עומס המידע – קונספירציה קפיטליסטית?

קפיטליזם, כך שמעתי, מבוסס על חסר. מצב בו לכולם יש מה שהם צריכים הוא רע בעולם קפיטליסטי. כדי שחברה תוכל לצמוח ולהתרחב, היא צריכה להרחיב שווקים. משמע, צריך חסר במוצר מסויים כדי שיהיה אפשר למכור אותו לאנשים. כשאין חסר אמיתי, תמיד ניתן לגייס את החסר הפסיכולוגי. תעשיות שלמות של שיווק ופרסום מיועדות לנטוע בנו חוסרים פסיכולוגיים כדי לגרום לנו לרצות למלא אותם במוצרי צריכה.

עכשיו, האינטרנט הוא מקום מוזר. יש בו משאבים כמעט אינסופיים. אבל מסתבר שיש משאב אחד נחוץ וחיוני שאינו מצוי בשפע בלתי נדלה. תשומת הלב האנושית. הכלכלה של האינטרנט, אם כך, היא כלכלה של תשומת לב (attention economy).

ככל שאנו מוצפים יותר במידע, תשומת הלב שלנו הופכת להיות יקרה יותר. היא הופכת למשאב שניתן לסחור בו. מידע זמין וחופשי אינו מהווה משאב כלכלי. עומס של מידע יוצר חוסר של תשומת לב, וכך פותח שוק חדש ואפשרויות רווח גדולות.

ככל שאנו מציפים את הרשת ביותר מידע, אנו תורמים להדלדלות המשאב של תשומת לב. כל טוויט שאנו שולחים ממיס עוד קרחון של ריכוז במאזן האקולוגי של הרשת.

אז בפעם הבאה שאנו מתמכרים לשירות שמפציץ אותנו במאות פריטי מידע בכל רגע נתון, בפעם הבאה שאנו "משתתפים בשיחה", אולי כדאי שגם נשאל את עצמנו – מי באמת מרוויח מכל המידע הזה שאנו צורכים ומייצרים?

בלוגרומן – המשך

בהמשך לפוסט הקודם (למתעצלים – שימוש בבלוג כפלטפורמה ליצירה ספרותית), מספר הרהורים נוספים.

מרכזו של הרעיון המקורי היה השינוי שהטכנולוגיה מאפשרת בחווית הכתיבה – האפשרות לכתוב ולפרסם רומן בהמשכים באמצעות בלוג, ללא תלות בגורם חיצוני כמו הוצאת ספרים או עיתון. אולם הטכנולוגיה לא רק מביאה את חופש הפרסום, אלא גם מחוללת שינוי באופי הקריאה עצמה.

צורת הקריאה המקובלת של ספר מודפס היא קריאה סדרתית. אנו קוראים את הספר מתחילתו עד סופו, בסדר בו נכתב. סיפור שמפורסם בבלוג יכול כמובן גם הוא להיקרא באופן זה. ניתן לקרוא את הפוסטים אחד אחרי השני לפי סדר פרסומם. אך בלוג מאפשר גם צורות קריאה רבות נוספות.

הבה נחשוב על סיפור המסופר מפי כמה דמויות. בבלוג, כל דמות יכולה להתגלם כ"כותב" הפוסט. הקורא יכול אז לבחור לקרוא את הפוסטים לפי הכותבים, ולאו דווקא לפי הסדר בו פורסמו. הוא יכול להתמקד בדמות אחת ולוותר על דמות אחרת המעניינת אותו פחות. הוא יכול לקפוץ מדמות לדמות. אפשרות נוספת היא לתייג את הפרקים לפי נושאים המופיעים בהם. אזי יכול הכותב להתוות "מסלולים" המופיעים ביצירה, אחריהם יכול הקורא לעקוב. וכמובן, קיימת תמיד היכולת הבסיסית של קישורים בין פוסטים שונים.

הבלוג מפרק את חווית הקריאה למרכיבים בדידים שהקורא יכול לצרף יחדיו ליצירת רצף שמתאים לו. זהו מדיום בעל מאפיינים חדשים ושונים מהמדיום המודפס. בפני היוצר אשר כותב במיוחד עבור מדיום זה ניצב האתגר של שימוש ביכולות חדשות אלו.

הדברים אינם מוגבלים לבלוגים בלבד, כמובן. היכולות החדשות טמונות במדיה הדיגיטלית על כל צורותיה. הקינדל של אמאזון משמש אולי כרגע כגרסה דיגיטלית של ספר מודפס, אולם הוא מכיל את הפוטנציאל לספק חוויית קריאה דומה לזו של בלוג. ספר בפורמט קינדל (או פורמט דיגיטלי אחר) יכול להכיל את אותם קישורים, תיוגים, מסלולים וכל מידע אחר שיספק את חווית הקריאה המצופה בעולם הדיגיטלי.

האם יצירות כאלה לא נידונות מראש להיות גימיק בלבד? הדוגמה שקופצת לראש היא אותם ספרי "אתה הגיבור" בו יכול הקורא לבחור את מסלול העלילה בסוף כל פרק. ספרים אלה, למרות שהיו אולי הצלחה כלכלית לתקופה מסויימת, לא ממש הטביעו חותם אמנותי ראוי לציון.

אך אולי דוגמה זו אינה טובה דווקא בגלל הנסיון לאלץ מדיום מסוג אחד לתפקד כמדיום מסוג אחר (במקרה זה, נסיון להביא את המשחקיות של משחקי מחשב או משחקי תפקידים לתוך המדיום המודפס שהוא סדרתי מטבעו). ייתכן כי כותבים (וקוראים) המדברים בלוגרית שוטפת ידעו לנצל את אופיו של המדיום החדש כדי ליצור אמנות כתובה שתרגיש בבית במרחב הדיגיטלי.

סייברספייס זה כאן

פורסם בגיליון מס' 2 של כתב העת "אודיסאה – מסע בין רעיונות", ינואר 2009.

אנו יצורים טכנולוגיים. למן האבן הראשונה שבה השתמש האדם הפרהיסטורי, דרך גלגל העץ הראשון ועד למאיצי חלקיקים שמנסים לשחזר את ימיו הראשונים של היקום, הטכנולוגיה ארוגה לתוך תולדות המין האנושי ברקמה הדוקה וצפופה. קשר זה הולך ומתחזק עם ההאצה בקצב התקדמות הטכנולוגיה וכניסתה לעוד תחומים בחיינו. כבר לא מדובר בכלים חיצוניים העומדים לשרות האדם, הטכנולוגיה היא חלק ממהות האדם, מזהותו כבעל חי שמערכות ממוחשבות מרחיבות כמעט ללא גבול את כישוריו ומרחב פעולתו.

