הפילוסופיה מאז ומתמיד נוקטת בשיטת האו-או.
רציונאליזם או אמפריציזם.
גוף או נפש.
אוניברסליזם או פרטיקולריזם.
משקפיים ורודים או משקפיים כחולים.
אמנם רובנו לא מסוגלים להחליף ולו זוג משקפיים אחד, אבל אולי הגיע זמנה של הפילוסופיה ללמד אותנו שלא צריך רק להחליף את המשקפיים – אלא ללבוש את כולם במקביל.
להבין שיש מידה של אמת בכל דבר; לנסות ולבנות מערכת רבת מימדים שתוכל להשכין שלום בין כל אלומות האור שאנו מטילים אל תוך החשיכה.
זו לא רק הפילוסופיה. יש פה ביטוי לנטייה שלנו, בני האדם, להידבק לדיכוטומיות, נטייה שהיא כנראה חברתית יותר משהיא ביולוגית (אם כי אולי יש לה יתרונות אבולוציוניים בפישוט של העולם).
אז הייתי אומר שהגיע הזמן שאנשים יפסיקו לראות את הדברים בצורת או-או. דווקא בפילוסופיה יש גם גישות אחרות. אפילו הגישה הקנטיאנית כיבכול שברה את הפיצול הזה בין אמפיריציזם לרציונליזם ויצרה דרך אחרת ביניהם. יש היום הרבה תפיסות הוליסטיות בפילוסופיה. אפשר אולי להיות בודהיסט ובכלל להגיד שזה לא משנה דרך איזה עדשה נבחר לראות את העולם, העולם יהיה בככותו.
ובכל זאת, אימוץ מספר גישות שונות עלול להביא לכדי סתירות. מה שאומר שאתה מוכן לקבל שיש בעולם סתירות ופרדוקסים, לא בהכרח רעיון מופרך אבל צפרדע שמאוד קשה לבלוע ושיש לה השלכות רבות (מה יקרה למשל למתמטיקה שלנו אם אי אפשר לעשות עוד הוכחות עם סתירות? עוברים למתמטיקה אינטואציוניסטית? מה יקרה לפיזיקה בעקבות המעבר במתמטיקה? וכו'). או זה, או שמוצאים דרך ליישב את הסתירות, פרויקטים לא קלים בפני עצמם.
אגב, בעקבות מה רשמת את הפוסט הזה בכלל? 🙂
הרהור שעלה בעקבות איזה שיעור.
גם אם יש סתירות בין גישות שונות, זה לא אומר בהכרח שאנחנו צריכים לקבל סתירות במתמטיקה, למשל. מתמטיקה יכולה להיות גישה ששואפת להיות חסרת סתירות. הבעיה מתעוררת רק כשמבקשים להטיל את הגישה הזו, את הפרספקטיבה הזו, על המציאות כולה.
נו, באמת. זו הסתכלות מאוד שטחית על הפילוסופיה.
המצב בפילוסופיה הוא אף פעם לא או או. הוא תמיד: נכון, אבל…
כשאריסטו כתב, הוא לא כתב שיש מולו בחירה בין אופציות, הוא פשוט כתב מה שכתב תוך כדי התמודדות עם רעיונות שהיו לפניו, בעיקר אלו של אפלטון. שחכמי ימי הביניים כתבו הם כתבו תוך כדי שהם מנסים לשלות את הטוב מאפלטון ואריסטו. שדקרט כתב הוא כתב מתוך התמודדות עם חכמי ימי הביניים. שיום כתב הוא כתב מתוך התמודדות עם דקרט. שקנט כתב הוא כתב מתוך התמודדות עם דקרט ויום וכן הלאה עד היום.
התפיסות הדואליסטיות האלו, כאילו אפשר לדחוס את הפילוסופיה לתוך שתי מחנות משתנים היא תפיסה מוטעית של אקדמאים שצריכים שמות קוד כדי שיכלו לדון באותם שמות, מבלי להתדרדר לדיון נקודתי בלבד (שזה צורך שאני מבין ומכבד, אך זוכר שהוא לא העיקר}.
כל פילוסופיה ששווה משהו יוצאת מנקודת ההנחה שאין מספר נקודות אור הנזרקות לתוך החשכה, אלא שיש אור אחד שהתפצל והתעוות בדרך, ושמטרת הפילוסופיה היא להבין את האור הזה מתוך שברי האור המעוותים ומתוך החשכה עצמה. אם נרשה לעצמנו להאמין שאין אור אחד אלא אורות רבים נגיע להיות פוסט מודרניסטים, נהיליסטים או אפילו יותר גרוע מזה – נטולי דעה אמיתית שאנו מוכנים לחתום עליה.