“במאה ה-14, המילה זיהום שימשה בהקשרים רוחניים ולא-חומריים בלבד. בעידן ההוא לזהם היה לחלל את מה שקדוש – כמו נפשו של אדם, או רגישות מוסרית. רק במאה ה-19 קיבלה המילה את משמעותה החומרית והמדעית שאנו מכירים כיום.
למרבה הצער, עם שינוי משמעותו של ה’זיהום’ נהיינו עסוקים יותר ויותר בזיהום של סביבתנו החיצונית-טבעית, תוך התעלמות מהחילול של סביבתנו הפנימית-מנטלית.
למרות שלעולם לא נבלע רעל באופן מכוון, רובנו ממשיכים לצרוך מידע רעיל וזיהום ויזואלי בכל יום, אלפי פעמים ביום.
פרסום הוא רעלן-מידע, מזהם סימבולי שמכוון לסביבתנו השכלית.”
(קישור ישיר לסרט. דרך Adbusters).
הזהרו במה שאתם אוכלים. הזהרו במה שאתם רואים. הזהרו במה שאתם קוראים. וזה נכון לא רק לפרסומות. לצערי, גם העיתונות כבר מזמן לא מבצעת את תפקידה.
אל תרכיבו משקפיים
לא קודרות ולא שמחות
הסתכלו נא בעיניים
בעיניים פקוחות
מעניין. אני בהחלט מרגיש בזיהום כשאני מבקר את ההורים שלי ורואה איתם טלוויזיה. הדקות האלה של הפרסומות מרגישות לי כמו נצח של חרדה, דקות שעוברים עליהם באדישות. פעם גם אני הייתי אדיש, אבל מאז שעברתי לדירה ולא הבאתי איתי את הטלוויזיה הכל השתנה.
מצד שני, אם נוריד בבת אחת את כל הפרסומות בעולם, לא נגיע לסוג של קריסה כלכלית? מפרסמים מממנים לנו המון – הכל מעיתונות, דרך אינספור שירותים באינטרנט וכלה בהופעות ומשחקי כדורגל. האם נוכל לשלם על הדברים הללו ללא המפרסמים? אני בספק.
ומה עם עסקים קטנים והוגנים, גם הם מפרסמים, לא רק הגדולים והמרושעים. אפילו ארגוני צדקה מפרסמים. זה רע בהכרח?
רחוק מאד היום בו נוריד בבת אחת את כל הפרסומות בעולם. אני לא חושב שיש מה לדאוג.
וכמובן שכמו כל דבר, אין פה דברים מוחלטים. פרסום – במובן של הודעת נוכחות של עסקים קטנים או ארגוני צדקה – יכול להיות חשוב והוגן.
אבל ה"פרסום" כמו שהוא היום כבר בכלל לא שם. הוא הרי התנתק מזמן ממה שהוא מתיימר לפרסם. הוא לא עוסק במסירת מידע אלא ביצירת דימויים.
הפרסום של היום הוא כלי ליצירת תשוקה כוזבת. וככזה הוא לא רק מזהם, הוא גם מרושע.
עידו, אתה רואה את האבסורד? מצד אחד אין לך ספק שהפרסומות מזהמות לנו את המוח ומטמטמות אותנו, מצד שני אתה מבין שהכלכלה תקרוס בלעדיהן. כלומר – השיטה הכלכלית תלויה בזיהום מנטלי. אז במקום להמשיך ולבלוע את החרא הזה, או להילחם בו מחוץ להקשר שבו הוא פועל, אולי כדאי להתחיל לחשוב על שינוי השיטה, או לפחות להתחיל לדבר על זה?
שאלות תם:
למה פירסומת שונה מהותית מספר או סרט?
ומה מוזר בגישה המחרימה והמתבדלת של החרדים שחושבים שכל דבר הוא זיהום רוחני – תוכנית טלוויזיה (ולא רק הפרסומות), ספר שדן בביקורת המקרא או אישה חסודה יותר או פחות שעוברת מולם ברחוב?
לגבי החרדים, הם נשארו כנראה במאה ה-14.
ועדיין, העובדה שהגישה שלהם קיצונית ונראית לנו מוגזמת, לא אומרת שצריך לזנוח לחלוטין את הרעיון שיש דבר כזה זיהום רוחני. זה כמו למשל ההבדל בין להיות אמיש לבין להבין שיש לטכנולוגיה גם צדדים שליליים. או בין להיות טבעוני קיצוני לבין לבחון אילו מאכלים עלולים להזיק. זה שקיימת עמדת קיצון לא הופכת את ההסתכלות הביקורתית למשהו מוקצה.
לגבי ההבדל בין פרסומת לבין ספר או סרט, אם אתה מדבר על מוצרים תעשייתיים – סרטים הוליוודיים קלישאיים או ספרים רם אורן סטייל, אני מסכים שההבדל לא גדול. אם אתה מדבר על אמנות באופן גורף, אני לא מבין את השאלה שלך.
הנקודה שלי (גם לגבי החרדים וגם לגבי הפירסומות) היא שהרצף בין המיסחור הגס והוולגרי לבין האמנות הטהורה (?!) הוא מאוד עמום (במובן של פרדוקס הקירח). גם שייקספיר עבר בשביל כסף וכתב מחזות לפי חוזה. גם פרסומת יכולה להיות מבריקה ואמנותית ורוב האנשים בעולם, כולל האמנים, רוצים כסף ולפחות הכרה ופרסום.
והירהור הכפירה המתבקש הוא שאם הבעיה כל כך עמומה – אולי הגישה המתבקשת היא קיצוניות על הרעות החולות שלה. .
הבעיה היא לא קבלת התשלום עבור היצירה. אפשר לקבל תשלום ולעשות אמנות, ואפשר לקבל תשלום ולעשות זיהום מחשבתי. אפשר להיות רופא ואפשר להיות רוצח סדרתי. זו רק שאלה של בחירת קריירה.
החיים עמומים. הנסיון למדל אותם הוא מאד מודרניסטי, אבל לא באמת משהו לסמוך עליו. העמימות הזו רק אומרת שאנחנו צריכים לחדד את החושים, לא שצריך לוותר ולהתכנס בתוך האפילה.