סייברספייס חדש מופלא

המונח סייברספייס הוטבע על-ידי סופר הסייבר-פאנק ויליאם גיבסון בסיפור קצר שפורסם בשנת 1982. גיבסון מתאר את הסייברספייס בספרו רב ההשפעה "נוירומנסר" שיצא שנתיים מאוחר יותר כ"הזיה כל-חושית שחווים אותה יום-יום ביליוני מפעילים חוקיים, מכל אומה, ילדים הלומדים מושגים מתמטיים… ייצוג גרפי של מידע, שמופשט מתוך המאגרים של כל מחשב ומחשב בתוך המערכת האנושית. מורכבות לא-נתפשת. קווי-אור פרושים באי-חלל של הנפש, צבירים ומערכות של נתונים". זהו מקום של שחרור מכבלי הגוף, עולם חלופי בעל עוצמה וחיות חזקים יותר מאשר העולם הפיזיקאלי ה"אמיתי", העלוב והכאוטי. עולם שניתוק ממנו, כמו שחווה גיבור הספר, הוא נפילה מגן-העדן.

הסופר ברוס סטרלינג, בספרו The Hacker Crackdown העוקב אחר המאבק של כוחות הביטחון של ארה"ב בשנת 1990 בהאקרים ובפושעי מחשב, מתאר את הסייברספייס בהקשר שונה כדימוי של רשת הטלפונים. סטרלינג מסביר כי הסייברספייס הוא המקום בו מתרחשת שיחת הטלפון. מקום זה אינו מתקיים בטלפון של דובר זה או אחר – זהו המרחב שבין הטלפונים. בעולם הממוחשב הסייברספייס הוא מרחב של מידע המתקיים בשום-מקום של רשתות המחשבים. זהו מקום ללא "מקום", חלל בעל נוכחות אשר נמצא במקביל או מחוץ לעולם הפיזי, מקום בו מתרחשת תקשורת, בו מתקיים המידע בצורתו הטהורה.

עם יציאתה של רשת האינטרנט מגבולות האקדמיה אל העולם המסחרי בשנות ה-90' של המאה הקודמת החלו חזיונות הסייברספייס של סופרי מדע בדיוני כגיבסון, סטרלינג וורנור וינג' מתממשים במציאות. הסייברספייס הפך, באופן מתבקש, למטאפורה מרכזית בהתמודדות עם מרחב המידע החדש שיצרו האינטרנט וה-WWW. ההשפעה של ספרות הסייבר-פאנק הייתה גדולה במיוחד בקרב אנשי מחשבים, עד שהפכה לגורם מעצב בהתפתחותה של הרשת (עולמות וירטואליים כמו Second Life, למשל, פותחו בהשראת ספר המדע הבדיוני Snow Crash של ניל סטפנסון). רשת האינטרנט נתפסה כהתגלמותו של הסייברספייס, והשניים הפכו למונחים מקבילים כמעט – רשת האינטרנט כתשתית, התווך הפיזי, אסופת המחשבים המקושרים זה לזה בכבלים עבים בהם זורמים אלקטרונים. הסייברספייס כאותו מרחב-מידע שאנו נמצאים בו כשאנו גולשים ברשת האינטרנט, מרחב שאנו נכנסים אליו ולפעמים מתקשים לצאת ממנו. במישור הפיזי הדפדפן שלנו מקבל תשובה ממחשב מסוים דרך קו תקשורת כזה או אחר. אולם למעט במקרים של תקלות, עובדה זו אינה נוגעת לנו. אנו נשאבים לתוך עולם של אתרים, קישורים, מילים, תמונות, אינטראקציות חברתיות. אנו פשוט נמצאים בתוך "הרשת".

בעוד מרבית ספרות הסייבר-פאנק מתארת עולם דיסוטופי וקודר, הרי שכמטאפורה לאינטרנט, הסייברספייס משמש בעיקר כחזון אוטופי. אנשים מרכזיים בעולם האינטרנט כדוגמת קווין קלי (מייסד מגזין Wired) ומדעני מחשב כמו מארק פשה (ממציא שפת התלת-מימד VRML) ומייקל בנדיקט (פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד) רואים בסייברספייס מרחב של חוויה רוחנית ומדברים עליו במונחים של קדושה. פשה חושב, למשל, כי הסייברספייס מעורר את החלקים האלוהיים שלנו. מייקל בנדיקט אומר כי הסייברספייס יכול להוות התגלמות דיגיטלית של "ירושלים החדשה", אוטופיה שמימית של תבונה וידע.

מייקל היים, פילוסוף העוסק בחקר עולמות וירטואליים, מתאר את המשיכה של האדם אל הסייברספייס כמשיכה ארוטית. היים אומר כי הסייברספייס מרתק אותנו לא רק באופן אינטלקטואלי, אלא הוא שובה את ליבנו. "ליבנו פועם בתוך המכונה" אומר היים. אנו שואפים להתרחב, לצאת מעבר לעצמנו, מעבר לגבולות הפיזי. זהו הדחף הארוטי – הרצון לצאת מחוץ לסופיות של קיומנו – דחף בסיסי ועמוק שטבוע בנו כבני-אדם. הארוס עומד בבסיס השאיפה הכללית של האדם להרחיב את גבולות קיומו ומושך אותנו אל העולמות הוירטואליים. הסייברספייס, אומר היים, נושא איתו את אותה הילה מפעימה ומעוררת כבוד שפעם ייחסנו לחכמה ולתבונה. כמו עולם האידיאות של אפלטון, הסייברספייס הוא מרחב של מידע ושל צורה, עולם נעלה של ידע טהור. לעומת הקיום הגופני שמלא בחוסר וודאות ובמקריות, קיום בו רב הנסתר על הנגלה, מצטייר הסייברספייס כעולם מסודר ומבהיק העונה לכללים מובנים ולתבניות מוגדרות. זהו עולם שאת חוקיותו הבסיסית אנו מסוגלים להבין ולדעת, עולם שמספק לנו וודאות בתוכה אנו מסוגלים לנוח. אידיאל זה של הסייברספייס הוא האידיאל אליו שואפת נפשנו – שחרור מהגוף, הימלטות מהבלבול של הבשר אל מרחב מתמטי של תודעה טהורה, של ידיעה מוחלטת וחובקת-כל.

חזון העצמות הוירטואליות

הסייברספייס הגיח לעולם כמדע בדיוני, אך עם הופעת רשת האינטרנט תפס מקום כאחד המרכיבים העיקריים אשר ייטלו חלק בעתיד האנושות. האבולוציה הביולוגית של האדם אולי מאיטה, אך אין זה סוף התפתחותו של האדם. אולי להיפך. מוקד האבולוציה נע משדה הביולוגיה אל המרחב הטכנולוגי, ושם, באופן מואץ, ממשיך המין האנושי את מסעו (ראו מסגרת). זהו מסע שיוצא מגבולות הגוף לעבר מרחבים של מידע, מסע שיהווה קפיצה חסרת תקדים של התודעה האנושית. מסע שבסופו נהפוך במובן מסויים לבני-אלמוות.

