטל סמים ענק וחזק שהולכות ומגבירות את התלות שלנו בהן. המסוממים ממשיכים להזריק. בהיבט הזה, אם מסכמים את העשור, המצב די מחורבן.
__________________
אבל נחזור לרגע למוזיקה. (אני מסתכן פה בהכללות חסרות שחר, אז מקצועני המוזיקה שביניכם מוזמנים לתקן אותי). המוזיקה הפופולרית (אנחנו מדברים על אמריקה, כן?) של שנות החמישים ותחילת שנות השישים היא ברובה משעממת. בשנות השישים והשבעים יש פתאום קפיצה אדירה בכמות המוזיקה האיכותית שנמצאת במרכז. משנות השמונים ניכרת הדרדרות הדרגתית, שהולכת ומאיצה עד לרמה המבישה של ימינו.
אם אני מנסה לאפיין את גלי המחורבנות האלה במוזיקת המיינסטרים, נדמה לי שמה שמשפיע עליהם הוא יחס היוצרים האמיתיים בתוכה. בשנות החמישים יש הפרדה בין היוצר למבצע. אלו בעיקר הרכבים או זמרים שמבצעים מוזיקה שאחרים כתבו להם. הפריחה של שנות השישים מתבטאת בחזרתם של היוצרים לקדמת הבמה. בשנות השמונים חוזרים לשלוט “המפיקים”, ושוב נוצרת הפרדה בין המבצע ליוצר.
מדוע הפרדה כזו בין היוצר למבצע היא אינדיקציה למחורבנות? יש לכך מן הסתם כמה סיבות. ההשארות מאחורי הקלעים מפחיתה אולי את מידת המחוייבות של היוצר ליצירה, את הסיכון שהוא עצמו נוטל בהבאתה לעולם. באופן פרדוקסלי משהו, פחות סיכונים לא משחררים את היוצר אלא הופכים את היצירה עצמה לנטולת סיכונים. כמו כן, הפוטנציאל הנוסחתי יותר גדול. יש יותר שליטה על התהליך. נשלב את היוצר הנכון עם המבצע הנכון ועם המפיק הנכון ונייצר שיר נכון שהתחנות הנכונות ישדרו לאנשים הנכונים.
מה זה משנה בעצם? אולי יש פה סוג של תקווה. אולי הפרגמנטציה שמביא האינטרנט תחזיר קצת את היוצרים לפוקוס ותחליש את פס הייצור התרבותי-תאגידי (שיש לשרוף מן היסוד ויפה שעה אחת קודם!). אולי הפוטנציאל לקשר ישיר בין יצרן לצרכן שמערער על המודלים הקיימים של הפצת מוזיקה וספרים יביא לפריחה נוספת של יצירה מקורית. אולי.
ואולי אנחנו צריכים עוד לרדת הרבה יותר נמוך כדי שמשהו ישתנה.
אני הייתי רוצה להיות אופטימי ולומר כי זו בעיה של Lamestream Media. בתחרות הנואשת של המדיה המודפסת והמשודרת על יתרת הקהל. ערוצי השידור והדפוס הקיימים מתמודדים על יצירה שאיננה זקוקה להם יותר.
מאמר זה שלך הוא דוגמא. אתה אינך צריך את העיתון המודפס לאשרר אותך ולפרסם אותך. הרייטינג של תכניות הזבל בטלוויזיה עולה, אך המדד של כמות המשתמשים בטלוויזיה המשודרת לעומת אלו שצורכים שידור לפי בחירה (באמצעות Streaming או Torrents) עולה.
המקום בו אני שותף לפסימיות הוא התחום הפוליטי חברתי. הירידה באחוזי ההצבעה או ההצבעה המחאתית (ליברמן או מפלגת הפנסיונרים, הינו הך) מותירה את המגרש הפוליטי בידי ערוץ 10 או ערוץ 2 של המפלגות.
בעידן האינטרנט אנו מצפים לשינוי ולתיקון מהיר. אני חושב שזה יקח זמן. לארה"ב לקח 100 שנים ומלחמת אזרחים לבטל את העבדות בכוח, ויותר מ-50 שנים נוספות להוציא מדיניות זו לפועל.
איזה נוסטלגיה… תרשה לי גם לפרוק קצת זעם על המצעד המחורבן הזה, גם אם אני לא אתייחס ישירות לטענות שלך 🙂
גם אני מצאתי את עצמי נוסע באוטו בשבת ושומע את השידור החוזר של המצעד. לפני כל שיר עלה לי חיוך ענק על השפתיים וסוג של תחושת גאווה כשהשמיעו את השיר המקביל משנות ה-80, חיוך די גדול כשעלה השיר משנות ה-90, וזעזוע עמוק כששמעתי את ג'סטין טימברלייק של שנות האלפיים…
פאק, השיר הכי טוב ששמעתי בנסיעה שלי היה הקאבר (המצוין לטעמי) של גארי ג'ולז ל-mad world של tears for fears…
מה שהפתיע אותי היה שלא זכרתי שהטעם ה"מיינסטרימי"היה כל כך טוב בתקופה ההיא. זה בכל זאת עדיין היה מיינסטרים, כן? לא תמצא שם להקות כמו, אפילו, הפיקסיז, מה שבשמיעה רטרוספקטיבית ובזכרון (לפחות שלי) של היום נשמע די מיינסטרימי. תראה כמה אנשים מתכוונים ללכת להופעה.
