על אינטרנט, זיכרון והיעלמות

בשבוע שעבר במהלך סידור הדירה מצאו הורי מגירה שהשארתי שם לפני שנים, ובה תמונות ועבודות מתקופת בית הספר היסודי. זו חוויה מוזרה לדפדף בדברים שכתבת כשהיית ילד. הדברים רחוקים וקרובים בעת ובעונה אחת. זה מי שהיית (ועודך עדיין) אבל גם מישהו אחר לגמרי. ובכל דפדוף פרספקטיבה חדשה נוצרת, הבנות נוספות על אז ועכשיו צצות ועולות. החוויה לא מוגבלת למילים עצמן – הציורים, העריכה, כתב היד עצמו – כולם משלימים זה את זה ומעניקים נפח לילד שהיה פעם.

האם גם הילד שלי יוכל עוד שלושים ומשהו שנה למצוא פתאום עבודות נשכחות ולחזור לימי ילדותו? איך זה יעבוד? במהלך סידור ההארד דיסק נגלה פתאום ספריה נשכחת? האם נוכל בכלל לפתוח את הקבצים?

הרבה מדובר על הפרדוקס של העידן הדיגיטלי. המידע כיום זמין כל הזמן, ניתן לשכפול, כמעט לא ניתן להשמדה. אבל במקביל גם כל כך ארעי, זמני, קצר חיים. הטכנולוגיות משתנות, פורמטים מתחלפים, דברים הופכים מיושנים בזמן אפסי. דרושה הרבה יותר השקעה כדי לשמור על המידע חי. לאחסן, לגבות, להמיר, להעביר. אי אפשר יותר לסגור הכל במגירה ולדעת שגם עוד שלושים שנה נוכל לפתוח אותה והכל ישאר כשהיה.

וגם אם נוכל, אולי המגירה תהיה כל כך מלאה שתהפוך לחסרת משמעות. אלו כבר לא מספר בודד של תמונות נבחרות או כמה דפים כתובים או מודפסים שנשמרו בקפידה. אנחנו מייצרים ושומרים כל כך הרבה מידע – מצלמים תמונות בלי חשבון, ממלאים את המגירה הוירטואלית שלנו בפוסטים וטוויטים וכל שביב אינפורמציה אפשרי – מרוב עצים ויער ואי-אפשר לראות. ריבוי המידע יוצר רעש, מקטין את החשיבות והמשמעות של כל פריט. הנגישות והמיידיות מצמצמים את המרחק הדרוש ליצירת פרספקטיבה.

הזכרון שלנו הולך ונסמך על התווך הדיגיטלי, ומסיבות טובות. יכולת קיבול המידע בשילוב עם אפשרויות החיפוש והאחזור הופכות את הזכרון הדיגיטלי לכח עצום. אבל במקביל אנחנו מאבדים את ההיסטוריה הפרטית שלנו, או לפחות את ההיסטוריה שלנו כסיפור. במקום רצף של נקודות ציון יחודיות שנותנות לנו סיפור מסגרת אנחנו טובעים בזרם של מידע שהופך את ההיסטוריה שלנו לסוג של הווה מתמשך.

—————————–

אנחנו מניחים כמובן מאליו שהכל זמין וניתן לחיפוש. כל מה שאנחנו צריכים פרוש מתחת לקצות האצבעות וקשה לנו לדמיין בכלל מה היה לפני האינטרנט. חלק גדול מחיינו אנו מנהלים באינטרנט, משאירים מאחורינו שובל של עקבות דיגיטליים, עוקבים אחרי שובלים של אנשים אחרים.

אבל יש לפעמים אנשים שפשוט לא ניתנים לאיתור. כמו אותה בחורה אמריקאית שהתיידדתם איתה בטיול בהודו וניתק הקשר ואין לה זכר ברחבי הרשת. או חבר מן העבר שרציתם לדעת מה גורלו אבל אין לו פרופיל בפייסבוק. או בלוגר שנעלם ולא נודעו עקבותיו. ואותם חורים שחורים דיגיטליים מזכירים לנו פתאום את מגבלותיה של הרשת, ואת המרחק שבין הרשת לבין העולם, ושבסופו של יום מה שחשוב הוא זאת שיושבת על הספה בזמן שאתה מקליד מול המסך.

