דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגיות

חיפוש באתר

ארכיב



פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

ארכיב עבור תגית מדיה חברתית

תרומה קטנה, אנשים גדולים

עדו פלוק רוצה לעשות סרט. פלוק, בוגר הפקולטה לקולנוע של אוניברסיטת ניו-יורק ואמן מולטימדיה פורה, יתחיל לצלם בעוד חודש את סרט הביכורים שלו "אף פעם לא מאוחר מדי". הסרט מופק באופן עצמאי ובתקציב מצומצם של 100,000 שקלים. חצי מהסכום כבר גוייס, אולם החיפוש אחר חמישים אלף השקלים הנותרים מזדחל ללא תוצאה.

עדו וחבריו להפקה החליטו לעשות מעשה. במקום לרדוף אחר משקיעים כבדים, מדוע לא לפנות לעזרת הקהילה? צריך רק חמש מאות אנשים שישקיעו כל אחד סכום לא גדול של מאה שקלים בלבד כדי להשלים את התקציב הדרוש לצילומים. וכך יצא לדרך פרוייקט מימון-ההמון הקולנועי הישראלי הראשון(?) שפרטים נוספים עליו ניתן לקרוא אצל יאיר רוה.

never

הרעיון של מימון פרוייקטים על ידי הלוואות קטנות (מיקרו-אשראי) יושם עד לא מזמן בעיקר עבור מדינות מתפתחות. מוחמד יונוס זכה בפרס נובל לשלום על הקמת בנק גרמין בבנגלדש, שמתמחה במתן מיקרו-אשראי לאנשים חסרי יכולת כלכלית. פעילותו היוותה השראה להקמת ארגון Kiva, שמאפשר לכל אדם להעניק באמצעות האינטרנט מיקרו-הלוואות לעסקים קטנים במדינות מתפתחות. הויכוח על מידת ההצלחה של מיקרו-אשראי במלחמה בעוני כנראה רק מתחיל, אך אין ספק שברמה האישית והמקומית המודל מוצלח ויכול לעזור לאנשים שזאת אפשרותם היחידה להתקדם.

מודל זה אינו מוגבל למדינות מתפתחות בלבד. דאגלס ראשקוף מציג סיפור אישי שמדגים כיצד בעזרת הלוואות קטנות ניתן לחמוק מהמשחק התאגידי ולחזור לקנה מידה אנושי ומקומי. בית הקפה המקומי שמשמש את ראשקוף, Comfort Cafe, ביקש להתרחב ולפתוח מקום נוסף באותו אזור. שיפוץ המקום החדש נמשך זמן רב, ובעל בית הקפה לא הצליח לקבל הלוואה כדי לסיימו. הוא פנה לעזרה לקהילה המקומית והנפיק כרטיסי VIP. על כל דולר שהושקע בכרטיס קיבל הקונה אפשרות קניה בשווי דולר ועשרים סנט באחת משתי המסעדות. כך נוצרה מערכת חליפין מקומית ממנה כולם מרוויחים – בית הקפה גייס את הכסף הדרוש לסיום השיפוץ בתנאים נוחים יותר מאשר בבנק. הלקוחות קיבלו תמורה של 20% על השקעתם (בצורת אוכל מוזל). מכיוון שהשקיעו במקום, יש להם גם אינטרס לחזור אליו ולדאוג להצלחתו. הקהילה מתגבשת סביב המערכת הייחודית שלה ויוצרת זיקה לעסק המקומי והעדפתו על פני רשתות תאגידיות.