אבל עדיין, ה"ציבור" הצביע לשירים שגם בפרספקטיבה של 20 שנה מעלים חיוך נוסטלגי, או כל רגש אחר. מעניין אם בעוד 20 שנה כשאני אשמע את קליפורניקיישן יעלה בי רגש אחר חוץ מ-"מה לעזאזל קרה ללהקה הגאונית והמקורית שהוציאה את "mother's milk" ו-"blood sugar sex magik"???
הערת אגב – גם בעשור הזה הצליחו להשתרבב כמה שירים גדולים של להקות גדולות, גם אם הטובים באמת נשארו בחוץ ויישארו לעד נחלתם של מעטים…
כן, זה חלק גדול ממה שהדליק אותי, ההבדל התהומי בין שירי העשור של שנות השמונים לבין המצעד הנוכחי.
כל הזמן ניסיתי לבחון אם זו סתם נוסטלגיה שקשורה לעובדה שפשוט גדלנו בתקופה הזאת. אבל לא, זה פשוט לא. המצעד הזה היה מזעזע. איזה אוסף שירים עלובים וחסרי השראה. מה זה זה? אני מקווה שלפחות לילדים שלנו נצליח להנחיל טעם קצת יותר טוב.
לא שמעתי את מצעד האלפיים. בכל אופן, אני זוכר היטב שגם בשנות השמונים שפכנו את מררתנו על המיינסטרים. אולי פשוט מצעד העשור של גל"צ אז לא ייצג את המיינסטרים? חשבתם על זה?
כי אפרופו מכונות להיטים, האחראים לרוב הלהיטים (הגדולים באמת) של הפופ בשנות ה80 – מקיילי מינו ועד מודרן טוקינג – היו שלושה מפיקים בריטיים שעשו מיליונים ממכירת הצליל המסתונתז לנוער המחורמן.
בראייה היסטורית יותר, התרבות הפופולרית רגילה ללעוס ולמחזר חומרים ותימות מאז ומעולם. הטרובדורים לא שרו בד"כ חומר מקורי, אלא את הלהיטים שהקהל אהב; גם זמרי-העם, כשמם כן הם, שרו שירי-עם. הסינגר-סונגרייטר הוא די המצאה של שנות השישים (+-), ואני חושד שהתופעה הזאת התאפשרה דווקא בזכות הטכנולוגיה, שאפשרה הפצה המונית של קול אחד אורגינלי.
בסוף "דממה דקה" של אהוד בנאי, אחרי שהוא גומר לתאר את הפנטזיה הנעימה על החרשת כל ערוצי הקשקשת והרעש, אפשר לשמוע אותו ממלמל בשקט יחסי: מה שהיה הוא שיהיה.
דור הולך ודור בא, והחרא לעולם עומד, ותמיד יש מי שמתקומם נגדו. אם כבר, אנחנו צריכים לשמוח בערוצי הנישה שפתוחים בפנינו. היום אנחנו לפחות יודעים שאנחנו לא לבד (בניגוד למתבגר בפרֵחלנד בשנות ה-80, למשל).
אפרופו, ראיתי ביום שישי את "רדיו חזק". נראה ממש כמו תשדיר תעמולה של המפלגה הדמוקרטית, כולל האמונה בליברל הבכיר עם העיגולדים שיגדל פתאום עמוד שדרה וידיח את התאצ'ריזם.
יכול להיות באמת שבארץ בשנות השמונים המיינסטרים היה עוד עם שאר רוח. בכל זאת, אנחנו קצת מאחורה בטרנדים עולמיים. אבל נכון – שלישיית סקוט-אטקין-ווטרמן הם הסמן של חזרת המפיקים לשלטון והשתלטות פס הייצור על המרכז המוזיקלי. לקח לזה כמה שנים להגיע הנה אבל הטמענו את זה מהר. אנחנו אולי לא לבד אבל הזומבים צובאים על הדלתות.
תזפר את זה לבנות בכיתה שלי (כיתה ז', 1984) שבאו אחוזות התמוגגות לכיתה אחרי ש"לחישה פזיזה" של ג'ורג' מייקל שודר ב"עוד להיט".
