מחבר: מרגוליס

אדי-דא

יו-דה

ספר שיצא לאחרונה בברזיל – Drugs and Culture: New Perspectives – מנסה לבחון את תופעת ה”סמים” (מרכאות במקור) באופן מקיף ומעמיק יותר מאשר ההיסטריה העיוורת בה נוקטות מדינות רבות, בכללן ישראל. הספר הוא תוצאה של כנס בשם זה שנערך על-ידי המרכז לחקר חומרים פסיכואקטיביים (NEIP) בתמיכת משרד התרבות הברזילאי. בספר מכונסים מאמרים רבים אשר מנסים להתבונן בתופעה מתוך מגוון של פרספקטיבות אנתרופולוגיות, פסיכולוגיות, אתנולוגיות והיסטוריות.

את ההקדמה לספר כתב המוזיקאי ג’ילברטו ג’יל, ששימש כשר התרבות של ברזיל בין השנים 2003-2008. ג’יל כותב בין השאר:

We need to demarcate in a more attentive manner the relationships between use, consumption, trafficking and the individual rights of Brazilian citizens. Maybe we should rethink and reconsider the relationship between the State, drugs, and individual rights. This may well be an indispensable step towards the maturation of public policies regarding "drugs."

… far from being a mere link in the chain of violence and crime, the consumption of "drugs" has forever been a part of various spheres of human life, being tied to religious phenomena, movements to construct (or reconstruct) the identities of social, ethnic, generational and gender minorities, and even to esthetic production.

… For better or worse, "drugs" comprise part of our culture, or better yet, our cultures, and hence cannot be understood apart from them. … This diversity of the use and consumption of drugs is a mirror of our own cultural diversity. Our researchers and our legislature should, in some manner, take into consideration the cultural dimension in order to craft public policies that are more efficacious and more adequate for our country today.

ג’יל עצמו התנסה בעבר, יחד עם חברו המוזיקאי קאיטנו ולוסו, בתה הפסיכדלי איאואסקה. מקורו של משקה מקודש זה בטקסים שאמאניים של שבטי האמזונס, והוא ממשיך לשמש גם כיום בברזיל בטקסים פסיכדליים וכמרכזן של כנסיות המוקדשות לעבודה רוחנית באמצעותו, כמו כנסית סנטו דאימה. החוויות העמוקות שעבר ג’יל היוו השראה לשירים שכתב בהמשך דרכו, וחיזקו את תפיסת עולמו הפלורליסטית והאנושית. אפשר רק להתקנא בממשלה שאלה הם שריה. מתי נזכה לראות אצלנו שר שתפיסת עולמו עוצבה במסעות תודעתיים ארוכים לתוך הלילה?

[gv data="tWuQc7W0O-A"][/gv]

Gilberto Gil – If I would speak with God, sung by Elis Regina

If I would speak with God
I have to be alone
I have to turn off the lights
I have to shut the voice
I have to find the peace
I have to unfold the knots
From the shoes, from the necklace
From the desires, from the fears
I have to forget the date
I have to miss the count
I have to have empty hands
To the soul and the body naked

If I would speak with God
I have to accept the pain
I have to eat the bread
That the devil stretched
I have to turn myself into a dog
I have to lick the floor
From the palaces, from the castles
Magnificences of my dream
I have to see myself sad
I have to see myself as scary
And despite an evil so big
Rejoice my heart

If I would speak with God
I have to adventure myself
I have to climb to the skies
With no ropes to hold
I have to say farewell
Turn my back, walk
Decided, along the road
Which in the end reaches nothing
Nothing, nothing, nothing, nothing
Nothing, nothing, nothing, nothing
Nothing, nothing, nothing, nothing
From what I thought I would find.

פורסם במקור בגיליון מס' 1 של כתב העת "אודיסיאה", אוקטובר 2008.

שאלת השפעתה של הטכנולוגיה על התודעה האנושית מקבלת בשנים האחרונות תשומת לב מיוחדת, בעקבות ההתקדמות האדירה בתחום טכנולוגית המידע, והפיכתן של טכנולוגיות חדשות תומכות-חשיבה, כמו המחשב והאינטרנט, לכלים מהותיים ומרכזיים בחיי היומיום שלנו. העיסוק בשאלה זו נסמך לרוב על הנחת יסוד בדבר ההפרדה בין תהליכי החשיבה ה"פנימיים" של התודעה, לבין הטכנולוגיה ה"חיצונית" לה, אשר יכולה לשמש ככלי עזר (בעיני האופטימיסטים) או כגורם משחית (בעיני הפסימיסטים). אולם, ייתכן כי כדי להבין בצורה טובה את יחסי הגומלין בין התודעה לבין הטכנולוגיה, עלינו לזנוח הנחת יסוד זו ולבחון מחדש את גבולותיה של התודעה בתוך העולם.

אפשרות כזו מציעה תיאורית התודעה המורחבת (Extended Mind) של הפילוסופים אנדי קלארק ודיוויד צ'למרס[1]. לפי גישה זו, התודעה אינה מתוחמת על-ידי הגוף הפיזי שלנו. התהליכים הקוגניטיביים של התודעה, בתנאים מסוימים, נסמכים על אובייקטים בעולם באופן כזה שאובייקטים אלה מהווים חלק מהתודעה ממש. דוגמאות לתהליכים קוגניטיביים כאלה יכולים להיות שימוש בחשבונייה לצורך חישובים מסובכים, סידור האותיות במשחק שבץ-נא כדי לנסות ולהיזכר במילים, או שרטוט דיאגראמת מצבים לשם תכנון אלגוריתם תוכנה.

דוגמה נוספת שמביאים קלארק וצ'למרס הוא משחק טטריס. במחקר שבוצע על שחקני טטריס נמצא כי סיבוב הצורה הגיאומטרית על המסך באמצעות המקלדת דרש מהשחקן 300 מילישניות, בעוד שסיבוב הצורה בעזרת הדמיון דרש זמן ארוך יותר של 1000 מילישניות. החוקרים הסיקו כי סיבוב הצורות בזמן משחק הטטריס לא משמש רק למיקום נכון של הצורה לאחר החלטה, אלא הוא חלק מתהליך קבלת ההחלטה כיצד למקם את הצורה. לטענת קלארק וצ'למרס, אם סיבוב הצורה נחשב לחלק מהתהליך הקוגניטיבי כשהוא מתבצע באופן מנטאלי, אין סיבה לא לראות בו חלק מהתהליך הקוגניטיבי גם כשהוא מתבצע באמצעות עזר חיצוני – כמו מסך המחשב. זהו תהליך קוגניטיבי מורחב, מערכת אחת של מוח-עולם אשר מאפשרת לנו יכולת חשיבה שלא הייתה אפשרית ללא החלקים החיצוניים של התהליך. התודעה, בהתאם לתפיסה זו, מהווה מערכת אינטגראלית של תהליכים נוירולוגיים וחיצוניים אשר פועלים יחדיו. התודעה אינה פנימית בלבד – היא מתרחבת החוצה לתוך העולם והעולם הופך לחלק ממנה.

הבנת התודעה כבעלת יכולת הרחבה אל תוך העולם מקבלת חיזוק מתוך חקירת יכולותיו של המוח. אנו מגלים כי האורגניזם האנושי הינו גמיש ופתוח לשינויים הרבה יותר מאשר חשבנו בעבר. גמישות זו, אומר קלארק[2], טמונה ביכולתו הפלסטית של המוח "להתכוונן מחדש" ולהתאים את עצמו לסביבה ולטכנולוגיות בהן אנו עושים שימוש. קלארק מציג מספר מחקרים אשר מראים את גמישותו הנוירולוגית של המוח בעת שימוש בכלים חיצוניים. כך למשל, גם אצל בני-אדם וגם אצל קופים, שימוש במקל לצורך הגעה לדברים רחוקים, לאחר שהתבצע מספר פעמים, גורם לנוירונים אשר מגיבים לגירויים באזור היד, להגיב גם לגירויים אשר מתרחשים בקצה המקל. המסקנה ממחקרים אלה הייתה כי באופן מעשי מתייחס המוח למקל כאילו הוא חלק מהיד עצמה. כך שלמרות נטייתנו לראות את הגוף כיחידה אוטונומית ונפרדת, המוח מתייחס לגוף כיחידה הניתנת להרחבה, מערכת המסוגלת לאינטגרציה עם כלים חיצוניים אשר הופכים לחלק ממנה. אם גמישות המוח מאפשרת את הרחבת הגוף, אין זה מפתיע שגם התודעה מסוגלת להתרחב אל העולם שסביבה.

דוגמה פרדיגמאטית לתודעה המורחבת היא תהליך הכתיבה[3]. באופן ראשוני, הכתיבה מהווה תגבור לזיכרון לטווח קצר – איני צריך לזכור את כל מחשבותיי, אני יכול לחזור ולקרוא אותן. אולם באופן עמוק יותר, היכולת לקרוא שנית את מה שכתבתי מניעה את המשך הכתיבה ומעצבת את הדרך בה אני חושב בשעת הכתיבה. הכתיבה מאפשרת יכולת שאינה ניתנת לביצוע באופן מנטאלי בלבד, ובכך היא משנה את אופיו של התהליך הקוגניטיבי. זוהי חשיבה מסוג שונה שאפשרית רק דרך כתיבה. כך שאקט הכתיבה הוא למעשה אקט של חשיבה – שילוב של תהליכים נוירולוגיים, גופניים וחיצוניים, שפועלים יחדיו באופן צמוד ויוצרים תהליך קוגניטיבי אחד.

כתיבה בעט על נייר היא טכנולוגיה מסוג אחד. כתיבה על מעבד תמלילים בעזרת מחשב היא טכנולוגיה מסוג אחר. מעבד התמלילים מאפשר לי רמה חדשה של מניפולציות אפשריות – אני יכול למחוק בקלות חלקים מהכתוב וגם להחזיר אותם, לשנות מיקומן של מילים, להזיז משפטים קדימה ואחורה, לשנות את סדר הפסקאות. המשחק עם המילים והמשפטים על מסך המחשב אינו מהווה רק תוצאה של תהליך חשיבה מוקדם יותר – משחק זה הוא תהליך החשיבה עצמו. דרך אקט הכתיבה והשינוי נבנים הרעיונות ונוצרים הקישורים. זוהי מערכת של היזון חוזר בין החלקים המנטאליים של התהליך לבין הייצוגים החיצוניים שלו. ניתן להבין, אם כך, מדוע יש סופרים המסוגלים ליצור רק באמצעות עט ונייר, ומדוע אחרים (כמוני) אינם יכולים לכתוב יותר מפסקה קוהרנטית אחת אלא בישיבה למול מסך המחשב.

שינוי התודעה האנושית אינה תופעה חדשה שהופיעה במאה ה-21 בלבד. האדם, כדברי קלארק, הוא קיבורג (אדם-מכונה) מלידה. מערכת דו-כיוונית של אדם-עולם שנמצאת בשינוי מתמיד. התודעה האנושית, מראשית ימיה, מגיבה לסביבתה ומנהלת עמה יחסים מורכבים והדוקים. כל טכנולוגיה חדשה שמופיעה – יהיה זה מקל, כידון, קולמוס או מחשב – לא רק משפיעה על התודעה, אלא יוצרת תודעה שונה ואפשרויות חשיבה חדשות.

מוקדם מדי, כנראה, כדי להעריך מה טיבה של התודעה החדשה שנוצרת ברגעים אלו מתוך התממשקות האדם והמחשב. ניתן רק לשער כי כמו בכל שינוי, בעוד חלק מיכולותינו ילכו וייאבדו, יכולות חדשות יעלו ויופיעו במקומן. הרי גם אפלטון, כשדאג בזמנו כי לימוד כתיבה יגרום לאנשים להפסיק להסתמך על זיכרונם, לא יכול היה לחזות את ההתלקחות הטכנולוגית והתרבותית האדירה שתוצת במאות הבאות על-ידי אותם אנשים יודעי קרוא וכתוב.

---

[1] Clark, A., Chalmers, D., 1998. The extended mind. In Analysis, 58.1, pp. 7-19.

[2] Clark, A., 2007. Re-Inventing Ourselves: The Plasticity of Embodiment, Sensing, and Mind. In Journal of Medicine and Philosophy, 32, pp. 263-282.

[3] Menary, R., 2007. Writing as thinking. In Language Sciences, 29, pp. 621-632.

שני מועמדים בבחירות, אחד מציע דרך של חזון ושל תקווה, השני דרך של שמרנות ועוד מאותו הדבר. נשמע מוכר?

כן, להכניס את אובאמה לדיון על הבחירות המקומיות בתל-אביב זה להסתכן בלעבור על גירסה מקומית של חוק גודווין. אבל קשה להתעלם מנקודות הדמיון בין הדרכים שעומדות כאן לבחירה. הדבר המשותף הבולט ביותר היא אולי תחושת המעורבות. הרצון להיות חלק מהשינוי, ולא רק לעמוד מהצד ולראות אותו חולף על פניך.

זוהי אפשרות שמחזירה למשחק מילים שלא השתמשנו בהם מזמן. תקווה. שינוי. דרך. חזון. הומניזם. ערכים. סולידאריות. מרקם אנושי. חיים.

נכון, יש הרבה שאלות, הרבה ספקות, הרבה חוסר ודאות לגבי מה יצליח ומה לא, מה אפשרי ומה רק נראה כך מבחוץ. אבל אלה שאלות שאף פעם לא יקבלו תשובה אם לא ננסה.

ומפתיע עד כמה האפשרות של לנסות מלחיצה ומרתיעה אנשים. בני שיח שלא גרים כלל בתל-אביב ולא מכירים את הנפשות המעורבות מנסים להסביר שאי-אפשר, שזו סתם תמימות, שאין יכולת, שכוחות השוק, שמי אמר שבכלל, שתפסיקו לחלום ותכירו במציאות.

עד כדי כך נשחקה נפשנו? שכל דרך שיוצאת החוצה מהמסגרת המוכרת של פוליטיקה מסואבת, אנשי צבא טכנוקרטיים, אינטרסים כלכליים וזלזול ציבורי מתקבלת בשלילה ובביטול?

כי זו הרי מה שמציעה הדרך השניה. ציניות. אותה "למה לנסות לשנות" ו"עזבו אותי באמאש'כם" היא סגירת הדלת בפני העולם. התחפרות במאורה מול המסך המרצד של תוכניות ריאליטי מייבשות שכל ופרסומות ממיתות נפש, זונדה של תת-תרבות מנוונת שכל מטרתה היא לשמר את העמדה הצינית ולבטל כל אפשרות לפעולה.

היה אפשר לבנות פה תיאוריות קונספירציה מרתקות על נסיונות בעלי ההון והתאגידים להפוך את כולנו לזומבים צרכניים ציתניים. בעצם אולי זה לא רחוק כל כך מהמציאות. אלא שזו קונספירציה שכולנו שותפים לה. כי אנו אלה שנותנים לה את הכח. כל תגובה צינית, כל התחמקות מאפשרות של שינוי, כל בליעה לא מודעת של עוד כדור מסמם בדמות איזו תכנית דמוית-סאטירה שבעצם לא מערערת על שום סדר קיים, כל עצימת עין כזו מאכילה את המפלצת ומעניקה לה עוד ועוד כח. כל אמירת "לא" היא עוד חלק מהעולם שנופל ונושר ומתפורר לתוך החידלון.

לא מקרי הוא שגם אצל השחור מאמריקה וגם אצל האדום מתל-אביב היתה הפעילות ברשת גורם תומך משמעותי. כי נכון לעכשיו, עד שכוחות הרשע יצליחו לשבור את מעוזי העצמאות האחרונים, עצם הקיום ברשת הוא סוג של מעטה נוגד ציניות. כתיבה בבלוג היא פעולה, היא הושטת יד החוצה אל העולם. ככזו היא יוצרת סדקים בחומה, גם אצל אלה המנסים לשמור על מעטה הציניות ככל יכולתם (סליחה שרון!). נידח הבלוג ככל שיהיה, עצם מעשה הכתיבה הוא נוכחות, הבעת עמדה, נסיון ליצור אינטראקציה עם כל אותם שלושה קוראים אנונימיים שאולי יזדמנו אי-פעם. זהו נסיון, גם אם זעיר, גם אם מוכחש, לשנות.

ייתכן כי ביום שלישי מקרה אובאמה לא יחזור על עצמו. ועדיין, עצם ההתעוררות, התקווה, האלטרנטיבה, ההתגייסות, תחושת השליחות, האחווה, גם אם וירטואליות בלבד – כבר כאן נעשה שינוי. ואולי לאט לאט תחושת ההתעוררות תתפשט ותתרחב, תצליח לפרוץ עוד כמה חומות של ייאוש ואכזבה. ואם לא… נמשיך בכל זאת. איזו אפשרות אחרת כבר יש?

במוסף "גלריה" של עיתון הארץ מיום שישי האחרון התפרסמה כתבה (מתורגמת מניו-יורק טיימס) על ביתן בעיצובה של האדריכלית זאהה חדיד, שהוקם בסנטרל פארק בניו-יורק עבור חברת שאנל. הביתן מציג תערוכת אמנות (גרועה ושטחית, לפי הכתבה), של יצירות בהשראת תיק של שאנל. הכתבה מבקשת לבקר את השילוב של אדריכלות ואמנות מגוייסת בשרות חברה מסחרית, את הפקעת המרחב הציבורי שנועד ל"חוויה דמוקרטית גדולה" לטובת אינטרסים תאגידיים וציניות ממוסחרת.

שני עמודים אחר כך מקדיש המוסף עמוד לכתבה מאירת עיניים העוסקת בקולקצית השעונים החדשה שהשיקה חברת סווטש לכבוד יציאת הסרט החדש בסדרת ג'יימס בונד.

על כך נאמר, מי שגר בבית מזכוכית וגו'.

פסטיבל אינדינגב 2008 היה מוצלח. יומיים של מוזיקה משובחת (ברובה, חוץ מהרכב אחד שבאופן חריג היה ממש לא משהו). אוירה נינוחה (למרות ההרעשות הארטילריות שנשמעו לעיתים קרובות מכיוון המתופפים שעל הבמה), קהל מגוון (לא היינו היחידים שמנסים להרדים תינוק בעיצומה של אחת מההרעשות הארטילריות האמורות), אנשים חביבים ומחסור מלבב בחסויות מסחריות (כמה כיף לראות במה נקיה מצבעים של חברות סלולאריות!).

[תמונה מאת NoaZ]

היה מחמם לב לראות את ההיענות לפסטיבל שכולו מוזיקה שאינה נשמעת כמעט ברדיו או בטלוויזיה (2500 איש, ועוד רבים שנותרו ללא כרטיסים). ועדיין, כל כך הרבה מוזיקה מעניינת, כל כך מעט חשיפה. אמנם כמות המשתתפים הפתיעה את המארגנים, אך עדיין מדובר במספר זניח למדי ביחס למיינסטרים. עד מתי ימשיכו השטן הקטן (גלגלצ) והשטן הגדול (ערוץ 2) לשלוט ביד רמה ובקהות חושים באפיקי התרבות הישראלית? האם מן הרשת תבוא ההצלה? ומי רצח את אגנתה פאלסקוג?

תגלית הפסטיבל (מבחינתי) – להקת PITS. טריו גיטרה-בס-תופים (מתופפת!) שחופר במוח ובנפש, מסעות אבסטרקטיים אפלים וזכים. מומלץ לבדוק (מייספייס, קליפ), ובמיוחד לתפוס אותם בהופעה חיה.

ועכשיו לנקות את האבק מהנעליים.