בעידן המדיה החברתית, היכולת לממן עסקים ופרוייקטים קטנים באמצעות מיקור-קהל (crowdsourcing) הופכת לזמינה יותר ויותר. במקביל לאתרים כמו Kiva שמתמקדים באוכלוסיות חלשות, החלו לקום אתרים שמטרתם ליישם את מודל ההלוואות הקטנות גם בתחומים נוספים – לרוב פרוייקטים בתחומי אמנות (שכנראה מתקשים בימינו למצוא מממנים). הצעיר בחבורה הוא האתר kickstarter.com, שמטרתו לספק "דרך חדשה לממן רעיונות" על ידי מתן פלטפורמת מיקרו-אשראי עבור אמנים, מעצבים, קולנוענים, מוזיקאים וכל מי שיש לו רעיון שזקוק להשקעה. בין הפרוייקטים ניתן למצוא סרט תיעודי על מתאגרפים לטיניים בלוס-אנג'לס (זקוק ל-50000$), הקמת אולם פינג-פונג במנהטן (זקוק ל-3500$), או הגשת משחק פאזל מוזיקלי עצמאי לתחרות משחקים (200$ בלבד לדמי ההרשמה).

אתרים כמו kickstarter נותנים את הכלים הדרושים כדי לנהל מערכת מיקרו-אשראי בקנה מידה רחב. המדיה החברתית מוסיפה את המרכיב שראשקוף רואה כמרכזי ביצירת מערכות חלופיות מעין אלה – הזיקה המקומית והקשרים האישיים. המטרה אינה רק למצוא מקורות מימון בזמני מיתון, אלא גם לייצר אינטראקציה בין אנשים שמבוססת על חילופי ערך.

זה יכול להיות עולם מעניין. עולם בו המתווכים נחתכו החוצה. עולם בו במקום תאגידים ובנקים יש בני אדם. עולם בו כל אחד מקיים קהילה ומתקיים על ידי קהילה. במקום לנהל תיק השקעות בבנק, נשקיע באנשים. סופר שאנחנו אוהבים רוצה לכתוב ספר חדש? נשקיע! הלהקה האהובה עלינו עובדת על דיסק? נשקיע! מעצבת האופנה החביבה מוציאה קולקציה חדשה? נשקיע! החקלאי האורגני חושב על מטע אבוקדו? נשקיע!

אבל בינתיים אם יש לכם מאה שקלים מיותרים ותמיד חלמתם לממן סרט קולנוע, לכו על זה.

לא כל הבלוגים נולדו שווים

כפיר פרבדה פרסם לא מזמן פוסט המספר על השתלשלות העניינים בנושא היחס הלא מכובד לזקנים שהופגן בסניף מגה ברעננה. בעקבות הפוסט שלו בנושא והשיחות על כך בטוויטר הגיעו הדברים להנהלת מגה, שאף קיבלה את הצעתו לתרום כסף לבתי זקנים באזור. כפיר כותב:

ללא שום כיסוי תקשורתי מסורתי, רק עם מקלדת, טוויטר ובלוג, ניתן לשפר את הסביבה שלנו. או במילים יותר בוטות: אין יותר תירוצים לא לשנות את מה שמפריע לנו, או לתקן עוולות סביבנו.

אולם כמו שכתבתי בתגובה לפוסט של כפיר – האם באמת כל אחד יכול? האם אדם פחות מוכר ופחות מקושר לגורמים בעולם הפרסום והמדיה יוכל לעורר את אותו אפקט שיצר פוסט אחד של כפיר?

המיתוס של המדיה החברתית מציג תמונה ורודה של טכנולוגיה אשר מבזרת את מוקדי הכח והשליטה על המידע ומחזירה אותם לידי ההמון. לפי תמונה זו, אכן “כל אחד יכול”. אולם גם אם המדיה החדשה מטלטלת את מערכי הכח הקיימים, היא אינה שוברת אותם לחלוטין, אלא רק משנה את היחסים ביניהם. אנו עדיין נותרים עם מבנה היררכי של יכולת השפעה. כבלוגר אזוטרי היכולת שלך להשמע ולהשפיע מצומצמת מאד. עליך לפלס דרך במעלה ההיררכיה (דרך A בלוגר כלשהו או מדיה מסורתית) כדי לא להבלע תחת שטף רעש המידע הזורם ברשת.

