לפני כמה ימים נדרשתי ללכת לדואר לשלוח מכתב (מוזר, נכון?). משרד ממשלתי, צריך לשלוח איזה צילום של מסמך. הייתי בדרך לעבודה והתכוונתי לעבור בדואר, לצלם את המסמך ולשלוח אותו.
אין יותר בדואר אפשרות לצילום מסמכים.
טוב, היום כמעט לכל אחד יש מכונת צילום משולבת פקס-סורק-אספרסו-כפול בבית או במשרד, וחוץ מזה כמעט הכל אפשר להעביר בדוא”ל ולצלם מסמכים זה ממש פאסה. אבל מה אם הייתי מובטל, קשיש, או סתם מישהו שאין לו מכונת צילום בסביבתו הקרובה?
הטכנולוגיה מתקדמת והופכת דברים לקלים יותר וזמינים יותר – בתנאי שאתה מסוגל להשתמש בטכנולוגיה. אנחנו מתלהבים מהחידושים ושוכחים מאחור את אלה שקשה להם להשתתף במרוץ. דרישת הסף להשתתפות פעילה בחברה עולה כל הזמן. עולה בהרבה מובנים – כסף, הבנה, יכולת, כישורים. הטכנולוגיה היא דמוקרטית – אך רק לקהל מעריציה. זוהי דמוקרטיה של עריצות, ומי שלא מוכן מוכן להשתחוות למולך החדש יושלך לבור הבידוד.
בדרך כלל אנחנו נמצאים בצד הנכון של המתרס. אך מדי פעם כשאתה נזקק לטכנולוגיה ומגלה שהיא כבר רצה קדימה ואתה מתנשף מאחור, יש רגע של בלבול וחוסר ודאות, נפילה חופשית וניסיון למצוא נקודת אחיזה חדשה. ומה יהיה עוד עשר שנים? עוד עשרים שנה? האם נמצא את עצמנו בוהים בילדינו שוחים בשדה טכנולוגי שאין לנו כל גישה אליו?
הדוגמה הקלאסית למה שאתה מתאר היא ההיעלמות של הטלפונים הציבוריים מהרחובות.
ולשאלתך בסיום: סביר להניח שכן. ילדינו יתחברו לאינטרנט דרך צ'יפ נאנו-נוירולוגי, ולהורים לא תהיה שום דרך לדעת למה הם מתחברים. ומי שיהיה שמרן מכדי להשתיל צ'יפים במוח יצטרך ללכת לחפש מודם בשוק הפשפשים.
– "יאללה, אבא, כולה צ'יפ במוח, תשתחרר קצת! איך אתה רוצה להיות מחובר? מקלדת? מה זה?"