נכון שיש דברים שנחשבו אז טראש ודווקא עמדו יפה במבחן הזמן, כמו פט שופ בויז נגיד. אבל אין לך מושג איזה להיט בראד'ר לואי של מודרן טוקינג היה פה. משהו כמו המקרנה, "שיר המאה".
המיינסטרים מתוצרת ישראל באמת פיגר קצת אחרי הטרנד, עקב השפעת מפא"י. אבל לא תצליח לשכנע אותי שבשנות ה80 הפופ ששמעו בארץ היה יותר איכותי, בין מייקל ג'קסון לסמנתה פוקס. פשוט עוד לא קראו לאינדי בשם הזה, אלא סתם "מוזיקה של פריקים". וגל"צ היתה תחנה של פריקים, עד כמה שזה עלול להישמע מופרך היום. זאת היתה תחנת הבית של קוטנר, אחרי הכל.
רגע רגע, בוא נעמיד דברים על דיוקם. אני לא נגד פופ בהגדרה. זאת לא המוזיקה הכי עמוקה בעולם אבל גם שם יש דברים טובים יותר ופחות. מייקל ג'קסון זה לא סמנתה פוקס. ת'רילר זה אחלה תקליט! וגם וואם היו בסדר. גם היום יש לך את איימי ווינהאוס שהיא מיינסטרים אבל יש בה משהו אמיתי. זה היחס בין האורגני לפלסטיק שמשתנה לרעה.
אני רוצה ללכת רגע לכיוון אחר ולהרהר במה שקרה לקולנוע או לפחות מה שנראה לי שקרה לקולנוע (ואולי בעצם רק מעיד על זה שכשהייתי צעיר לא שמתי לב למציאות). אני זוכר כילד הפרדה מוחלטת, הרמטית, בין סרטים לילדים לבין סרטים למבוגרים. האמהות שנאלצו ללוות ילדים לסופרמן או למלחמת הכוכבים סבלו מכל רגע (האבות נהנו במעין גילטי פלז'ר) אבל ברור היה לי שסרטים של מבוגרים הם כאלה עם מערכות יחסים ודרמה רגשית, ולא עם פיצוצים ואפקטים.
תוך כדי כתיבה בכלל כבר לא ברור לי איך התגובה הזו שייכת לכאן, אבל התחלתי אז אתפור אותה בכל זאת.
אז יכול להיות שהיתה כאן התיילדות מכוונת של כל התרבות – גם כי הילדים שגדלו על סופרמן לא יתביישו לראות את סופרמן חוזר בלי התירוץ של הילדים, אבל גם, אולי בעיקר, כי זה צעד ממש דבילי להפיק סרט יקר כל כך ולוותר בעצם על כל כך הרבה קהל מראש (או שאתה מוותר על המבוגרים למעט הורה קורבן תורן או שאתה מוותר על כל הילדים) ולכן הקולנוע נשלט עכשיו על-ידי סרטים שמתעקשים לפנות לכולם בו זמנית.
ולכן, מה שאולי רציתי להגיד זה שפעם לא היה מיינסטרים אחד (שזה קצת סותר את כל הסיפורים שמספרים לנו על זנב ארוך ועל עלייה של נישות אבל זה לא אומר שזה לא נכון). היה מיינסטרים של מייקל ג'קסון והיה גם מיינסטרים של פרנק סינטרה (נניח) וגם אם אתה לא אוהב את שניהם הם לא באמת אותו מיינסטרים.
אבל היום יש דומיננטיות של מיינסטרים אחד מאוד הומוגני – כזה שלהקות הרוק שלו (קולדפליי למשל) צריכות לפנות גם לסבא וסבתא שגדלו בשנות הששים, גם להורים שגדלו על אינדי בשנות השמונים וגם לילדים.
טוב, אני גולש למשהו אחר לגמרי. אולי פוסט.
יש בזה משהו. גם זה חלק מהשיטה. הצורך בגידול מתמיד אומר להגיע לעוד ועוד קהלים. לפנות לכולם. אסור לוותר על הכנסות אפשריות.
נחכה לפוסט.
נדמה לי שוולט דיסני זו דוגמה קלאסית לסרטי ילדים שקרצו גם למבוגרים עם סבטקסט אירוני שעבר הרבה מעל הראש של הילדים. אבל אולי זה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.
חוצמזה, קיימת גם מגמה הפוכה מהתיילדות – סרטים שפעם נחשבו כסרטים למבוגרים נחשבים היום כסרטים לילדים. אני לא מדבר על אירוטיקה אלא על תובנות ומורכבות. למשל אקסודוס או צלילי המוזיקה או אפילו אנני (או ווטאבר איך שקראו לזה). ללא ספק אלו לא היו סרטים שכווונו לילדים והיום אלו בוודאי סרטי ילדים. זה קורה גם בספרות, למשל ז'ול וורן או שרלוק הולמס.