עומס המידע – קונספירציה קפיטליסטית?

קפיטליזם, כך שמעתי, מבוסס על חסר. מצב בו לכולם יש מה שהם צריכים הוא רע בעולם קפיטליסטי. כדי שחברה תוכל לצמוח ולהתרחב, היא צריכה להרחיב שווקים. משמע, צריך חסר במוצר מסויים כדי שיהיה אפשר למכור אותו לאנשים. כשאין חסר אמיתי, תמיד ניתן לגייס את החסר הפסיכולוגי. תעשיות שלמות של שיווק ופרסום מיועדות לנטוע בנו חוסרים פסיכולוגיים כדי לגרום לנו לרצות למלא אותם במוצרי צריכה.

עכשיו, האינטרנט הוא מקום מוזר. יש בו משאבים כמעט אינסופיים. אבל מסתבר שיש משאב אחד נחוץ וחיוני שאינו מצוי בשפע בלתי נדלה. תשומת הלב האנושית. הכלכלה של האינטרנט, אם כך, היא כלכלה של תשומת לב (attention economy).

ככל שאנו מוצפים יותר במידע, תשומת הלב שלנו הופכת להיות יקרה יותר. היא הופכת למשאב שניתן לסחור בו. מידע זמין וחופשי אינו מהווה משאב כלכלי. עומס של מידע יוצר חוסר של תשומת לב, וכך פותח שוק חדש ואפשרויות רווח גדולות.

ככל שאנו מציפים את הרשת ביותר מידע, אנו תורמים להדלדלות המשאב של תשומת לב. כל טוויט שאנו שולחים ממיס עוד קרחון של ריכוז במאזן האקולוגי של הרשת.

אז בפעם הבאה שאנו מתמכרים לשירות שמפציץ אותנו במאות פריטי מידע בכל רגע נתון, בפעם הבאה שאנו "משתתפים בשיחה", אולי כדאי שגם נשאל את עצמנו – מי באמת מרוויח מכל המידע הזה שאנו צורכים ומייצרים?

יחסים וירטואליים, טוויטר, קריאה נרגשת

לפעמים קצת מוזר לי כל הקטע הזה של יחסים וירטואליים.

לא, לא כאלה יחסים. משהו פשוט יותר – היחסים שנרקמים בין מכרים-לרשת.
יש בלוגרים שאני קורא. יש בלוגרים שקוראים אותי. יש כאלה שאני מגיב אצלם, לעיתים קרובות יותר או פחות. יש כאלה שמגיבים אצלי. נוצרת סוג של אינטראקציה, היכרות, מערכת יחסים. אנשים שלא פגשתי פנים אל פנים ואולי גם לא אפגוש, ובכל זאת אני מרגיש קרוב אליהם, מחכה לשמוע את זוית הראייה שלהם אודות העולם.

ואז כשהם מתעייפים, עסוקים, מפסיקים לעדכן – יש געגוע.

ויש את החברים והמכרים בעולם שבחוץ. ואין דבר מוזר יותר מלקבל תגובה בעל-פה על פוסט. זה נראה פתאום כל כך מחוץ להקשר, לא במקום. כנראה שבכל זאת אני עדיין איש העולם הישן. מפריד את הוירטואלי מהמוחשי. זן הולך ונעלם.

———————————-

לא מפתיע שטוויטר עושה שמות בבלוגוספירה. חלק (לעיתים משמעותי) מהסיבות לכתיבה בבלוג היא יצירת אינטראקציה. ומבנה היחסים שטוויטר מייצר הוא מבנה זהה לזה של עולם הבלוגים. יחסים שיכולים להיות יחסים סימטריים או א-סימטריים (עוקבים ונעקבים), פסיביים או פעילים. ככל שהיחסים יותר סימטריים ופעילים כך נוצרת קירבה גדולה יותר. כמו בבלוג.

אז את אותה אינטראקציה שאנו יוצרים דרך הבלוג אנו יכולים לקבל עכשיו באופן מהיר הרבה יותר, בהשקעה של 140 תווים בלבד. (ולפחות בביצה הישראלית, יהיו אלה בדרך כלל גם אותם אנשים). וחוץ מזה קיץ. וחם.