המחשבה כי הרשת מפרקת את ההגמוניה של גורמי הכח וההון המסורתיים עומדת גם היא בסימן שאלה. בכתבה שפורסמה לאחרונה במגזין The Atlantic נבחנת תפיסה זו לאור נתונים אודות מידת החשיפה של בלוגים בארה”ב. לפי הכתבה 42% מהתנועה בבלוגים ברשת מתנקזת אל קבוצה של 50 בלוגים מרכזיים. מתוך קבוצה זו, 21 בלוגים הינם בבעלות גורמים כמו CNN, New York Times או ABC. עולם הבלוגים, אומר בכתבה ניקולס קאר, הופך דומה יותר ויותר לעולם מדיית ההמונים המסורתי.

אין בכך שום הפתעה. ככל שהמדיום צובר פופולאריות ומקבל תהודה כך נכנס יותר כסף לתמונה ותאגידי המדיה מבקשים לשלוח אליו ידיים ולתפוס נתח עסיסי. תוצאה נוספת היא שהרוח הדמוקרטית והחופשית שהניעה את עולם הבלוגים הראשוני נכפפת לכוחות השוק. כל אחד רוצה להיות פרו בלוגר.

נראה אם כן כי המדיה החברתית, שהיתה אמורה להחזיר את הכח לידי ההמון, אינה שונה בעצם מכל מדיה אחרת. זהו מרחב שמציית לכללי המשחק הקפיטליסטיים המוכרים. יתרה מזאת – ייתכן כי עליית המדיה החברתית אף תפגע עוד יותר בכוחו של היחיד למול מנגנוני הכח.

פגיעה אפשרית זו קשורה לצד נוסף ומדובר של הסיפור – החלשותה של העיתונות המסורתית. העיתונות אולי גוססת, אך תאגידי המדיה ששולטים בה לא נעלמים כל כך מהר. כמו שמראים הנתונים בכתבה, התאגידים מצליחים לבסס נוכחות שלטת גם במדיה החדשה. לצד תאגידי המדיה המסורתיים צומחים ברשת תאגידים חדשים אשר מבססים את עצמם כגורמי הכח המרכזיים בעולם החדש – חברות כדוגמת גוגל ופייסבוק אשר שולטות בזרימת המידע ובתכנים.

בעוד העיתונות המסורתית החזיקה בתדמית – לא תמיד מוצדקת – של “כלב השמירה של הדמוקרטיה”, הרי תאגידי המדיה החדשה השילו מעליהם אף מראית עין זו. אין כבר כל יומרה של איכות או ערכים. את מקום העורכים בעלי האג’נדה תופסים אלגוריתמים אוטומטיים. לא חשוב מה כתוב אלא כמה תנועת גולשים הוא מייצר. ה”תרבות” הפכה ל”תוכן” שכל מטרתו לייצר מצע לפרסומות.

במקום לחזק את הדמוקרטיה, מהווה עולם המדיה החברתית ותוכן הגולשים גן עדן מוזהב לתאגידים החדשים מבוססי הפרסום. עלייתה של המדיה החדשה ונפילתה של העיתונות היא גם ניצחונה של הכלכלה על פני הערך האנושי. אנו “מפריטים” לכאורה את יכולת ייצור המידע וההשפעה ומאפשרים לכל מי שירצה בכך לקחת חלק. אולם למעשה אנו מחזקים את מי שיכול לעשות כסף מתוך שפע המידע שנוצר ומחלישים את אותם גורמים מרכזיים ובעלי כח שהיו אמורים לייצג את האינטרסים שלנו.

התשובה לכך היתה יכולה אולי להגיע דווקא מאנשי המדיה המסורתית, אלה שמחזיקים עדיין בעולם מושגים שרואה חשיבות בעקרונות ולא רק בכסף (יש כאלה בכלל?). אולם ביקורת כמו זו של נחום ברנע, שמונעת מחוסר היכרות, חוסר הבנה ופחד, אינה מקדמת אותנו כלל וכלל. יש צורך באנשים טובים שנמצאים בתוך המדיה המסורתית אך גם מבינים לעומק את המדיה החדשה, שיוכלו למצוא את הסינתזה שתיקח את הטוב שברשת יחד עם הכח והעומק שמביאה העיתונות. שומע, אולי, [email protected] ?

פייסבוק, ג'ורג' קלוני וטמטומם של מומחי מדיה חברתית

ג'ורג' קלוני אמר השבוע בפסטיבל הסרטים בטורונטו כי הוא "מעדיף לעבור בדיקת פרוסטטה על-ידי בחור עם ידיים קרות מאד בשידור חי בטלוויזיה מאשר להחזיק עמוד בפייסבוק", כך מדווח המגזין People.George Clooney

ניק אוניל, בלוגר המחזיק רשת בלוגים בנושאי מדיה חברתית, הזדעזע מהדברים וקרא לקלוני "אחד מאנשי השיווק המטומטמים ביותר". לדעת אוניל קלוני מפספס הזדמנות גדולה. הדפים המוקדשים לו בפייסבוק (שאינם באמת שלו, כמובן) זוכים לפופולריות עצומה, והוא יכול ליצור מראית עין של שיחה עם כל אותם מעריצים כדי לעדכן אותם לגבי סרטיו החדשים.

אוניל ממשיך ומביא כדוגמה הפוכה את וין דיזל, שנחשב אחד הסלבריטאים הפופולריים ביותר בפייסבוק. דיזל אינו ידוע בשל יכולות המשחק שלו, אומר אוניל, או בעצם בשל שום דבר מיוחד מדי. אך בגלל שהוא יוצר קשר עם מעריציו באופן קבוע הפופולריות שלו באינטרנט מרקיעה שחקים והוא אפילו עבר את קלוני במספר החיפושים בגוגל.

וואו.

כנראה זה מה שקורה כשאתה עוטה את גלימת מומחה המדיה החברתית יותר מדי זמן. אולי כדאי שהבחור עם הידיים הקרות יבדוק את אוניל כדי להוציא לו את הראש מהתחת. אין ספק שמה שחסר לקלוני, אחד הכוכבים הגדולים של הוליווד העכשווית, זה עוד כמה חיפושים בגוגל. כי הרי מה שחשוב זה לא באיזה סרטים שיחקת, או בכמה סרטים שיחקת, או אפילו איזה סרטים ביימת או הפקת. מה שחשוב זה כמה מעריצים יש לך בפייסבוק! כמה עוקבים יש לך בטוויטר! כמה חיפושים יש עליך בגוגל!

אוניל כתב פה סתם פוסט קטן וטיפשי, אבל תפיסת העולם המצומצמת שהוא מציג מרחפת כאיום מעל ראשינו כולנו, המתעניינים והעוסקים באינטרנט ובשיכלוליו. ככל ששוקעים יותר פנימה לתוך הרשת יש נטיה לראות בה חזות הכל. הפרופורציות הולכות לאיבוד וצג המחשב תופס את כל מרחב הראיה. טוב שלפעמים מגיע מישהו כמו קלוני ומזכיר שאפשר לקיים חיים לא רעים גם מבלי להזדקק לשירותי המדיה החברתית. או לאלה של מומחיה.

לוחות פרסום מזדיינים

עוד משהו קטן על שיווק ומדיה חברתית (וסליחה יונית!). תומר ליכטש צייץ היום את הציוץ הבא:

תזכורת: הערב שותים בירה במקום לראות הישרדות הפיליפינים. מורידים את הרייטינג! @ http://www.facebook.com/group.php?gid=119104477460&ref=nf

ניגשתי לקבוצה בפייסבוק לראות על מה מדובר. סוג של מחאה נגד הטמטום הטלוויזיוני ששמו הישרדות. במקום לראות את הפרק הראשון החבר'ה מוזמנים לשתות בירה בקפה "התחתית".

נחמד וחביב. אבל מבלי שהתכוונתי קפצה למוחי השאלה – "אולי זה בכלל סוג של קמפיין גרילה של קפה התחתית?".

השאלה אינה אם יוזמה ספציפית זו היא אותנטית או תעלול פרסומי (אני לא חושב שמדובר פה בפרסום). הנקודה היא שכל אותם תכסיסי פרסום-מדיה-חברתית במסווה הופכים אותנו לציניים וחשדנים לגבי המדיום עצמו. כבר קשה עד בלתי-אפשרי לדעת אם מאחורי האדם / אירוע / ציוץ עומדת כוונה טובה או מניפולציה פרסומית. אם אנחנו לא תאגידים מזדיינים, אנחנו לוחות פרסום מזדיינים.

זה לא טוב לנו, זה לא טוב למדיה, ולדעתי זה גם לא טוב לחברות הפרסום. הן שורפות את הענף עליו הן יושבות ואיתו את העץ כולו. קצת שקיפות וכנות היו, לפחות בעיני, מוסיפות להן (ולמותגים שהן מנסות לקדם) הרבה יותר נקודות. אבל עבדי הפרסום כנראה שכחו כבר מילים כמו שקיפות וכנות, כמו ששכחו כבר מה זה להיות בן אדם.

אדם או תאגיד? שתי גישות לניהול משברים

בשבועות האחרונים נתקלתי בשני אירועים מעניינים שמייצגים שתי גישות של התמודדות עם ביקורת והתנהלות במרחב המדיה החברתית.

האירוע הראשון הוא הגעתו של בחור חדש לשכונה – זיגמונד. זיגמונד, שמציג את עצמו כ"פרובלוגר לשעבר", הופיע לפני כחודש עם בלוג חדש העוסק בבלוגינג, מיתוג, שיווק ויזמות. פתיחת הבלוג לוותה גם בכניסה פעילה למרחב האינטרנט הישראלי (תגובות בבלוגים אחרים, פעילות בטוויטר).

לאחר זמן לא רב החל זיגמונד לקבל ביקורות לא אוהדות במיוחד, ביניהן גם בבלוג זה. לביקורת היו מספר סיבות. בבלוגוספירה הישראלית קיימת קבוצה של בלוגרים שאינם נוטים חיבה לגורמים אשר מנסים לנצל את ההייפ סביב האינטרנט למכירת אויר. פוסטים כמו סדרת "שפר את הבלוג שלך" או "להקים בלוג מצליח מאפס" (על אף שלא היו חסרי ערך), בשילוב התבטאויות על מצב הבלוגוספירה הישראלית שנתפסו (לפחות בעיניי) כמתנשאות, הדליקו נורת אזהרה שכזו. לכך הצטרפה הטקטיקה המוכרת בה נקט זיגמונד בתחילה – מצא את הבלוגים המרכזיים בקהילה והגב בהם כדי שיכירו אותך. טקטיקה זו, לאלו המזהים אותה, מדליקה אזהרת טרול.

בתגובה לביקורת שהועלתה נגדו עשה זיגמונד מספר דברים. הוא הגיב באופן ענייני וניסה להסביר את השקפת עולמו. הוא הוריד את מינון הפוסטים העוסקים בבלוגינג והחל לכתוב גם פוסטים בנושאים אחרים, ובכך חשף צדדים נוספים והפך את הבלוג לאישי יותר. הוא הפסיק להתבטא באופן שעלול ליצור אנטגוניזם והרגשה של התנשאות. פעולות אלה, אם נעשו במודע ואם לא, הבהירו כי האזעקות היו אזעקות שווא. (זיגמונד, זוהי כמובן הפרשנות שלי לעניין. אתה מוזמן לתקן או להציג את הצד שלך).

