השעון כפי שסיפרתי לבני

“כיחידה טכנולוגית, השעון הוא מכונה המפיקה שניות, דקות ושעות אחידות בדפוס של סרט נע. הזמן המעובד בדרך אחידה זו מובדל ממקצב החוויה האנושית. בקיצור, השעון המכני מסייע ליצור דימוי של יקום מכומת במספרים ומונע באופן מכני”.

“הזמן שמודדים אותו לא על-פי הייחוד של ההתנסות האישית, אלא בעזרת יחידות אחידות ומופשטות, חדר בהדרגה אל כל חיי החוש, בדומה לטכנולוגיות הדפוס והכתיבה. לא רק עבודה, אלא גם אכילה ושינה כוונו להתאים את עצמן לשעון במקום לצורך האורגני”.

“כל הזמן החופשי שבעולם איננו פנאי, מפני שפנאי איננו מקבל את חלוקת המטלות שיוצרת ‘עבודה’, וגם לא את החלוקות של זמן שיוצר ‘זמן מלא’ ו’זמן פנוי’. פנאי שולל את הזמן כמיכל. ברגע שתוחמים את הזמן באופן מכני או חזותי, מחלקים אותו וממלאים אותו, אפשר לנצל אותו באופן יעיל יותר ויותר. אפשר להפוך זמן למכונה חוסכת עמל”.

(מרשל מקלוהן, להבין את המדיה).

ואפשר גם להראות זאת ב(בלי) מילים אחרות:
(לקוראים ב-RSS, אם אינכם רואים את הוידאו אנא הכנסו לפוסט המלא).

(הפרק Krtek a hodiny מתוך סידרת האנימציה הצ’כית הנהדרת לילדים – החולד. גם שאר הפרקים מתאפיינים בנימה חתרנית משהו, מבט ביקורתי על טכנולוגיה ומודרניות וגעגועים לטבע).

גשר קטן בזמן

ג’ון סטיינבק על זמן ושינוי:

אף בעת שאני מוחה על הייצור בסרט נע של מזוננו, של שירינו, של שפתנו ובסופו של דבר של נשמותינו, אני יודע שנדיר היה הבית שנאפה בו לחם טוב בימים ההם. הבישול של אמא היה, פרט למקרים נדירים, עלוב, החלב הלא-מפוסטר הטוב שנגעו בו זבובים וחתיכות גללים שרץ חיידקים, החיים הבריאים של פעם היו מנוקבים במכאובים ובמיתות פתאומיות מסיבות בלתי-ברורות, והשפה המקומית המתוקה ההיא שאני מתאבל עליה היתה פרי של בורות ואי-ידיעת קרוא וכתוב. טבעו של אדם, ככל שהוא מזדקן, גשר קטן בזמן שכמותו, למחות נגד שינויים, במיוחד שינויים לטובה. אבל נכון הוא שהחלפנו שומן ברעב, וכל אחד משני אלה יהרוג אותנו. קווי השינוי סגורים. לנו, או לפחות לי, לא יכול להיות שום מושג איך ייראו חיי האדם או מה תהיה מחשבת האדם בעוד מאה שנה או חמישים שנה. אולי החוכמה הגדולה ביותר היא הידיעה שאינני יודע. העצובים הם אלה שמבזבזים את כוחם בניסיון לעצור את זה, כי הם יכולים רק להרגיש את המרירות שבאובדן ולא שום חדווה ברווח.

מתוך מסעותי עם צ’רלי – בחיפוש אחר אמריקה.

סטיינבק וצ'רלי

עוד שנה

יום אחד
ופתאום שנה חדשה
סתם ככה, בלי שום סיבה
מספרים מתחלפים ולנו זה נראה חשוב
קואורדינאטות של תנועה נייחת מהבהבות וקוראות –
10, 9, 8, 7, 6, 5, 4, 3, 2, 1 –
אותו דבר. ועדיין
אתה תמיד מופתע מחדש
לא מבין איך הגעת הנה
מתי הכול קרה
איפה היית
אבל שום דבר לא יכול היה להיות אחרת.

יום ועוד יום ועוד

חגים. ראש השנה. ארוחות משפחתיות. נוסעים, חוזרים. אוכלים. צוחקים, בוכים. יום ועוד יום, אלוהים אדירים, עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.

[audio:http://www.hotlinkfiles.com/files/361616_gzvyq/%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%A7%20%D7%9C%D7%95%D7%99%20-%20%D7%96%D7%94%20%D7%9E%D7%9B%D7%91%D7%A8.mp3]

אנחנו רק ממשיכים ללכת, כאילו שיש לנו ברירה, הדרך עוטפת אותנו, מערסלת אותנו ואנחנו נרדמים בחיקה כמו תינוק שישן במכונית המיטלטלת. אנחנו התינוק ואנחנו הדרך, נצנוץ אקראי של הווה נצחי שמתמשך לתוך האפילה.

[audio:http://www.hotlinkfiles.com/files/361600_wv3qh/%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%A7%20%D7%9C%D7%91%D7%99%D7%90%20-%2002%20-%20%D7%96%D7%94%20%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%94.mp3]

עוד יום ועוד יום, הכל חולף, הכל יחלוף. אבל איש אחד מזכיר שעכשיו הזמן לאהוב.

[audio:http://www.hotlinkfiles.com/files/361642_gbjju/Tom%20Waits%20-%2009%20-%20Time.mp3]