אבל נראה לי שזה לא דבר רע. (טוויטר, לא הקיץ). יותר אפשרויות, יותר טוב. יותר דרכים לתקשורת. כל פלטפורמה תמצא את מקומה. הבלוגים לא ייכחדו, טוויטר לא יאכל את הכל, ובמילא עוד שנה שנתיים כבר שוב יגיע הדבר הבא.

אבל בחייאת, אנשים (אתם יודעים מי אתם) – תכתבו קצת.

סוג חדש של אמנות

אם מישהו צריך עדיין הסבר אודות האופן בו הטכנולוגיה משנה את חיינו, בא קותימן ומספק דוגמה מלבבת אזניים. בפרוייקט הנהדר שלו ThruYou מוביל קותימן את אמנות המיקסוס צעד אחד הלאה כשהוא מחליף את סימפולי האודיו בחומר גלם מסוג חדש – סרטוני רשת.  כך הוא יוצר 7 קטעים מקוריים ומצויינים אשר מורכבים כולם מקרעים ומפיסות אשר נלקחו מ-YouTube. הטכניקה אינה חדשה, אך הבחירה ב-YouTube והביצוע המרשים הופכים את התוצר המוגמר לסוג חדש של אמנות. קודם כל דוגמה –

[gv data="EsBfj6khrG4"][/gv]

פרוייקט זה מכיל מספר מאפיינים אשר מהווים סיכום נאה לשינויים התרבותיים שחוללה הרשת בשנים האחרונות:

  • הפרוייקט הוא כולו חופשי. הקטעים המקוריים, כמו גם הפרוייקט כולו, משוחררים תחת רשיון Creative Commons. רשיון זה הוא שאפשר לקותימן ליצור פרוייקט כזה מלכתחילה, והוא שיאפשר לכל מי שרוצה להמשיך ולבנות יצירות מקוריות על בסיס היצירות הקיימות.
  • זוהי יצירה פרטית שלא נתמכה על-ידי גופים מסחריים כמו חברות תקליטים. גם חומר הגלם וגם היצירה שנבנתה בעזרתו הם "תוכן גולשים", תוכן פרטי ולא מסחרי שנוצר באמצעים מינימליים. כמו שפרוייקט זה מראה, אין בכך להעיד על איכות היצירה. האיכות נקבעת רק על ידי כמות הכישרון (טונות של כישרון, במקרה דנן).
  • הפרוייקט, שעלה רק לפני מספר ימים, זכה לתפוצה ויראלית ולתהודה אדירה (לפחות במונחי רשת) שאף גרמה לעומס אשר הפיל את האתר. אינדיקציה טובה לרמת הבאזז שמעורר הפרוייקט אפשר לראות בחיפוש בטוויטר.
  • הפרוייקט ניתן כולו כתוכן חינם, אך את התהודה שהוא יוצר יוכל קותימן מן הסתם לתרגם גם למונחים כלכליים. כמו שציין מגיב באחד הפוסטים המשבחים – הדבר הראשון שהוא עשה אחרי שהוריד את גרסת ה-MP3 היה לחפש ב-iTunes דברים נוספים של קותימן ולקנות את האלבום האחרון שלו שמצא שם.
  • זוהי יצירת mashup, יצירה מבוססת "copy & paste". זו גם סינתזה מוצלחת בין מדיומים שונים (אודיו ווידאו). הטכנולוגיה הדיגיטלית פותחת עוד ועוד אפשרויות של שכפול, העתקה, מיקסוס ושילוב. ערבול חומר קיים יכול להוביל ליצירה חדשה, מקורית ואיכותית (צריך רק, שוב, טונות של כישרון).
  • ההצלחה של קותימן משליכה גם על האנשים שיצרו את הקטעים עליהם התבסס. ברוח Creative Commons הוא מספק קישורים לקטעי המקור, שמביאים לחשיפה גדולה לאותם אנשים. ראו למשל את התגובות לזמרת מהקטע מס' 3 שהובא כאן. (בהקשר זה ראוי לציין גם את היוזמה היפה של ניב זינגר שיצר אתר שמרכז באופן נוח ונגיש את כל הקרדיטים לקטעים המקוריים).

מרגש לראות ז'אנר חדש קם לחיים ומכה גלים ברחבי העולם. אפשר להניח כי הרשת תתמלא בקרוב בחיקויים, מוצלחים יותר או פחות. את חותמו הייחודי שלו על תולדות הרשת קותימן כבר הטביע.

מה שיהיה הוא מה שהיה

לצד ההתלהבות מהאינטרנט כמרחב חדש ומהפכני של ידע ויצירה, חשוב לשמור לפעמים גם על פרספקטיבה היסטורית. הכל חדש ובעצם הכל כבר קרה. מתוך פרק 10 של "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" מאת וולטר בנימין, שנת 1936:

משך מאות בשנים פני הדברים בספרות היו כך: כנגד מספר מועט של כותבים עמד מספר גדול פי אלפי-אלפים של קוראים. המצב השתנה בשלהי המאה הקודמת. עם התפשטותה הגדלה והולכת של העיתונות, שהעמידה לרשות קוראיה יותר ויותר בטאונים פוליטיים, דתיים, מדעיים, מקצועיים ומקומיים חדשים – מספר הולך ורב של קוראים הפכו – בתחילה אמנם רק זעיר שם – לכותבים. הצעד הראשון היה פתיחת מדורים של "מכתבי קוראים" לפני קוראיהם של העיתונים, ופני הדברים כיום הם שכמעט אין בנמצא אדם אירופי הנוטל חלק בתהליך העבודה, אשר עקרונית לא ימצא היכן שהוא הזדמנות לפרסם נסיון עבודה, תלונה, כתבה וכיוצא באלה. ההבחנה בין הסופר לקהל מאבדת בשל כך את אופיה העקרוני. זו הופכת להבחנה תפקודית, השונה ממקרה למקרה. הקורא מוכן בכל עת להיות לכותב.

יש מספיק מילים לכולם

בעקבות גל מור הגעתי אל הפוסט של ריקי כהן, בו היא מבכה את ריבוי הפוסטים האישיים בבלוגים. טענתה של ריקי היא שריבוי הפוסטים האישיים והחושפניים משטיח את ההבעה המילולית ומייצר קהות שמעלה כל הזמן את סף הריגוש שלנו.

גל מור מצביע בצדק על כך שריקי מפספסת את ההבדלים בין סוגים שונים של כתיבה. יש כתיבה ירודה, יש כתיבה "שיחתית", יש כתיבה מקצועית, יש כתיבה אישית. לכל כתיבה התפקיד שלה, והריבוי רק מספק לכל אחד את היכולת למצוא את מקומו הן כקורא והן ככותב וכמשתתף. יש מקום לכולם – ואמירה זו היא בליבו של האינטרנט. הריבוי, המגוון, המרחב האינסופי כמעט, הוא זה שמספק לראשונה כמעט לכל אחד (שמחובר, כמובן) את היכולת לבטא וליצור, ויתרה מזאת – למצוא את קהילת האנשים שהביטוי שלו לגיטימי בתוכה.

אולם ריקי מפספסת בדבר נוסף. היא משווה בין "הצפת הריאליטי האמוציונאלי בבלוגוספירה" לזו הטלוויזיונית. אך יש כאן הבדל חשוב. הריאליטי הטלוויזיוני מתיימר להיות "מציאות". אך הרי למעשה מדובר במוצר מופק, מעובד, מתוכנן ומבויים ברובו, ויש יגידו ציני במהותו. החשיפה בבלוגים, לעומת זו, היא כמעט תמיד אישית. אין כאן תיווך של גורם חיצוני שעורך ומביים, אין כאן מערכת כלכלית כבדה שמוציאה "מוצר". הבלוג הוא שלוחה של האדם הכותב, בעוד תכנית הטלוויזיה היא בעיקרה שלוחה של משרדי הפרסום.

נכון שגם בחלק מהבלוגים האישיים הכתיבה משופעת במניפולציות רגשיות, בתאווה לרייטינג ובמאמץ לזכות ב"פרס" (שבמקרה זה לא יהיה מיליון שקלים אלא כמה שיותר תגובות). כתיבה כזו מעידה, כנראה, על האדם שמאחוריה. אך כשריקי אומרת כי "כמו במסנני ספאם, גם כאן, בדרך כלל אי אפשר לחסום את כל הכזבים והזבל הרגשי שמצליח לחדור פנימה. לא כולם צריכים לחשוף", היא מבצעת למעשה דה-הומניזציה של האדם הכותב את הבלוג. כשהיא משווה בלוגים אלה לספאם ריקי שוב חוטאת ומבלבלת בין "מוצר" שמאחוריו גוף כלכלי חסר מצפון, לבין אדם. כתיבה גרועה יכולה להיות חוויה לא קלה לקורא, אך עדיין במרחב של האינטרנט יש לה זכות קיום. הבלוגים הם סימנים של חיים. הם הושטת יד לעולם. לא עם כל האנשים בעולם אנו רוצים לדבר, וגם לא את כל הבלוגים בעולם היינו רוצים לקרוא. יש אנשים שמעוררים בנו רתיעה, ויש בלוגים שגורמים לנו לסגור את המסך. אולם להגדיר את הבלוגים הנחותים בעינינו כספאם הוא במקרה הטוב חוסר הבנה של מהות האינטרנט והבלוגים. במקרה החמור יותר, זוהי קריאה לבטל את קיומם של אלה השונים ממך.

First we take ynet

השבוע התנהלו ברחבי הבלוגוספירה שני דיונים מעניינים הקשורים זה לזה.
איתמר שאלתיאל מבכה את היעדרה של כתיבה מגזינית ראויה בישראל. הוא מסיים בנימה אופטימית לגבי הכתיבה ברשת:

אני מדבר על האינטרנט, כמובן. ואם לדייק: אני מדבר על מתנדבי התוכן של האינטרנט, האנשים שכותבים בחינם. רוב האלו לא יכולים למלא את התפקיד של התקשורת הממוסדת. לרבים מהם אין את הכלים והקשרים ליצור חדשות, ורק מעטים מהם יטרחו לעשות "מדריך קנייה לשואב אבק", למשל. אבל הם שם, הם מתרבים, והם כמעט היחידים שכותבים משהו מעניין באמת כיום. וזה מגניב לאללה.

בתגובות לפוסט מעלה עידו הרטוגזון הצעה לאופן בו אפשר לייצר אלטרנטיבה תקשורתית עצמאית:

לדעתי הבלוגים זקוקים למישהו שירים את הכפפה ויתחיל לרכז אותם – מישהו שיעשה ynet של הבלוגים (מבחינת הקונספט, לא מבחינת הסגנון) וירכז את כל התוכן האיכותי שמתפרסם שם כל יום בצורה של אתר קוהרנטי עם מדורים ולוק של פורטל רשת.

ההצעה של עידו מזכירה כמובן את "שמה!" שהיה ואיננו עוד, אלא שבניגוד ל"שמה!" הוא מציע אתר שגם יגובה במודל כלכלי כלשהו (האם זה ריאלי?).

אפי פוקס מסביר למה האלטרנטיבה שהרשת מספקת לא חודרת למרכז. הוא מביא כדוגמה יפה למשתמש המצוי את אבא שלו, שרואה באתר start.co.il את פסגת היצירה של הטכנולוגיה החדשה:

אני מצטער אם אני מגזים, אבל במדינת הישראל, הפלא הטכנולוגי האיזורי הזה, רוב האנשים שגולשים לאינטרנט, רוצים דף מחורבן אחד עם הרבה לינקים, חדשות, וזהו.

בשני הדיונים פועם הרצון לחדור למרכז. הטכנולוגיה כיום מאפשרת דרכים שונות של יצירה ותקשורת (בלוגים, פודקאסטים, וידאו בלוגים). יש כאן דברים מעניינים, חשובים וייחודיים. אנחנו, אלה שנמצאים בחזית, רואים את הפוטנציאל, ומנסים להבין איך להביא את האור להמונים.

