יאפים עם ג’יפים

עידו הרטוגזון מתלונן על תשדיר השירות שאומר כי לתת לילד עד גיל 9 לחצות את הכביש זה פשע, ורואה בו דוגמא מייצגת לסטריליזציה בנוסח ארה"ב שמאיימת להשתלט גם על חיינו, להכחיד את אלמנט הסכנה/חירות שהכרחי לחיים חופשיים ומעניינים. (כדאי לקרוא, הוא אומר עוד דברים מעניינים וגם מעוררי מחלוקת).

יש מידה לא קטנה של צדק בדבריו. ככל שאנחנו מנסים להגן יותר על עצמנו (או על ילדינו), כך אנו גם חוסמים את עצמינו בפני העולם, בונים בועה שקופה שלא נותנת לנו לגעת באמת, להתלכלך במיצי הקיבה של המציאות.

אבל מצד שני, העולם באמת הופך להיות מסוכן יותר בדרכים מסוימות. לא שפעם היה כזה אידילי, אבל בנקודה הספציפית עליה מדובר – חציית כביש – דברים השתנו. יותר מכוניות, יותר מכוניות גדולות, יותר תנועה, יותר מהר, יותר פרוע. אז צריך למצוא את האיזון בין להגן על הילדים ובין לתת להם את החופש להתנסות ולגלות את העולם הגדול. אבל נראה אותך משלח את ילדך לרחוב כשאתה בקושי מצליח לעבור את הכביש בלי איזה טוסטוס שיחסל לך כמה אצבעות או מכונית מפונפנת שתעשה ממך קציצה צמחונית.

הנקודה הכואבת בכל הסיפור היא שבמקום להתמודד עם הבעיה, אומרים לנו להזהר. אולי זה מחוסר אמונה ביכולת לשינוי, אולי זה מטעמים כלכליים-קפיטליסטיים גרידא. אבל יותר קל לקשור את הילדים ברצועה מאשר להתמודד עם עדרי נהגי הג'יפים המשתוללים ששמים זין על כולנו. (ג'יפים מילולית וכמטאפורה, כמובן). יותר קל לגרום להורים להרגיש כמו פושעים מסוכנים כשהם מרשים לילדים לצאת מהבית מאשר לתפוס עברייני תנועה, לפתח תחבורה ציבורית זמינה, להגביל תנועה של מכוניות בעיר, ליצור סביבה עירונית שתאפשר גם חיים להולכי רגל. שכולנו נמות מזיהום אויר, כמו שמציין עידו, אבל העיקר שהילדים לא יחצו את הכביש!

הרי היאפים עם הג'יפים, אלה שחונים לנו על המדרכה, או על מעבר החציה, ומכריחים את האמא הצעירה לרדת עם העגלה לכביש – הם בכלל לא מכאן, הראש שלהם כבר מזמן באמריקה, את הילדים שלהם הם מסיעים במפלצת המתכת המעשנת מדלת לדלת, ברור שהילדים שלהם לא חוצים את הכביש, ואנחנו, מה אנחנו מתלוננים? בחרנו לגור בעיר? בעיה שלנו! נקבל אגזוז לפרצוף והיפופוטם שחור חונה על המדרכה, במילא קשה לראות אותנו כי החלונות של הג'יפ מואפלים.

(הערת אגב – דווקא יש כמה אנשים שאני מעריך שיש להם ג'יפ. וזה ממש דיסוננס קוגניטיבי).

אז יש לנו ג'יפים, יש לנו מגדלים, יש לנו אולמרט ויש לנו חפציבה. הכל קשור להכל. שתשטוף אותנו המהפכה.

7 תגובות בנושא “יאפים עם ג’יפים”

  1. כמי שחי בתל אביב (עד לפני שבוע) אני מכיר הרבה אנשים שטוענים שכהולכי רגל הם מרגישים כמו אזרחים סוג ב' ובאופן כללי כמיעוט הנלחם על שטח מחיה מצטמצם מול מכוניות ושאר מכונות מעלות פיח. בלונדון עולה 120 שקל להכניס את המכונית לעיר. בכלל לא הייתי מתנגד שיכניסו את היוזמה הזו גם לתל אביב (לפחות לליבה). העיר הזאת מספיק קטנה כדי שיהיה אפשר לזוז בה מכל מקום לכל מקום באופניים. הדבר הזה יחסוך כל כך הרבה חיי אדם מבחינת זיהום האוויר, תאונות הדרכים וגם שיפור מצב הבריאות של הנהגים, באמת הרבה יותר מכל קמפיין מטופש של משרדה התחבורה.

  2. בדיוק היום במהלך שיחה בארוחת הצהריים אודות הצהרונים השונים אליהם נשלחים ילדיהן אחרי הלימודים, העזתי לשאול למה בעצם הילדים צריכים צהרון – הרי אנחנו היינו חוזרים מביה"ס, אפילו בכיתה א', באוטובוס או ברגל, הולכים לשכנה לקחת את המפתח, ומחממים לעצמנו שניצל עד שאמא תגיע מהעבודה.

    "אבל היום יש הרבה יותר מכוניות ונורא מסוכן!", השיבה אחת האמהות המפוחדות, (שמתגוררת בפרברי נס ציונה)

    ואני כבר לא יודעת אם זו אמת, הפחדה, או פרנויה, או ילדים מפונקים במיוחד. ברור לי רק שזה ממש לא תקין.

  3. ככה התרבות שלנו בנויה כנראה, אנחנו מחפשים שעירים קלים לעזאזל מאשר להתקיף את הבעיה בכללותה ולטפל בכל הרבדים שלה. נראה לי שזה מנגנון שהגיע מהצבא, אם כבר הזכרנו כסת"חים.

  4. זה לא רק חיפוש השעירים לעזאזל, זה גם הבהמיות, גסות הרוח וחוסר האיכפתיות שהולכים ומשתלטים על יותר ויותר אנשים. זלזול בכל מה שלא שייך לך. אולי גם לזה אפשר לקרוא קפיטליזם.

  5. נדמה לי שחלק עיקרי מהבעיה נובע מאמצעי התקשורת. זה אולי קצת בנאלי לומר, אבל בגלל שהיום עיתונים נאלצים להיאבק כמה שיותר על פרנסתם, יש להם אינטרס ברור ללבות על אירוע מינורי לדרגה מפלצתית ממש. למשל, אם ילד יהרג מחר חס וחלילה מפני שלא חבש קסדה, מעריב וידיעות יצאו בכותרות ענק על כך ש"הפקרות", "הילדים שלנו" וגו'. ובערוץ 2 יפתחו עם זה את המהדורה.
    התגובה האנושית הטבעית שלנו היא להזדעזע, ואם מערכת האינטרסים הזו הייתה קיימת לפני עשרים שנה היינו היסטרים גם לפני עשרים שנה. כמובן שקיומה של התופעה הזו קשור גם במערכת כלכלית קפיטליסטית והכל קשור בהכל וכל זה וכו' וכו'.

להגיב על עידו שחם לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *