דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגיות

חיפוש באתר

ארכיב



פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

ארכיב עבור 'מוזיקה'

Music will bring us together

סביב המדורה
היינו רוקדים, התופים הולמים באוזנינו, הדם פועם ברקות. ללילה אחד שוכחים את עצמנו, את עצמיותנו, מטילים את נוכחותנו המלאה לתוך מעגל של שירה שמתעלה בעשן אל תוך השחור הגדול. היינו יחד. היינו שבט.

מסכים מרצדים
מחלונות הבתים. אנחנו יושבים איש איש מול מסכו. כותבים, קוראים, מתווכחים, מגיבים. זרמים של קשרי גומלין בעולמות וירטואלים. מעגלים של היכרויות שהולכים ומתפשטים, אנשים קרובים ורחוקים, אפשרויות תקשורת מופלאות, הזדמנויות חדשות. יותר ממה שיכולנו אי-פעם. כולנו קשורים זה לזה. וכולנו לבד.

ארקייד פייר
היא להקה טובה. אני אוהב להקשיב לה בבית. ואז לפעמים יש גם את זה: (ההתחלה טובה, אבל מדקה 7 זה מתחיל באמת):

[gv data="y-5XK-2Ufd4"][/gv]

השבט נוצר
באמצעות המוזיקה. המוזיקה קושרת אותנו יחד, קורעת אותנו מתוכנו, משאירה אותנו פעורים ורכים ומרוגשים. בתוך המוזיקה שוקט הראש, ואנחנו יכולים לחיות דרך הלב והבטן. אנחנו מתאחדים לתוך המוזיקה ולרגע מוותרים על כל מה שמפריד בינינו, משילים את החומה שדאגנו לטפח כדי לגעת ברטיטות היופי שסובבות אותנו.

ארקייד פייר
הם מוזיקאים אמיתיים. המוזיקאי האמיתי יודע לצאת מתוך עצמו. אנחנו הולכים בעקבותיו. (מתוך הבלוג המתאר את צילום ההופעה: )

Arcade Fire is a unique group. Everyone’s split up during the day, managing and wandering through his/her own affaires in the dressing rooms and corridors. … Afterwards, as show time approaches, everyone slowly comes together again, each still folded into him/herself. A couple notes sound from a bugle, Régina taps on a box, Jérémy amuses himself with a drum, and Tim does a little Monty Python dance. A mobile cacophony, a music that takes form, several people coming together, and some random and various snippets of songs to come. Everyone is concentrating alone, but at the same time following a trace towards the group’s uncanny unity.

המוזיקאי האמיתי
הוא מכשף. הוא שמאן. בידיו ובצליליו הוא קורע קרע בחדרי ליבנו כדי שנוכל לצאת החוצה. ליבו של המוזיקאי האמיתי הוא לב קרוע. את קריאת הלב הקרוע אנו שומעים מתוך צליליו.

מוזיקה ממוסחרת
היא שלמה. בשלמותה אין מקום לקרעים. באין מקום לקרעים אין מקום לנשגב. באין מקום לנשגב אין שבט. יש רק אשליה.

האינטרנט הוא
אשליה. אנחנו חובקים את העולם כולו אך לא נוגעים בכלום.

האשליה מבקשת
לחדור לתוך העולם. זרועותיה הוירטואליות מחפשות דרך לממש עצמן בתחום המוחשי. אנחנו מתפוררים לחלקיקים שנעים במסילות מקבילות. זאת לא מסיבה.

השבט נוצר
רק בעולם האמיתי. בתוך ההתחככות והעשן והרעש והזיעה. באזורי הסכנה. במפגש גוף לגוף. במקום המדמם בו החומר והרוח מאבדים את גבולותיהם. האינטרנט מאפשר לנו הרבה דברים. אבל באינטרנט אין זיעה.

מוזיקה ראוי
לשמוע ביחד.

(תודה
ל
טאפאס וטאפאס על הקישור).

יום ועוד יום ועוד

חגים. ראש השנה. ארוחות משפחתיות. נוסעים, חוזרים. אוכלים. צוחקים, בוכים. יום ועוד יום, אלוהים אדירים, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.

[audio:http://www.hotlinkfiles.com/files/361616_gzvyq/%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%A7%20%D7%9C%D7%95%D7%99%20-%20%D7%96%D7%94%20%D7%9E%D7%9B%D7%91%D7%A8.mp3]

אנחנו רק ממשיכים ללכת, כאילו שיש לנו ברירה, הדרך עוטפת אותנו, מערסלת אותנו ואנחנו נרדמים בחיקה כמו תינוק שישן במכונית המיטלטלת. אנחנו התינוק ואנחנו הדרך, נצנוץ אקראי של הווה נצחי שמתמשך לתוך האפילה.

[audio:http://www.hotlinkfiles.com/files/361600_wv3qh/%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%A7%20%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%90%20-%2002%20-%20%D7%96%D7%94%20%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%94.mp3]

עוד יום ועוד יום, הכל חולף, הכל יחלוף. אבל איש אחד מזכיר שעכשיו הזמן לאהוב.

[audio:http://www.hotlinkfiles.com/files/361642_gbjju/Tom%20Waits%20-%2009%20-%20Time.mp3]

עוד מעט חצות

כשמישהו אחר היה מנגן קטע סולו הוא היה קם ומתחיל לרקוד את הריקוד שלו. הוא התחיל בשקט, מטופף ברגל, נוקש באצבעותיו, אחר כך מרים את ברכיו ומרפקיו, מסתובב, מנענע את ראשו, מזרים בנחת את זרועותיו המתוחות לכל עבר. תמיד נראה כאילו הוא עומד ליפול. הוא הסתחרר סחור-סחור במקום ואז התנודד חזרה לפסנתר, מסוחרר בכוונה תחילה. אנשים צחקו כשרקד וזו הייתה התגובה ההולמת ביותר כשגרר את רגליו מסביב כמו דוב אחרי טעימה ראשונה של אלכוהול. הוא היה איש מצחיק, המוזיקה שלו הייתה מצחיקה, ורוב הדברים שאמר היו בדיחה פרט לעובדה שלא דיבר הרבה. הריקוד שלו היה צורה של ניצוח על תזמורת, מציאת דרך אל המוזיקה. הוא היה צריך להיכנס לתוך קטע, עד שהפך לחלק ממנו, הפנים אותו, התאמץ להיכנס לתוכו כמקדח הנוגס בעץ. ברגע שקבר את עצמו בשיר, הכיר אותו על בוריו, אז ניגן מסביבו, אף פעם לא את השיר עצמו – אך הוא תמיד הכיל את האינטימיות הזאת, הישירות הזאת, כיוון שנמצא בלב שלו, היה בתוכו. הוא לא ניגן סביב המנגינה, הוא ניגן סביב עצמו.

– מה מטרת הריקוד שלך, מר מונק? למה אתה עושה את זה?
– מתעייף מלשבת ליד הפסנתר.

ג'ף דייר, אבל יפה

[audio:http://www.hotlinkfiles.com/files/297954_fdn7p/Thelonious%20Monk%20-%2007%20-%20%27Round%20Midnight.mp3]

קר לי פנקס, בוא ניסע לדרום החם

שמעתי השבוע ברדיו את פנקס הקטן ונזכרתי שזה אחלה שיר.

[audio:http://www.hotlinkfiles.com/files/69673_2tlwc/%D7%A9%D7%A9%D7%99%20%D7%A7%D7%A9%D7%AA%20-%20-1%20-%20%D7%A4%D7%A0%D7%A7%D7%A1%20%D7%94%D7%A7%D7%98%D7%9F.mp3]

שר אותו ששי קשת, הלחן של מתי כספי והמילים של דן אלמגור (למרות שהוא תמיד נשמע לי מאד חנוך לוויני).

השיר הוא מתוך הצגה בשם "עיר הגברים" שכתב דן אלמגור על-פי סיפורים קצרים של דיימון ראניון. הסיפור לפיו נכתב השיר נקרא "Little Pinks" (הוא גם הפך לסרט "The Big Street" בשנת 1942, בכיכובם של לוסיל בול והנרי פונדה). הפסנתר המשתולל ברקע הוא של שלמה גרוניך, וקולה של הוד מעלתה הוא של אבירמה גולן.

(ותודה למימה על פרטי הטריוויה).

כבישים, מוזיקה ויום השואה

כן, אני אוהב את הרדיו ביום השואה וביום הזכרון. אני חושב שזה אפילו די שגרתי, נראה שאנשים רבים שמחים לצאת לרגע מחוץ לקצב הבי.פי.אם המשתולל ולנוח בחיק שירי העצבות והמלנכוליה. (האמת שבכלל יש לי פֶטיש לשירי ארץ ישראל הישנה והטובה. זה הצ'ילאאוט האולטימטיבי מבחינתי. אין כמו לחזור ממסיבה סוערת בשעות הבוקר המוקדמות של יום שבת, קרירות הלילה עדיין באויר, הרחובות שקטים, וברקע יוסי ילד שלי מוצלח).

כשהשירים שקטים, הנהגים רגועים. לפחות כך נדמה לי. (ואין פה שום דבר בעד גלגל"צ. שקט אינו בהכרח מיינסטרים). אני יותר רגוע, זה בטוח. המוזיקה מנחמת, האחיזה בהגה נרפית, הרגל עדינה יותר על הדוושה. אפשר לנוח, לא צריך למהר, כולנו נגיע בסוף, תיכנס לפני, בבקשה, הכל בסדר.

המוזיקה היא פס-הקול שמלווה אותנו, בלי שנשים לב לפעמים עד כמה הוא מעצב את מצב רוחנו. ברור לנו שמוזיקה יכולה לשנות לחלוטין את ההרגשה בסצינה מסוימת בסרט קולנוע, אבל אפקט דומה מושג גם בחיים עצמם, לרוב בלי שנהיה מודעים אליו. ואין מקום כמו המכונית להרגיש זאת. קצת פיקסיז וכולי על קוצים. נחליף ל-Archive והדרך הופכת למסע פסיכדלי בנוף הישראלי. כל דיסק והעולם שהוא יוצר.

אז אולי נחייב את כולם לשמוע מוזיקה שקטה במכונית? אולי הפתרון לתאונות, לעצבנות בכבישים, לחוסר הסובלנות, למתחים התחבורתיים הוא להחליף את פס-הקול שמלווה אותנו בכביש?

הודיעו נא לנשים

We've done our thing
We have evolved
We're up on our hind legs
The problem's solved

We are artists
We are mathematicians
Some of us hold extremely
High positions

But we are tired
We're hardly breathing
And we're free
Go tell the women that we’re leaving

[audio:http://athena.divshare.com/athena2/files/2007/04/14/395399/Grinderman_-_10_-_Go_Tell_The_Women.mp3]

ניק קייב חוזר!