אני, כמובן, מסכים עם חלק מהקביעות הללו. צריכת התקשורת שלי כיום מבוססת בעיקר על אנשים שכתיבתם ברשת מעניינת אותי, ופחות ופחות על מקורות תקשורת מסורתיים. הייתי שמח לו קולות רבים יותר מתוך אלה שאני מכיר היו מוצאים דרכם להמונים. אבל איני יכול שלא לתהות עד כמה זה בכלל אפשרי.

האינטרנט משנה את אופיים של השוליים. הוא הופך אותם לפתוחים יותר ולנגישים יותר. כל אחד יכול ליטול בהם חלק. אבל האם הוא גם משנה את היחסים בין השוליים למרכז? האם מהפכת הנגישות התקשורתית שהרשת מציעה תשנה את אופיו של המרכז ותרחיב אותו לעבר השוליים? התהליכים האלה קורים במידה מסויימת. אבל השוליים, מטבעם, נמצאים בשוליים. מאז ומתמיד המרכז התקשורתי סיפק בעיקר בידור ושעשועים. אני מניח שזה מעט מופרך לצפות שהמצב הזה ישתנה.

ועדיין, אני מסכים עם עידו שיש מקום לריכוז והצפת תכנים עצמאיים איכותיים באופן נגיש יותר לאנשים שאינם בהכרח חלוצים טכנולוגיים. "שמה!" היה נסיון מעניין אך איזוטרי מדי, שדרש כנראה יותר מדי השקעת זמן ממתנדביו. פתרון אפשרי למודל התנדבותי שכזה יכול לבוא במקביל להשתכללות של אגרגטורים כדוגמת Google Reader. על בסיס תכונות השיתוף החדשות מתחילים לצוץ נסיונות מעניינים דוגמת ReadBurner שיצא לאויר לא מזמן. זהו אתר שבדומה ל digg מציף תכנים על בסיס "הצבעות" של משתמשים. אלא ש"הצבעות" אלה מתבססות על השיתוף של פוסטים דרך Google Reader. כל אחד יכול לרשום באתר את פיד ה-Shared Items שלו, והאתר מסכם את מספר השיתופים של פוסטים ליצירת מדד פופולאריות.

זוהי דוגמא לתהליך "הצבעה" שאינו דורש פעילות מיוחדת, אלא מתבסס על פעולה שמתבצעת גם כך כחלק מתהליך הקריאה השוטף (לפחות של חלק מהאנשים), ולפיכך יכול להיות זמין יותר לעסוקים שבינינו. אנו נוטים כיום לחשוב על מודל כזה של "חוכמת ההמון" כפתוח לכולם. אולם מדוע לא לשלב בין האפשרויות? ניתן ליצור קבוצת עורכים סגורה שתהיה רחבה מספיק כדי שלא יוטל עומס יתר על משתתפיה, אך קטנה מספיק כדי לשמר את מסגרת התכנים המבוקשת. הכלים הטכנולוגיים הנוכחיים יכולים לאפשר, באופן דומה ל ReadBurner, אגרגציה חצי-אנושית-חצי-אוטומטית של תכנים שאותם אנשים מוצאים ראויים. עכשיו נשאר רק לבנות ממשק נוח וברור לכל אדם…

זה יכול להיות אתר מוצלח. אבל ייתכן שהחדירה למרכז תבוא דווקא דרך התקשורת המסורתית עצמה. אני מניח שחלק גדול מהעורכים שם חשופים כבר היום למתרחש ברחבי הרשת, ומגמה זו תלך ותתגבר עם הגעתם של דורות חדשים ומעודכנים. כבר כיום ניתן לראות פוסטים של בלוגרים שמוצאים דרכם לאתרים של העיתונים הגדולים (nrg או ynet). האם רחוק היום שתפקידו של עורך בעיתון יכלול באופן מהותי גם מעבר על בלוגים למציאת פוסטים ראויים לפרסום?