הרצון להימלט מהגוף הוא, בסופו של דבר, שאיפה להתחמק מצלו המאיים של המוות. שאיפה זו מופיעה בספרות הסייבר-פאנק בדמות היכולת "להעלות" גרסה דיגיטלית של העצמי לתוך הרשת, וכך להמשיך להתקיים לנצח בערבות האינסופיות של העולם הווירטואלי. וכפי שהסייברספייס זלג אל מחוץ לספרות, גם רעיון זה מתחיל לגייס לעצמו תומכים בעולם האמיתי. מדענים כמו הפרופסור לרובוטיקה האנס מוראבק או מדען המחשב וסופר הסייבר-פאנק רודי ראקר מאמינים כי ניתן יהיה בעתיד לסרוק את תבניות המידע של התודעה האנושית באופן מלא ולהעביר את תודעתו של אדם לתוך המחשב.

חזון דומה מציג המדען והממציא ריי קורצווייל. קורצווייל, יחד עם ורנור וינג', הוא מאבות תנועת הסינגולאריות, אשר טוענת כי קצב השינויים הטכנולוגיים גדל באופן מעריכי וכי אנו מתקרבים לנקודה בה השינוי יהיה כה מהיר ונרחב עד כי הקיום האנושי ישתנה ללא היכר. נקודה זו היא סינגולאריות (מונח שהושאל מתחום הפיזיקה), נקודה שהשינוי בה יהיה כל כך עמוק עד שלא ניתן לצפות איך יראה העולם אחריה (למרות שכמובן אנשי הסינגולאריות מנסים לנחש). אחד מהדברים העיקריים שחוזה קורצווייל הוא כי הטכנולוגיה תביא אותנו למצב בו נוכל להאריך את החיים לנצח. שילוב של ננו-טכנולוגיה, רובוטיקה ואינטליגנציה מלאכותית יאפשר לנו בשלב ראשון לתחזק את גופנו ולמנוע הזדקנות, ובסופו של דבר גם לחבר את התודעה האנושית אל המחשב ליצירת תודעה חדשה, מוגברת ונצחית. חיבור כזה יבטל, לדברי קורצווייל, את ההבחנה בין העולם ה"אמיתי" לבין המרחבים הממוחשבים של המציאות המדומה. זה יהיה עולם שכולו (גם) סייברספייס.

פרופ' נפתלי תשבי מהמרכז לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית רואה את האפשרות לחיי נצח באופן שונה. התודעה שלנו, אומר תשבי, אותו "אני פנימי", היא בעצם אשליה – התודעה לא הייתה קיימת בעבר, היא משתנה כל הזמן, ויום אחד גם תפסיק להתקיים. את תחושת התודעה העצמית שלנו לא נוכל כנראה לשמר, ולא ברור אם היינו רוצים בכלל לשמר אותה. חיי נצח שמשמעם עצירת המוות הביולוגי, טוען תשבי, הם מתכון להתנוונות המין האנושי, עצירת כל התהליכים הדינמיים של החיים ויצירת חברה מזדקנת והולכת ללא יכולת התפתחות. חיי הנצח היחידים שניתן לדון עליהם ברצינות הינם שימור ה"אני" הציבורי שלנו – יצירת כפיל וירטואלי שיוכל להמשיך לדבר בשמנו גם לאחר מותנו. תשבי מדמיין תוכנת מחשב אינטראקטיבית שתכיל את כל עולם האסוציאציות הפנימי שלנו. התוכנה תִלמד אותנו במהלך חיינו, תכיל את זיכרונותינו ואת כל המרכיבים של עולמנו התרבותי והרעיוני. באמצעות מנוע חיפוש אסוציאטיבי וממשק וירטואלי שנראה כמונו תוכל התוכנה לנהל דו-שיח בשמנו ולהשיב על שאלות באופן דומה לתשובותינו שלנו. זה יהיה עותק של הדובר הפנימי שלנו, שכפול של הביטוי החיצוני של תודעתנו, נטול תחושת תודעה עצמית. תשבי צופה כי ככל שילך ויתחזק החיבור בינינו לבין המחשב עד שיגיע לרמה של חיבור עצבי ישיר, תלך ותפחת התלות של החוויות שלנו בגוף ובחושים, ויקל עלינו ליצור עותק ממוחשב של החוויות שעברנו. כך נוכל ליצור עולם וירטואלי שמכיל את סך חוויותינו וזיכרונותינו, איתו יוכלו אנשים אחרים להמשיך ולהיות באינטראקציה גם לאחר שגופנו יעלם מן העולם. החיים הפיזיים שלנו ילכו ויאבדו מחשיבותם כאשר נהיה מודעים לכך שעולם החוויה שלנו ממשיך להתקיים אחרינו. כולנו נזכה למעשה לחיי נצח ציבוריים.

הגוף הוא המסר

חזון הסייברספייס וההבטחה לחיי נצח שטמונה בו הוא מפתה ומושך. אך זהו אינו חזון חדש. מרגרט ורטהיים, אשר עוסקת בחקר המדע וההיסטוריה, מציינת כי השאיפה לשחרור מהגוף מלווה את התרבות המערבית לאורך ההיסטוריה כולה, ומאפיינת במיוחד את המחשבה הנוצרית. ורטהיים טוענת כי הסייברספייס מהווה מבחינות רבות גלגול מודרני של הכמיהה הנוצרית למלכות השמיים (כמו שניתן לראות למשל בהתבטאויות של מייקל בנדיקט ומארק פשה שהוזכרו קודם לכן).

בבסיס השאיפה והאפשרות לחיי נצח וירטואליים נמצאת תפיסת העולם הדואליסטית הקלאסית, לפיה קיימת הפרדה בין הגוף והנפש, בין עולם החומר לעולם הרוח. מעבר לכך, ההנחה המובילה בעמדה זו (באופן מובלע יותר או פחות) היא כי הגוף הוא נספח מיותר ופחות ערך, וכי הנפש, או בגלגולה המודרני – התודעה, היא המהות האמיתית של האדם. הגוף הוא ארצי וארעי, הוא מגביל אותנו ומונע מאיתנו להתקרב אל האלוהות. הרוח היא המרכיב הטהור שאותו אנו מבקשים לזכך. זוהי שאיפה אל הטרנסצנדנטליות, אל חיי רוח המתעלים מעל לגסות של עולם הגוף. הסייברספייס מגלם את המרחב החוץ-גופני שיכול לאפשר חיי רוח שלמים. שם נוכל לזנוח את הגוף ולהמשיך להתקיים כתודעה וירטואלית טהורה בלבד.