הרשת

"רשת" הם קוראים לזה.
לא סתם.
כמו במלון קליפורניה – אתה יכול להירשם אבל אתה אף פעם לא יכול לעזוב.
קליפורניה… לא סתם.
עמק הסיליקון, מכירים? איפה הוא? נכון! קליפורניה. זה הכול קנוניה אחת גדולה.
וכמו דגים שזוכרים בדיוק חצי דקה אחורה אנחנו שוחים שוב ושוב אל הרשת. והיא צפופה צפופה, וקטנים וחסרי משמעות ככל שנהיה לא נצליח לחמוק ממנה. אנחנו מפרפרים ויורקים מים ואצות ונכנעים לתוכה בערפול חושים.

כי אין כמו להיות דג ברשת.
אתה עטוף ומוגן. עד לא מזמן שחית חסר דעת במרחבים הענקיים של האוקיינוס, בלי כיוון, בלי מטרה, בלי הגנה. ופתאום – אחרי הבלבול הראשוני וחוסר אוריינטציה קלה – אתה מוצא עצמך בעולם מסודר. עולם ברור ומוגדר.
למה ללכת לאיבוד כשאפשר לתת לרשת להכיל אותך?
הרי מה כולנו רוצים בסך הכול? להיות מוכלים. לחזור לרחם.
רחם, רשת. מספיק קרוב.
אנחנו מצטופפים יחד, מחממים זה את זה. שותים את השתן של עצמנו. מנקרים אחד לשני בסנפיר האחורי. נעים וחמים וקרוב ומוכר.
עטפי אותי, רשת אהובה! שאי אותי בחיקך מעלה, מעלה, אל מלתעות ספינת האם המוארת! הרימי אותי אל האוויר הנקי והצלול, תני לי לפרפר ולהיחנק ולהיכנע לתוכך באורגזמה אדירה!

אתה רוצה להתרחק מהרשת אבל הם קוראים לך לחזור. מציפים אותך בזרמים של פלנקטון ממוחזר, לועסים ויורקים אותו לעברך, הטעם מוכר ומזמין וממכר.
אתה רוצה להשתתף במשחק.
כולם רוצים להשתתף במשחק.
רק לא להיות הילד מחוץ למגרש, זה שלא בחרו אותו, זה שמסתכל מהצד.
אתה מסתכל אחורה ושוחה קדימה. או להפך.
כבר מזמן איבדת את הרגשת הכיוון.
הרשת פותחת את רגליה ומזמינה אותך להיכנס.
כבר מזמן איבדת את היכולת להתנגד.
הרשת מגישה לך את פרי עץ הדעת.
כבר מזמן איבדת את תחושת הטעם.
הרשת מחלקת לך כרטיסים למסיבה.
כבר מזמן איבדת את הרצון ליהנות.
הרשת מחממת את הכפית ומגישה לך את המזרק.
אתה מתיישב על הכסא החשמלי ולוחץ על המתג.

[תמונה – cobalt]

במרחק נגיעה (פוסט על אייפד, כנסו כנסו)

שמעתם ש-Apple הוציאו מוצר חדש? קוראים לזה iPad, או משהו, ואומרים שזה הדבר הבא!

טוב, אז ברצינות. האייפד הוא אולי לא מכשיר מושלם, ויש לו חסרונות מפה עד הודעה חדשה, אבל אם נתייחס לאייפון בתור דוגמה הרי שיש סיכוי שאפל יצליחו ליצור גם כאן תופעה תרבותית גורפת.

כנראה בשל כך צופה חברת גרטנר כי עד שנת 2015 יותר מ-50% מהמחשבים שיירכשו עבור ילדים מתחת לגיל 15 יהיו מחשבים בעלי מסך מגע.

