דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגיות

חיפוש באתר

ארכיב



פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

יש בלוגים עם לב אדם

ויכוח הרשת של הימים האחרונים סביב המיתוג המחודש של חורימבה כבר מוצה למדי (תזכורת לקוראים מהעתיד – שליו בן-ארי מפרסם פוסט מיותר, דובי, רויטל ויהונתן זועמים, שחר ויובל מהרהרים), ואין לי כוונה למחזר אותו שוב. אולם רציתי להתייחס בכל זאת לנקודה מעניינת שעולה מתוך הדברים והדוברים.

נראה לי שחלק מהסיבה לביקורת החריפה ולרגשות שהמהלך של חורימבה מעורר (בתגובות הועלו רגשות ככעס, אכזבה ועצב) הוא השינוי שעוברת ה”יישות” של הבלוג – מאדם לגוף מסחרי.

בלוג אישי הוא עבורנו ייצוג וירטואלי של האדם עצמו. אנחנו מפתחים סוג של אינטימיות עם בלוגים שאנו קוראים באופן קבוע. מערכת היחסים שלנו עם הבלוג (קריאה, כתיבת תגובות) נתפסת על-ידנו כמערכת יחסים עם האדם שעומד מאחורי הבלוג. רמת האינטימיות עולה, מן הסתם, ככל שהבלוג הוא אישי יותר. אך גם כשמדובר בבלוג מקצועי באופיו, אם הוא נתפס כמקומו האישי של הכותב ברשת, נתייחס אליו ככזה.

וכך במקרה של חורימבה. עד עתה היה זה “הבלוג של גל מור”. אולם המטרמופוזה המסחרית שעובר הבלוג – הצטרפותם של כותבים נוספים, שותפים עסקיים ופרוייקטים למיניהם, מנתקת את הבלוג מהאדם “גל מור” והופכת אותו לגורם בפני עצמו – “חורים ברשת”. זהו גורם מסחרי ולא אישי. הפוסטים אמנם עדיין נכתבים על-ידי אנשים, אך הבלוג עצמו כבר אינו יישות אנושית. הוא אינו מתפקד יותר כשלוחה של האדם. האינטראקציה שלנו איתו משתנה.

מכאן, אני חושב, נובע הרגש החזק שהמהלך מעורר – יש פער בין סוג הקשר שהורגלנו אליו לבין המהות החדשה שנוצרת עכשיו. ומכאן גם החריפות של חלק מהדברים – הביקורת אינה נתפסת כביקורת ישירה על האדם (הבלוג כבר אינו אדם – הוא גוף מסחרי) ולכן נרשה לעצמנו להיות סלחנים פחות ובוטים יותר. גם הקוראים וגם הכותבים זקוקים לזמן להתרגל למצב החדש ולמערכת היחסים החדשה ביניהם. כללי המשחק השתנו.

פה טמונה אולי ההבחנה העמוקה בין בלוג ובין פרובלוג. הראשון הוא מרחב אנושי. השני הוא מרחב מסחרי. וכאן גם חלק גדול מהצער על הכיוון שאליו צועדת הרשת. כי אולי אנחנו מרוויחים מקור פרנסה, אך אנו מאבדים את האינטימיות האנושית שהרשת הלא מסחרית יכולה לעורר בינינו.

8 תגובות ל“יש בלוגים עם לב אדם”

  • תגובה מאת ריקי כהן
    תאריך 08/11/2009 19:21

    מסכימה עם הניתוח המעניין, אבל לא עם ההרגשה. כלומר, אי אפשר להתווכח עם הרגשה, אבל קחו למשל את כריס ברוגן, יועץ העל. הבלוג שלו מקצועי לגמרי, לפעמים גם כותב פוסטים עסקיים בגילוי נאות, אבל גם הוא מכניס פה ושם פוסטים אישיים, וכל הנימה שבה הוא כותב היא אנושית יותר מנניח סת' גודין. הנשמה של הכותב נמצאת בכל מה שהוא עושה, גם אם מצטרפים אליו שותפים המממנים את פעילותו המבורכת. ואם היא איננה, היא גם לא הייתה שם קודם.

  • תגובה מאת נדב פרץ
    תאריך 08/11/2009 20:10

    אני חושב שמה שמייצג הכי טוב את השינוי שחורימבה עובר הוא זה שהם לא פרסמו פוסט על כל הסיפור הזה.
    כל בלוג אישי שאני מכיר, וגם רוב הבלוגים המקצועיים, היו מתייחסים לסערה כזו, שמתרחשת בכמה בלוגים מרכזיים לפחות בפוסט תגובה אחד, אם לא ביותר. זה שבחורימבה יש שקט, והם לא מגיבים, נותן הרגשה, איך לומר, מוזרה.