כך, לאחר שנים של מטריאליזם מדעי אשר שלל את קיומו של דבר מה מחוץ לעולם הגופני והפיזיקאלי, חוזרת לתמונה בתפנית מעניינת הגישה הדואליסטית, הצצה דווקא מתוך עולם הטכנולוגיה. אולם לצד הדואליזם הנוגע להפרדת התודעה מהגוף, יש כאן המשכיות של התפיסה המטריאליסטית בהתייחסות אל התודעה כאובייקט הנמצא בתחום סמכותו של המדע.
המטריאליזם מתחלף בסוג של "אינפורמציזם", ברעיון כי התודעה במהותה מורכבת מתבניות של מידע. תפיסה כזו עדיין מניחה רדוקציה של התודעה למרכיב אחד הניתן לחקירה מדעית מלאה, אך בהתאם לעידן האינפורמציה שאנו חיים בו, במקום החומר המטריאליסטי מרכיב זה הופך להיות למידע. הגילום החומרי, יהיה זה דרך פולסים חשמליים, אינטראקציות כימיות או כל אמצעי אחר, הופך להיות משני. מה שחשוב הוא תבנית המידע המיוצגת דרכו. המטאפורה המרכזית בתמונת עולם זו נלקחת מעולם המחשבים – התודעה נתפסת כתוכנה, והגוף כחומרה. התוכנה היא הדבר העיקרי, התוכן, מעניקת המשמעות. החומרה היא רק אמצעי. התוכנה זקוקה לחומרה כדי לרוץ עליה, אך לחומרה אין משמעות בפני עצמה, וכן איננו מחויבים בהכרח לסוג מסוים של חומרה. לפי ראיה זו ההפרדה של התודעה מהגוף נדמית כעניין טכני בלבד – ברגע שיהיו בידינו הכלים לנתח את הפעילות המוחית ולזהות בה באופן מלא את תבניות המידע של התודעה, נוכל לשכפל את התוכנה-תודעה וכך להפרידה מהחומרה של הגוף. אזי נוכל גם להריץ אותה על חומרה אחרת, אמינה ועמידה יותר, וכך להבטיח את קיומנו הנצחי.

ההנחה כי ניתן לנתק את התודעה מהגוף אינה כה מובנת מאליה. הפילוסוף מוריס מרלו-פונטי, כמו רבים אחרים, טוען כי הגוף הוא תנאי הכרחי לתודעה. בעוד הגישה הדואליסטית רואה את האדם כמוח חושב ותופס שרק במקרה נמצא שבוי בגופו, מרלו-פונטי מתייחס לאדם כמכלול של גוף-סובייקט שקיומו הגופני הוא חלק מהותי והכרחי לקיומו כסובייקט. לפי מרלו-פונטי התפיסה קודמת לתודעה, והתודעה לא יכולה להתקיים בלעדיה. תפיסה אינה דבר מה המתרחש במוח מבודד, כמו שרואה זאת הגישה הדואליסטית. התפיסה לא ניתנת לניתוק מהגוף – אנחנו חווים ותופסים דברים דרך הגוף וחושיו, במימד פיזי לחלוטין. אנו מתקיימים בראש ובראשונה כתודעה אשר פועלת בעולם, תודעה המקיימת יחסים עם הדברים הסובבים אותה. להיות בעל תודעה הוא לתפוס את מקומך בעולם, ותפיסה זו נטועה בגוף. הגוף הכרחי לקיומה של תפיסה, אשר הכרחית לקיומה של תודעה. היותנו יצורים חושבים הוא משני להיותנו יצורים, אנו קודם כל מתקיימים בעולם כגוף חש, ורק אחר כך כתודעה חושבת.

קווין קלי בספרו Out of Control מציג מקרה שמחדד את חשיבותו של הגוף עבור קיום התודעה. בניסוי פסיכולוגי שנערך בקנדה שהו מתנדבים במשך שלושה ימים בתא בידוד בו נוטרלו כל חושיהם – התא היה חשוך לגמרי ואטום לקול, והם שכבו על מיטה כשאבריהם עטופים ומכוסים. בתחילה המתנדבים דיווחו על הזיות וויזואליות. ביום השני חשו ניתוק מהמציאות, קשיי דיבור ופחדים. ביום השלישי רוב המתנדבים לא יכלו לחשוב על דבר, וחלקם "נתקעו" במחשבה אחת אשר חזרה על עצמה שוב ושוב עד שלא יכלו לשאת זאת יותר. הגוף, אומר קלי, הוא העוגן של התודעה. ללא הגוף והחושים, ללא עולם, המוח יכול להגיב רק אל עצמו, ואז התודעה קורסת פנימה בהתעסקות עצמית חסרת כיוון לתוך עיוורון מנטאלי. ללא גוף התודעה שוחקת את עצמה למוות.

חוסר היכולת להפריד בין הגוף לבין החוויות שאנו עוברים מודגשת בגישות גופניות בפסיכולוגיה ובתרפיה, כמו אלה של וילהלם רייך ושל תלמידו אלכסנדר לואן. גישות אלה יוצאות מנקודת הנחה זהה לזו של מרלו-פונטי – חוויה היא תופעה גופנית. כל מה שקורה לנו נתפס דרך גופנו ומשפיע עליו. הגוף אינו רק אמצעי חישה, הוא גם נוטל חלק משמעותי בזיכרוננו ובעיצוב תפיסת העולם שלנו. החוויות והטראומות שאנו עוברים משפיעות על גופנו ונצברות בו. חוויות הילדות שלנו טמונות בגוף, מעצבות את מתח השרירים שלו, את אופן היציבה, את זרימת הדם באברים השונים. ההגנות והמחסומים אשר נבנו בגוף במהלך ילדותנו מהווים חלק נכבד ממי שאנו הופכים להיות כאנשים בוגרים, ומשפיעים על הדרך בה אנו מתנהלים בעולם, על החלטותינו, על מערכות היחסים שלנו, על היחס שלנו לעצמנו. לא ניתן לנתק את מי שאנחנו כתודעה, את האופן בו אנו חושבים, מתבוננים ומבינים, ממי שאנחנו כגוף. התודעה שלנו היא חלק מהגוף, והגוף הוא חלק ממנה. אנחנו מכלול אחד ושלם של תודעה-גוף.

אם הגוף אכן הכרחי לקיומה של התודעה ולא ניתן להפריד ביניהם, אולי האפשרות היחידה היא זו שמתאר פרופ' תשבי – שכפול המבנה האסוציאטיבי והמחשבתי שלנו, הביטוי החיצוני של תודעתנו. אולם האם אלה חיי הנצח המבוקשים? האם שכפול וירטואלי כזה הוא אכן "אני"? הסופר מישל וולבק בספרו "אפשרות של אי" מציג גרסה קודרת של חיי נצח כאלה. עולם העתיד של וולבק מורכב מניאו-אנשים, צאצאי אנושות משופרים ומהונדסים. הניאו-אנשים אינם מתרבים – הם משתכפלים. כל אחד מהם מהווה עותק גנטי של אב קדמון, אבי השושלת. הם חיים כמעט כשכל בלבד, מבודדים בביתם, חייהם מוקדשים לחקירה ולכתיבה מחדש של זיכרונות האדם המקורי, העותק מס' 1 שלהם. זוהי אנושות שמקיימת חיי נצח על-ידי שיכפול גנטי ושימור הזיכרון באופן חי דרך הצאצאים המשוכפלים. אם אלה אכן חיי נצח, הרי הם עלובים, חסרי הווה, עתיד ותקווה. זוהי אנושות מתקדמת טכנולוגית אך מנוונת ולא מתפתחת, אנושות שעוסקת בצורה אובססיבית בעבר ובציפייה חסרת התרגשות לביאת העתידים, מעין גודו סינגולארי שלעולם לא יגיע.

וולבק מציג כאן תמונה מוקצנת של תפיסת העולם הדואליסטית. הניאו-אנשים הם שיאה של הרציונאליות והשאיפה לחיי רוח. הגוף עבורם הוא בן-חלוף, זמני, הסחה בלבד. הם מבקשים לפרוש מהטבע, גופם משודרג כדי להרחיקם ככל שאפשר מרגשות, מתשוקות וממכאובי הבשר. חייהם הם חיים שטוחים ואדישים, במידה רבה נטולי אנושיות. מהעבר השני, בצדו של הגוף, נמצאים הפראים, שרידי האנושות שלא הפכו לניאו-אנשים. הפראים חיים בשבטים פטריארכאליים נוקשים, מחוסרי תרבות ושפה, ספוגים בלכלוך וסירחון, מין חייתי, טקסים אלימים ואכזריים. הם התגלמות היצרים החייתיים ששוכנים במעמקים המודחקים של המין האנושי. אצל וולבק אין אפשרות של אושר או נחמה באף אחד מן הצדדים. חיי הגוף הם שפלות ואכזריות, חיי הרוח הם ניוון חד-גוני והתנתקות. התמונה שוולבק מציג (על-אף שהפסימיות טמונה בה באופן אינהרנטי) מספקת קריאת אזהרה בדבר האפשרות של קיום באחד מהצדדים בלבד. כדאי אולי לקחת זאת בחשבון לפני שאנו ממהרים לזנוח את הגוף.

סייברספייס זה כאן

השאיפה לקיום נצחי כתודעה בסייברספייס היא כנראה מעט מרחיקת לכת. אנו נכבשים בקסמן של המטאפורות שיוצרות הטכנולוגיות החדשות – סייברספייס, תוכנה, חומרה, ומתפתים להשליכן על עצמנו בתקווה למימושו של חלום האלמוות המלווה את התרבות לאורך השנים. אך אלה עדיין מטאפורות בלבד, והחלום הוא רק חלום. אם הסייברספייס, כמו שהסביר ברוס סטרלינג, הוא המרחב שיוצר קו הטלפון בשיחה בין אנשים, מדוע לא נוכל להתייחס כך גם למרחב ההתכתבות דרך חליפת מכתבים, או לעולם בו מתקיימים כל אותם גיבורים ספרותיים אותם הכרנו במהלך חיינו? הבנת הסייברספייס באופן זה יכולה לתת לנו פרספקטיבה טובה יותר על מקומה של הטכנולוגיה בחיינו. המטאפורה של הסייברספייס לרשת האינטרנט כמרחב חוץ-פיזי וכמקום מיסטי וקדוש נולדה כנראה מתוך המפגש עם החדש. הרי הכתיבה בתחילת דרכה נתפסה כמקודשת והייתה נחלתם של כהני הדת בלבד. את תגובתם הנדהמת של האנשים אשר נתקלו לראשונה בהמצאת הטלפון ניתן רק לדמיין, יש לשער כי הדבר נראה בעיניהם כסוג של פלא, כדבר-מה מחוץ לעולם זה. כמו אז גם היום, הטכנולוגיה החדשה מהלכת עלינו קסם, מעוררת בנו את רגש הפליאה, את אותה תחושה של ילדותינו שהכול עוד אפשרי. אולם כמו הכתב והטלפון, עם היטמעות הטכנולוגיה בחיינו, כך הולך ודועך הקסם והחידוש שבה, והיא הופכת לחלק בלתי נפרד ומובן מאליו מהעולם שסביבנו. אין בכך כמובן להקטין את מקומה – ככל שהיא שקופה לנו יותר, נמצאת בכל מקום והופכת טבע שני, כך גם גדלה מידת השפעתה והשינוי שהיא מביאה עמה.

למחשב ולאינטרנט יהיה ככל הנראה מקום אחר בהתפתחות המין האנושי. זהו מקום ארוטי פחות ופרוזאי הרבה יותר, אך עדיין בעל השלכות מרחיקות לכת, ואת ניצניו היומיומיים כבר ניתן לראות סביבנו. האנושות לא צועדת לעבר הסייברספייס. הכיוון הוא הפוך – הסייברספייס נע לתוך העולם.

יזם האינטרנט נובה ספיבק מנה לאחרונה מספר דוגמאות שמציגות את הנוכחות הגוברת והולכת של הרשת בעולם הפיזי. ביניהן ניתן למצוא טלפונים סלולאריים חדשים אשר מחוברים לרשת וגורמים לה ללכת איתנו לכל מקום; יישומים דוגמת Google Maps Mobile שמזהים מיקום גיאוגרפי ומחברים בין מקומות פיזיים למקומות וירטואליים; מסגרות תמונה שמתעדכנות ומציגות תמונות מתוך אלבומי רשת; חיישנים בגינה שמחוברים לרשת ועוזרים להחליט מה לגדל; יישומים של Lifestreaming דרכם אנו מעדכנים ברשת את כל פעולותינו ומתעדכנים אודות מעשיהם של אנשים אחרים. השפעתה של הרשת ניכרת בתחומי תרבות, כמו שירה המושפעת מטוקבקים או ספרות בנוסח סיפור-במשפט-אחד שהחלה את דרכה ברשת. אנו רואים יותר ויותר זליגה אסתטית שמקורה ברשת שמתבטאת למשל בשלטי חוצות המעוצבים לפי סטנדרטים של Web 2.0, או אפילו בהחלטות הגרפיות והעיצוביות בגיליון זה של אודיסאה.

ספיבק, כמו גם קווין קלי ואחרים, טוענים כי כיוון ההתפתחות של רשת האינטרנט שונה ממה שציפינו וחזינו. המחשבה כי העולם הולך והופך לדיגיטלי וכי כולנו נחייה כישויות וירטואליות הייתה מוטעית. מה שמתרחש בפועל הוא שהעולם הדיגיטלי חודר לתוך העולם הפיזי. לטענת ספיבק במהלך השנים הקרובות המונח של "להתחבר לרשת" יהפוך למיושן מכיוון שכל אדם וכל דבר יהיו מחוברים כל הזמן. במובן זה צודק קורצווייל – זה אכן יהיה עולם שכולו (גם) סייברספייס, מאחר והסייברספייס יחלחל פנימה לכל פינה בעולם. הסייברספייס לא יהיה מקום אחר, מרחב חליפי אליו נמלטים מתוך העולם הפיזי. הסייברספייס נמצא בעולם. הוא יהווה (ובעצם, כבר היום מהווה) מימד נוסף המגביר ומעשיר את העולם בו אנו חיים. הרשת תמצא בכל מקום, תוך שהיא מקשרת את כולנו ואת כל הדברים סביבנו ומאפשרת נגישות תמידית לכמויות עצומות של מידע. המרחב הוירטואלי לא יחליף את העולם אלא יתווסף אליו כרשת ענקית של קשרים – זה יהיה עולם שבו הכול קשור לכול.

העולם שאנו חיים בו הוא כבר היום עולם של מדע בדיוני. המחשב ורשת האינטרנט משפיעים על האופן בו אנו קוראים וכותבים, לומדים, אוספים מידע, יוצרים ומתבטאים, מנהלים קשרים חברתיים, מבלים. זוהי טכנולוגיה שמשנה את יכולות הזיכרון שלנו, את המערכים האסוציאטיביים, את האופן בו אנו חושבים. השפעותיה מתחילות להראות במבנים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים שאנו יוצרים סביבנו. אנו רק מתחילים להבין את המקום שהמחשב והאינטרנט תופסים בחיינו, ויעבור עוד זמן רב עד שנוכל לתפוס את מלוא היקפה של המהפכה שמתחוללת ברגעים אלה ממש. אולם לצד השינויים הרבים המתרחשים סביבנו ובתוכנו אנו ממשיכים גם להיות נטועים בגוף, בתחושותיו וברגשותיו. חשוב, אם כך, כי לצד ההקסמות מן הטכנולוגיה ומן האופקים החדשים שנפתחים בפנינו, נזכור גם להמשיך ולהביט במי שאנחנו בהווה – באופן בו
אנו מתייחסים לעולם, זה לזה ולעצמנו. כי רק אם נשכיל להטמיע את הטכנולוגיה לתוך קיום מאוזן, לשלב בין הבריחה אל השכל לבין החומר שמקיים אותנו, נוכל ליצור לנו עתיד שלא יישאר בגדר דמיון בלבד.


בין ביולוגיה לטכנולוגיה

בעוד המדענים נאבקים כדי להכריע האם האבולוציה הביולוגית של האדם נעצרה, כמו שטוענים למשל הביולוגים סטיב ג'ונס וסידני ברנר, או שמא היא דווקא מאיצה, כפי שקובעים אחרים, קיימת הסכמה רחבה כי המין האנושי ממשיך להתפתח בקצב מואץ דרך אבולוציה חברתית, תרבותית וטכנולוגית. הטכנולוגיות והכלים שאנו עושים בהם שימוש מתפקדים כסוג של איבר חיצוני, כהרחבה של האדם. דרך הרחבות חיצוניות כאלה אנו מסוגלים להתאים את עצמנו לסביבתנו ולשרוד בתנאים משתנים באופן טוב יותר ומהיר יותר מאשר היה אפשרי דרך אבולוציה ביולוגית.

בחינה של התפתחות הטכנולוגיה עצמה מגלה בה תופעות מקבילות לאבולוציה הביולוגית. כמו באבולוציה הביולוגית, גם בזו הטכנולוגית אנו מגלים תהליך של התפתחות דרך מוטציות (של רעיונות), סיכוי מוגבר למוטציות כשתנאי הסביבה משתנים (רעיונות חדשים עם ריבוי בעיות במערכות הקיימות), ובחירה של המערכות המוצלחות ביותר מבחינת תפקוד, יכולת שכפול וייצור. קווין קלי, העורך המייסד לשעבר של מגזין WIRED, הוגה וטכנולוג, מונה עקרונות נוספים המשותפים לאבולוציה הביולוגית והטכנולוגית – השאיפה להתרחב ולהימצא בכל מקום, תנועה מהכלל אל הפרט, גדילה בסיבוכיות, התמחות, גיוון, ויצירת מערכות חברתיות. בשל הדמיון הרב בין אופי האבולוציה הטכנולוגית לבין החיים עצמם, מציע קלי אף לראות בטכנולוגיה "ממלכת חיים" שביעית, בנוסף לסיווג המקובל של שש ממלכות החיים הביולוגיים.

פיטר מדוור, זוכה פרס נובל לרפואה, מבקש להדגיש דווקא את ההבדל בין האבולוציה הביולוגית לטכנולוגית. האבולוציה הביולוגית היא דרוויניסטית ופועלת דרך תורשה גנטית – ההוראות לייצור האורגניזם הביולוגי מתוכנתות בגנים ומועברות מדור לדור. האורגניזם יכול להשתנות כתוצאה מאינטראקציה עם הסביבה, אך שינויים אלה אינם מועברים באופן גנטי לדורות הבאים. האבולוציה הטכנולוגית, לעומת זאת, היא לאמארקית באופייה – היא מתרחשת באמצעות התודעה האנושית ומתבססת על יכולתנו ללמוד וללמד. אנו יכולים להעביר לדורות הבאים את הדברים שלמדנו במשך ימי חיינו אנו. בשל כך האבולוציה הטכנולוגית מהירה הרבה יותר מזו הביולוגית. לדברי מדוור, אין טעם בהבחנה בין אבולוציה ביולוגית וטכנולוגית (וגם תרבותית וחברתית). את שתיהן הוא מגדיר כסוגים של אבולוציה ביולוגית. ההבדל נעוץ בדרך העברת האינפורמציה – בראשונה היא גנטית ובשנייה לא.

האמת הקוונטית

המציאות הפיזיקאלית ברמתה הבסיסית ביותר, כך מספרים לנו הפיזיקאים, היא הסתברותית. יש סיכוי שהאלקטרון נמצא פה, יש סיכוי שהוא נמצא שם. המדידה שלנו משנה את מיקומו. אין – וגם לא יכול להיות – מידע קבוע ומוחלט ברמה הקוונטית. זהו עולם של אי-ודאות הסתברותית.

ממשיכים ואומרים כי תופעות קוונטיות לא נראות אצלנו בבית. הן נשארות סמויות בתוך גרעין הסיכה של העולם הזעיר שמפעיל את הכל. אבל.

המציאות שלנו גם היא וודאית וברורה פחות משהיינו רוצים להאמין. הפוסט-מודרניזם, על כל פגמיו, לימד אותנו לפחות זאת – כל "עובדה" נגזרת תמיד מתוך ראיית עולם מסוימת, מתוך נקודת מבט. או במינוח סמי-קנטיאני, לעולם לא תהיה לנו גישה ל"עובדה" כשלעצמה. אנו תמיד מתבוננים בעולם מתוך מערכת קונצפטואלית כלשהי, ואין לנו אפשרות להכיר דבר שלא דרך מערכת כזו.

היחס בין העובדה הנתפסת לבין המציאות העירומה הוא יחס הסתברותי. כמו מיקום האלקטרון, כך גם העובדות של עולמנו הן הסתברויות. ההתבוננות שלנו, הצפייה בעולם, משפיעה על הנמדד. נקודת המבט שלנו קובעת את העובדות שנוכחות בפנינו. כל עובדה כזו היא קירוב שנקבע מתוך המערכת המתבוננת. קירוב של מה? זוהי שאלה שאין לה מובן.

אמנם, בחיי היומיום אנו נוהגים כאילו יש אמת אחת. מעצם היותנו בני-אדם, אנו חולקים נקודת מבט משותפת וקרובה המאפשרת לנו לנהוג כך. אנו מסתמכים על הקירוב הממוצע שמאפשר לנו לתפקד בעולם (כמו שהפיזיקה הניוטונית היא קירוב מספק בסדר גודל מסוים). אך כשאנו מנסים לחדור פנימה, מבקשים לקלף את שכבות המציאות וההכרה, אנו נתקלים שוב ושוב בפרדוקסים, במעגלים, בקצרים הכרתיים. כי האמת המוחלטת, כמו מיקומו המוחלט של האלקטרון, היא אשליה בלבד. האמת היא תופעה קוונטית והסתברותית.

——————————-

יש האומרים כי עידן המחשב יביא אותנו לעולם של עובדות מוחלטות. באמצעים אלקטרוניים נרשום את כל נתוני החושים שלנו, נתעד באופן מדוקדק וצמוד כל רגע וכל התרחשות. המחשב יאפשר לנו רישום מוחלט ואובייקטיבי של המציאות. לא עוד נקודות מבט, לא עוד עדויות סובייקטיביות. הטכנולוגיה תביא את המציאות אל שולחן המנתחים ותציג אותה באובייקטיביות לכל דורש.

האומנם? הן בכל דור ודור קמה טכנולוגיה אחרת לתעדנו. בכל תקופה טכנולוגיה אחרת נתפסת כמייצגת הנאמנה של המציאות. האמת על העולם הועברה בעבר בסיפורים ובמיתוסים מאב לבן. אז הופיע הכתב ושחרר אותנו ממגבלות הזיכרון וההטיה של המספר. הציור היה טכנולוגיה לרישום מדויק של העולם (ב"חוזה השרטט" הדיוק בתיעוד הוא שמביא להשמדתו של המתעד). הצילום דחק את הציור למחוזות האמנות ומיצב עצמו כהעתקה בלתי ניתנת לערעור של המציאות (רולאן בארת כותב: "פעם קיבלתי מאחד הצלמים תצלום של עצמי. לא זכרתי… שתמונה זו צולמה בשעתה. … ואף על פי כן, משום שהיה כאן תצלום, לא יכולתי להכחיש שהייתי שם").

——————————-

האם מישהו כיום, בעידן הפוטושופ, חושב כי צילום או סרט וידאו הוא תיעוד הנמצא מעבר לכל ספק? כל טכנולוגיה חדשה שמופיעה מציגה את הטכנולוגיה הקודמת לה כלא אמינה ונתונה למניפולציות. יהיה זה פזיז, אם כך, להניח כי עם טכנולוגית המחשב נגיע לגביע הקדוש של התיעוד. במידה מסוימת, אולי אף להפך – כאשר אנו הופכים את המידע לדיגיטלי אנו גם הופכים אותו לנגיש יותר וזמין יותר למניפולציה ושינוי. (ושוב – פוטושופ).

עידן המחשב מציף אותנו במידע. יש לנו יותר ויותר עובדות. אך לעולם לא נגיע לאמת. האם יש תקווה? אולי – אם נבין שאין אמת אחת וסופית, ולאף אחד אין בעלות עליה. שהעובדות שלנו נוצרות מתוך נקודות מבט, תמיד קשורות לאופן בו אנו תופסים את העולם. אך מצד שני, כי המכנה המשותף שלנו יוצר קירוב שמספק לנו קרקע לדו-שיח ולתקשורת.

ויתרה מזאת. מכיוון שכל עובדה היא רק קירוב, דווקא הריבוי של נקודות המבט הוא זה שנותן לנו תמונת עולם שלמה יותר. פנס אחד מאיר רק פינה. עם עשרות פנסים אולי כבר נצליח לראות את החדר.

וכאן, כנראה, נמצא חוזקו של האינטרנט. זהו מכשיר של ריבוי. כלי המאפשר מסירה וקבלה של נקודות מבט שונות. זוהי טכנולוגיה המכילה את הפוטנציאל לשנות תפיסת עולם, להביא למודעות רחבה יותר בדבר אופייה של ההכרה שלנו ויחסיה עם המציאות. אם רק ניתן לה.

______________________

בהקשר דומה, מאמר מומלץ של שמואל שם-טוב על הקשר בין דרווין וג'ון סטיוארט מיל, בגיליון החדש והמרתק של אודיסאה (ולא רק כי גם אני כותב שם).

התודעה המורחבת

פורסם במקור בגיליון מס' 1 של כתב העת "אודיסיאה", אוקטובר 2008.

שאלת השפעתה של הטכנולוגיה על התודעה האנושית מקבלת בשנים האחרונות תשומת לב מיוחדת, בעקבות ההתקדמות האדירה בתחום טכנולוגית המידע, והפיכתן של טכנולוגיות חדשות תומכות-חשיבה, כמו המחשב והאינטרנט, לכלים מהותיים ומרכזיים בחיי היומיום שלנו. העיסוק בשאלה זו נסמך לרוב על הנחת יסוד בדבר ההפרדה בין תהליכי החשיבה ה"פנימיים" של התודעה, לבין הטכנולוגיה ה"חיצונית" לה, אשר יכולה לשמש ככלי עזר (בעיני האופטימיסטים) או כגורם משחית (בעיני הפסימיסטים). אולם, ייתכן כי כדי להבין בצורה טובה את יחסי הגומלין בין התודעה לבין הטכנולוגיה, עלינו לזנוח הנחת יסוד זו ולבחון מחדש את גבולותיה של התודעה בתוך העולם.

אפשרות כזו מציעה תיאורית התודעה המורחבת (Extended Mind) של הפילוסופים אנדי קלארק ודיוויד צ'למרס[1]. לפי גישה זו, התודעה אינה מתוחמת על-ידי הגוף הפיזי שלנו. התהליכים הקוגניטיביים של התודעה, בתנאים מסוימים, נסמכים על אובייקטים בעולם באופן כזה שאובייקטים אלה מהווים חלק מהתודעה ממש. דוגמאות לתהליכים קוגניטיביים כאלה יכולים להיות שימוש בחשבונייה לצורך חישובים מסובכים, סידור האותיות במשחק שבץ-נא כדי לנסות ולהיזכר במילים, או שרטוט דיאגראמת מצבים לשם תכנון אלגוריתם תוכנה.

