בלוגרומן

כולם מדברים על טוויטר, אני רוצה לחזור ולדבר על בלוגים.

לאחרונה השתעשעתי ברעיון של חיבור מרחב אפשרויות הכתיבה ברשת לבין כתיבה ספרותית. באופן יותר ממוקד – שימוש בבלוג כפלטפורמה לפרסום סיפור בהמשכים או רומן. טהרני הספרות שבינינו יסתייגו אולי מרעיון שכזה, אך לכותבים חובבים (ואולי גם לחובבי הקריאה) טמון כאן פוטנציאל לא קטן. זו יכולה להיות מקבילה מודרנית לסיפור בהמשכים שהיה נפוץ בעיתונים של פעם (שהניבו לעיתים יצירות מוכרות למדי). מסגרת שתספק לכותב מחויבות ולוח זמנים שלעיתים חיוניים למימוש מעשה הכתיבה, תוך הגמישות וחופש הפרסום שמאפשרת הכתיבה ברשת.

מסתבר, כמובן, שהרעיון כבר קיים. המונח המקובל עבורו הוא blovel (קיצור של blog-novel). הבלוגר חורחה אסקובר הציע לאחרונה גירסה משלו לרעיון זה שמתווה מספר כללים, כמו למשל:

• הסיפור יהיה בן כ-40 פוסטים.
• כל פוסט יהיה בין 500 ל-1000 מילה.
• הסיפור יסופר בגוף ראשון.
• לא יורשו תגובות בפוסטים.
• אסור לערוך פוסטים שכבר פורסמו. 

אין צורך כמובן לאמץ דווקא כללים אלה. הרעיון הוא לספק מסגרת המתאימה לכותב, תוך איזון בין מידת החופש הדרושה לו לבין המגבלות הנחוצות כדי למקד אותו.

מדוע בלוג? מדוע לא לכתוב תחת אותם כללים אך להסתפק במגירה? ראשית, אנחנו בעידן הנרקיסיזם והסיפוקים המיידיים. אנו רגילים שהמגירה שלנו הפכה פומבית. אך מעבר לכך, הכתיבה שלא-למגירה יכולה לשנות את עצם הכתיבה עצמה. אם מתוך דיאלוג שנוצר עם הקוראים, ואם מעצם הידיעה שהכתוב אינו מתחבא בפינה עלומה על המחשב הפרטי אלא משוחרר וחופשי במרחבים הפראיים של הרשת. המפגש בין הכתוב לקורא-האחר, גם אם איננו עדים לו באופן ישיר, הוא בעל השפעה לא מבוטלת.

נהוג לקונן לאחרונה על השטחיות והתזזיתיות שמכניסה המדיה החברתית אל תוך חיינו. חלק מהביקורת מוצדקת. אולם אי אפשר להתעלם מהאפשרויות החדשות שהיא פותחת ליצירה ולשחרורה (ראו מקרה קותימן). חלק מצורות הביטוי החדשות מן הסתם לא ישרדו לאורך זמן. אך חלקן יהפכו אולי לקלאסיקות של הדורות הבאים.