קשה לדעת אם תחזית זו מוגזמת או לא. אבל קשה להתעלם מכך שמגמת המעבר למסכי מגע הולכת וגוברת, במיוחד במכשירים שייעודם ללכת איתנו לכל מקום ולהפוך אותנו למחוברים תמיד. ובעוד אנו, הדינוזאורים, עוד אוחזים בחרדה את המקלדת, הרי הדורות הצעירים מקבלים את מסכי המגע כמובן מאליו ומחליקים עליהם בטבעיות מעוררת קנאה.

אם תחזיות אלו נכונות, הרי שאנו צפויים תוך שנים מעטות בלבד לעבור מהפכת ממשק נוספת. רק לא מזמן עברנו מהעט למקלדת (נעזוב לרגע את מכונת הכתיבה), וכבר אנו זונחים את המקלדת לטובת מסכי מגע.

היה נעים, היי שלום

זה אייפד

כפי שהם נראים כרגע, הממשקים של מסכי מגע אינם נוחים לכתיבה ארוכה. זהו ממשק שמותאם יותר לצריכה של מדיה מאשר לייצורה, לפחות כשמדובר במדיה טקסטואלית. (אין להתפלא על כך – הרי עצם פיתוח הטכנולוגיה מכוון להגברת הצריכה). כך שייתכן שמשמעות המעבר למסכי מגע הוא ירידה בנפח הטקסטים הנכתבים ברחבי הרשת.

אבל אולי, בעצם, הממשק החדש יצמיח טכנולוגיות חדשות (כמו swype) שיהפכו את הכתיבה למהירה יותר, נוחה יותר וזמינה בכל מקום? או אולי יהיו אלה דווקא טכנולוגיות text to speech שסוף סוף יצברו תאוצה?

ממשקים אינם רק כלי חיצוני. הם משפיעים על היכולות שלנו ומעצבים את אפשרויות התודעה והחשיבה שעומדות בפנינו. אין דין כתיבה בעט ככתיבה על מקלדת, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר על מסכי מגע.

מהפכות ממשקים, כמו זו שהאייפד עשוי לסמן, אינן רק אנקדוטות טכנולוגיות שמקומן במדורי הכלכלה או טרנדים למוספי התרבות והפנאי. אלו הן תופעות תרבותיות שעשויות להשפיע באופן עמוק על אופיה של החברה.

האם אין זה זמן שנתחיל לקחת ברצינות את השפעתה של הטכנולוגיה עלינו? האם לא כדאי שלעוסקים בטכנולוגיה תהיה פרספקטיבה שתאיר גם את הזויות התרבותיות, האנושיות והמוסריות שהטכנולוגיה יכולה לייצר? או במילים אחרות – האם לא הגיע הזמן שנבין את ההכרח שבמדעי הרוח?

כמה הערות על לחיצות יד ודעות קדומות

0.
סרטון קצר מביקורם המשותף של קלינטון ובוש בהאיטי הגיע למהדורות החדשות בעולם כולו. בסרטון נראה בוש לוחץ את ידו של תושב האיטי, ואז מנגב אותה על חולצתו הלבנה של קלינטון. אם במקרה הצלחתם להתחמק מהסרטון, הרי הוא כאן.

1.
מה אנו רואים פה? בוש לוחץ יד לאדם כלשהו הנמצא מחוץ לטווח המצלמה. לאחר מכן הוא טופח קלות על כתפו של קלינטון ומחליק אותה מטה על שרוולו. התנועה נראית כאילו מנגב בוש את ידו על החולצה תוך שהוא מסתיר זאת כטפיחה ידידותית על שכם. באותה מידה, יכולה התנועה להתפרש (כמו שטען אחד הפרשנים) כאילו מנסה בוש לזרז את קלינטון, שמתמהמה בלחיצות ידיים עם הקהל.

2.
אבל בוש הוא רד-נק גזען וטיפש. הוא לחץ את ידו של אדם שחור. ברור שהוא מנסה לנגב את היד על החולצה (הלבנה!) של קלינטון.

3.
אילו סטריאוטיפים חושף הסרטון? האם את אלה של בוש, או שמא את אלה שלנו? האם בתמונה הזו הגזען הוא בוש, או הצופה הממהר לתייג את ה”שחור”, ה”גזען הטיפש” וה”לבן הטוב”?