  • תגובה מאת מרגוליס
    תאריך 08/11/2009 21:58

    ריקי, יכול להיות שאפשר להיות גם מסחרי וגם אישי. אבל להרגשתי השניים מתנגשים. יש יוצאי דופן, אבל הם יוצאי דופן. אולי בגלל שהרשת היא מדיה דו-כיוונית המתח בין הקצוות גדול יותר מאשר במקומות אחרים (נגיד במוזיקה האישי הופך למסחרי יותר בקלות). ואולי זה הגיל. יכול להיות שדברים יראו אחרת עוד כמה שנים.

    נדב, אני לא יודע אם זה קשור לפורמט החדש או שגל פשוט לא רוצה להכנס לעימות הזה באופן אישי. נראה לי שזה גם קשור למעבר הזה בין בלוג אישי לבלוג מסחרי. הביקורת אולי מתייחסת לבלוג כאל אתר מסחרי, אבל אני מניח שאצל גל יש עדיין הרבה יחס אישי לעניין.

  • תגובה מאת ריקי כהן
    תאריך 08/11/2009 22:05

    אני ראיתי תגובות של גל בכמה פוסטים ביחס לעניין, למשל אצל יובל דרור ואצל קלינגר. אצל רויטל לדעתי לא היה טעם להגיב.
    אני מרגישה בחלק מהמקרים קצת צרות עין אצל קהילת המגיבים, לא כאן, הפוסט הזה היה הגון. גילוי נאות – אני וגל חברים טובים.
    המתח בין הקצוות אולי חד יותר כאן, כמו שאתה מתאר, בגלל התחרותיות המקצועית? ועוד טרם ראינו כאן בלוג מוזיקה שמרוויח כסף, הלוואי שזה היה ככה, עם גיא חג'ג' למשל.

  • תגובה מאת ארכימדס
    תאריך 09/11/2009 01:47

    ריקי כהן מבלבלת את המוח. אילו היה מדובר בבלוג של אנונימי כלשהו הוא היה חוטף בראש והיא היתה מצטרפת למבקרים. מה שמלמד שהכל אישי.

    הביקורת של רויטל במקומה ואין כאן עניין לחברות, חברים ושאר ירקות. גל מור אסף וקיבץ גולשים על בסיס המגע האישי והבלתי אמצעי וכשהגיע למסה קריטית עשה להם היפכא מסתברא.

    עוד אופורטוניסט רשת שעבד עליכם.

    חייכו אכלתם אותה.

  • תגובה מאת צ'יקי
    תאריך 09/11/2009 02:05

    יש לעניין גם נדבך נוסף בין הבלוגר לפרובלוגר. הפרובלוגר אמור להרוויח מהטור, לעומת זאת הבלוגר עובד בעבודות אחרות.
    הפרובלוגר, לא יגיד דברים רעים על הגופים שמממנים את הבלוג. זה עניין הגיוני – אתה לא יורק לבאר שנותנת לך תלוש בראשון בחודש. עם זאת, יש בדרך כלל איזה גילוי נאות ברור. אני מקווה.
    לעומת זאת הבלוגר שרוצה לחיות עובד איפהשהו. לעתים הוא עובד בגוף שמתנגש גם עם עבודתו בבלוג. או עם אדם עובד בעיתון, כמוני, בוודאי זה ישפיע על ביקורתו על העיתון.
    אגב, כפרובלוגר הראשון בישראל, בנענע (200 שח לפוסט אם איני טועה), לא היססתי לתקוף את נענע אם כי בחצי הומור. כפי שלמשל יהונתן גפן יכול להתייחס בביקורת למשהו במעריב, או סייד קשוע למשהו בהארץ.
    אבל חשוב לדעת כי אין דרך שהיא טהורה במאת האחוזים, אלא אם אדם הוא מובטל או מיליונר. צריך לדעת למזער את הנזק וליצור איזה מבנה אתי לא כתוב, שאני בינתיים חושב שהרשת כן בנתה לעצמה. בניגוד לטלויזיה שהיא מדיום חצי-פסיבי, הגלישה בבלוגים היא אקטיבית, ואתה יכול פשוט להפסיק לקרוא פוסט באמצע ולא לחזור אליו יותר, אם אתה מרגיש מרומה. אני חושב שעדיין הבלוגים המרכזיים אתיים יותר מהעיתונות.
    היה בלוגר שעשה גרין ווש לחברות מזהמות, ועשינו עליו כתבה בפירמה ואני חושב שיצא שהוא הזיק למי ששילמו לו. אם למשל בלוגרים יתחילו לכתוב דברים מטעם סמי עופר ויקבלו כסף ממנו, אז זה בערך הגבול.

  • תגובה מאת נדב פרץ
    תאריך 09/11/2009 21:14

    והנה גל מפריך את מה שאמרתי ומפרסם תגובה…

    (ריקי – בועז כהן היה פרובלוגר מוזיקלי)

  • פינג מאת מהו בלוג ומי הוא בלוגר? | חורים ברשת
    תאריך 09/11/2009 14:56

    […] יש בלוגים עם לב אדם/לא רואה בעיניים. […]

תגובה