דוגמה נוספת שמביאים קלארק וצ'למרס הוא משחק טטריס. במחקר שבוצע על שחקני טטריס נמצא כי סיבוב הצורה הגיאומטרית על המסך באמצעות המקלדת דרש מהשחקן 300 מילישניות, בעוד שסיבוב הצורה בעזרת הדמיון דרש זמן ארוך יותר של 1000 מילישניות. החוקרים הסיקו כי סיבוב הצורות בזמן משחק הטטריס לא משמש רק למיקום נכון של הצורה לאחר החלטה, אלא הוא חלק מתהליך קבלת ההחלטה כיצד למקם את הצורה. לטענת קלארק וצ'למרס, אם סיבוב הצורה נחשב לחלק מהתהליך הקוגניטיבי כשהוא מתבצע באופן מנטאלי, אין סיבה לא לראות בו חלק מהתהליך הקוגניטיבי גם כשהוא מתבצע באמצעות עזר חיצוני – כמו מסך המחשב. זהו תהליך קוגניטיבי מורחב, מערכת אחת של מוח-עולם אשר מאפשרת לנו יכולת חשיבה שלא הייתה אפשרית ללא החלקים החיצוניים של התהליך. התודעה, בהתאם לתפיסה זו, מהווה מערכת אינטגראלית של תהליכים נוירולוגיים וחיצוניים אשר פועלים יחדיו. התודעה אינה פנימית בלבד – היא מתרחבת החוצה לתוך העולם והעולם הופך לחלק ממנה.

הבנת התודעה כבעלת יכולת הרחבה אל תוך העולם מקבלת חיזוק מתוך חקירת יכולותיו של המוח. אנו מגלים כי האורגניזם האנושי הינו גמיש ופתוח לשינויים הרבה יותר מאשר חשבנו בעבר. גמישות זו, אומר קלארק[2], טמונה ביכולתו הפלסטית של המוח "להתכוונן מחדש" ולהתאים את עצמו לסביבה ולטכנולוגיות בהן אנו עושים שימוש. קלארק מציג מספר מחקרים אשר מראים את גמישותו הנוירולוגית של המוח בעת שימוש בכלים חיצוניים. כך למשל, גם אצל בני-אדם וגם אצל קופים, שימוש במקל לצורך הגעה לדברים רחוקים, לאחר שהתבצע מספר פעמים, גורם לנוירונים אשר מגיבים לגירויים באזור היד, להגיב גם לגירויים אשר מתרחשים בקצה המקל. המסקנה ממחקרים אלה הייתה כי באופן מעשי מתייחס המוח למקל כאילו הוא חלק מהיד עצמה. כך שלמרות נטייתנו לראות את הגוף כיחידה אוטונומית ונפרדת, המוח מתייחס לגוף כיחידה הניתנת להרחבה, מערכת המסוגלת לאינטגרציה עם כלים חיצוניים אשר הופכים לחלק ממנה. אם גמישות המוח מאפשרת את הרחבת הגוף, אין זה מפתיע שגם התודעה מסוגלת להתרחב אל העולם שסביבה.

דוגמה פרדיגמאטית לתודעה המורחבת היא תהליך הכתיבה[3]. באופן ראשוני, הכתיבה מהווה תגבור לזיכרון לטווח קצר – איני צריך לזכור את כל מחשבותיי, אני יכול לחזור ולקרוא אותן. אולם באופן עמוק יותר, היכולת לקרוא שנית את מה שכתבתי מניעה את המשך הכתיבה ומעצבת את הדרך בה אני חושב בשעת הכתיבה. הכתיבה מאפשרת יכולת שאינה ניתנת לביצוע באופן מנטאלי בלבד, ובכך היא משנה את אופיו של התהליך הקוגניטיבי. זוהי חשיבה מסוג שונה שאפשרית רק דרך כתיבה. כך שאקט הכתיבה הוא למעשה אקט של חשיבה – שילוב של תהליכים נוירולוגיים, גופניים וחיצוניים, שפועלים יחדיו באופן צמוד ויוצרים תהליך קוגניטיבי אחד.

כתיבה בעט על נייר היא טכנולוגיה מסוג אחד. כתיבה על מעבד תמלילים בעזרת מחשב היא טכנולוגיה מסוג אחר. מעבד התמלילים מאפשר לי רמה חדשה של מניפולציות אפשריות – אני יכול למחוק בקלות חלקים מהכתוב וגם להחזיר אותם, לשנות מיקומן של מילים, להזיז משפטים קדימה ואחורה, לשנות את סדר הפסקאות. המשחק עם המילים והמשפטים על מסך המחשב אינו מהווה רק תוצאה של תהליך חשיבה מוקדם יותר – משחק זה הוא תהליך החשיבה עצמו. דרך אקט הכתיבה והשינוי נבנים הרעיונות ונוצרים הקישורים. זוהי מערכת של היזון חוזר בין החלקים המנטאליים של התהליך לבין הייצוגים החיצוניים שלו. ניתן להבין, אם כך, מדוע יש סופרים המסוגלים ליצור רק באמצעות עט ונייר, ומדוע אחרים (כמוני) אינם יכולים לכתוב יותר מפסקה קוהרנטית אחת אלא בישיבה למול מסך המחשב.

שינוי התודעה האנושית אינה תופעה חדשה שהופיעה במאה ה-21 בלבד. האדם, כדברי קלארק, הוא קיבורג (אדם-מכונה) מלידה. מערכת דו-כיוונית של אדם-עולם שנמצאת בשינוי מתמיד. התודעה האנושית, מראשית ימיה, מגיבה לסביבתה ומנהלת עמה יחסים מורכבים והדוקים. כל טכנולוגיה חדשה שמופיעה – יהיה זה מקל, כידון, קולמוס או מחשב – לא רק משפיעה על התודעה, אלא יוצרת תודעה שונה ואפשרויות חשיבה חדשות.

מוקדם מדי, כנראה, כדי להעריך מה טיבה של התודעה החדשה שנוצרת ברגעים אלו מתוך התממשקות האדם והמחשב. ניתן רק לשער כי כמו בכל שינוי, בעוד חלק מיכולותינו ילכו וייאבדו, יכולות חדשות יעלו ויופיעו במקומן. הרי גם אפלטון, כשדאג בזמנו כי לימוד כתיבה יגרום לאנשים להפסיק להסתמך על זיכרונם, לא יכול היה לחזות את ההתלקחות הטכנולוגית והתרבותית האדירה שתוצת במאות הבאות על-ידי אותם אנשים יודעי קרוא וכתוב.


[1] Clark, A., Chalmers, D., 1998. The extended mind. In Analysis, 58.1, pp. 7-19.

[2] Clark, A., 2007. Re-Inventing Ourselves: The Plasticity of Embodiment, Sensing, and Mind. In Journal of Medicine and Philosophy, 32, pp. 263-282.

[3] Menary, R., 2007. Writing as thinking. In Language Sciences, 29, pp. 621-632.