4.
תפיסה של מורכבות דורשת אורך נשימה. אנו חיים בעידן בו לנשימה אין מקום. אנו צורכים את המידע שלנו במקטעים מתקצרים והולכים. בזמן אמת. תשומת הלב שביכולתנו לתת לכל פיסת מידע היא מזערית. הסינון צריך להיות מהיר ומיידי. נוח לנו לסווג כל דבר מתחת לקטגוריות מוכרות וידועות. “עוד סרטון של בוש עושה שטויות”. את המגירה הזאת אנחנו מכירים.

5.
תפקידם של אמצעי התקשורת להעביר מורכבות.
כלומר, זה היה צריך להיות תפקידם.
אך אמצעי התקשורת הפכו לתגרנים. הם מתחרים בצעקות. ובצעקות אין מקום למורכבות. יש רק סיסמאות.

6.
אמצעי התקשורת מנסים להלחם במדיה החדשה במגרש שלה. זהו עולם של sound bites ולא של ראיונות עומק. עולם של מקטעים ולא של תמונה שלמה. עולם של סרטוני יו-טיוב שאולי, ואולי לא, הוצאו מהקשרם.

7.
במקום לספק את ההקשר ולהצדיק את מקומם, הופכים אמצעי התקשורת לנספחים של יו-טיוב.

8.
הפצה ויראלית. אנחנו המחלה.

קולות אחרים או עוד מאותו דבר?

עד כמה אנחנו חשופים לאנשים שחושבים אחרת מאיתנו?
לכאורה, האינטרנט מגביר את האפשרות להחשף למגוון דעות ומחשבות. כל אחד יכול לכתוב בלוג, אין חוסם ואין מצנזר (בינתיים), הכל פרוש ופתוח לפנינו. מחשבות העולם כולו זורמות על המסך.

אבל כשאני בודק מדגם לא מייצג שכולל אותי, אני מגלה שרוב הבלוגים בקורא הרסס שלי נכתבים על-ידי אנשים שבגדול אני מסכים איתם. לא שאין לפעמים דברים שיכולים להרגיז אותי (למשל כאן), אבל ברוב המקרים הדברים שאני קורא גורמים לי להנהן בהסכמה או להרגיש שמישהו ביטא את מחשבותי טוב יותר משאי-פעם אוכל (ע”ע תום).

דרך אותם בלוגים (או רעיי לטוויטר, שמהווים קבוצה חופפת למדי) אני יכול לגלות כותבים חדשים שלא הכרתי. בדרך כלל גם אלה יהיו כותבים שקרובים להשקפת עולמי (הרי מי שממליץ עליהם הם אנשים שקרובים להשקפת עולמי). וכך מעגל הקריאה שלי הולך ומתרחב ומתמלא בעוד אנשים שחושבים בערך כמוני.

יוצא שבאופן אולי לא מפתיע, דווקא בעיתונות המודפסת אני יכול להתקל בדעות שאני חולק עליהן. זה לא מעיד כמובן על נטיה לפלורליזם בעיתונות, אלא יותר על התקבעותה בעמדה הרחוקה ממני. ואולי דווקא בגלל זה אני יותר ויותר נמנע ממנה והופך את הרשת למקור המידע העיקרי שלי.

האם זו בכלל בעיה? אני מניח שכן. נראה לי שחשיפה למגוון של דעות היא חיונית לקיום דמוקרטי ומאוזן (הן כחברה והן כאדם). היא ללא ספק מעניינת יותר. פלורליזם – טוב. הומוגניות – רע. (אני בטוח שיש פה אנשים שיכולים לתת טיעונים קצת יותר אינטיליגנטיים לזה).

האם הרשת מספקת לנו פלורליזם או רק את היכולת להתקבץ קרוב יותר לאנשים שדומים לנו? האם היא כלי של דמוקרטיזציה או כלי של גטאות מרצון? כמה מהבלוגים שאתם מנויים אליהם נכתבים על-ידי אנשים שתפיסת עולמם שונה באופן מהותי משלכם?