האירוע השני עורר קצת יותר רעש. חברת פינס140 החלה לפעול לאחרונה כ"סוכנות מדיה חברתית העוסקת בשיווק, פירסום וקידום חברות, מוצרים ומותגים באינטרנט וכן בניהול קמפיינים עבור אנשי ציבור". חלק מהשרותים שמציעה החברה, או לפחות הדרך בה מוצגים שרותים אלה, עוררו ביקורת בקרב חלקים מקהילת האינטרנט הישראלית. במסורת פרופילי הפייק של הטוויטריה המקומית, נפתח פרופיל סאטירי שביקר את החברה וצחק עליה.

בתגובה איימו בכירי החברה בנקיטת צעדים משפטיים כנגד אנשים שעקבו(!) אחרי הפרופיל הסאטירי, וכן נקלעו לויכוחים ולהתנצחויות עם כל טוויטריסט מזדמן שהזכיר את הנושא. גם פוסטים שמתחו ביקורת על שיטות שיווק מסויימות בטוויטר וקישרו לאתר החברה נתקלו באיומי תביעה. תגובות אלה הגבירו כמובן את הרעש סביב החברה וסביב הנושא, ולתחושתי יצרו לחברה תדמית שלילית ביותר, לפחות בקרב הבלוגוספירה וקהילת הטוויטר המקומית.

ההבדלים בדרכי ההתמודדות עם ביקורת בשני המקרים נובעים כמובן מהרבה גורמים, ביניהם האישיות השונה של המעורבים בדבר וכן השוני ברמת החשיפה והתגובה (הפרופיל הגבוה של פינס140 גרר מן הסתם ביקורת חריפה יותר ובפרופיל גבוה יותר). אולם נדמה לי כי שני המקרים מייצגים גם שתי גישות שונות של התנהלות במדיה החברתית.

הגישה הראשונה מקבלת את טיבו של המדיום כשיחה ויוצאת מנקודת הנחה שמדובר באנשים. נכנסת למסיבה של אנשים שאתה לא מכיר. אתה בודק את האזור, מקבל תגובות ומתקן מה שאפשר כדי להשתלב ולהתנהל בצורה שתהיה נעימה לכל הצדדים.

הגישה השניה מאמצת את התרבות התאגידית. כולנו מותגים, כולנו תאגידים. אנחנו מתנהלים כמו תאגידים – נכנסים בכל הכוח, משתלטים על המרחב, מוציאים את התותחים המשפטיים הכבדים כנגד כל מי שעומד בדרכנו. היא אינה רואה אנשים אלא ישויות משפטיות. זוהי גישה שלא עיכלה את השינוי שהביאה המדיה החברתית, או אם הבינה אותו, מבקשת להחזירו לאחור.

אנו רוצים לחשוב כי הגישה הראשונה, האנושית, היא הנכונה יותר במרחב המדיה החברתית. ימים יגידו אם האינטרנט גרם לשינוי עמוק מספיק, או שהתרבות התאגידית תצליח להכניע אותו ולצאת כמנצחת. נראה בכל מקרה כי הויכוחים העסיסיים שעל העדרם מתלונן גדי שמשון לא נעלמו רק מנחמדות תאגידית מזוייפת, אלא גם מחשש מלהט החרב המהפכת שמונפת מעל ראשינו.

מדיה לא-חברתית

מי מרוויח מכל המידע הזה שאנחנו צורכים ומייצרים?
במידה מסויימת, אנחנו. אבל בעיקר – הם.

הנתונים שמוצגים בסרטון בהחלט מרשימים (אפילו אם נתעלם מאלה שאינם מדוייקים). “המדיה החברתית” הולכת ותופסת מקום מרכזי בתרבות ובכלכלה. היא נעשית לחלק בלתי-נפרד מחיינו. ובקרוב לא תהיה לנו ברירה. אם לא תהיה שם, אולי תהיה קיים, אבל לא תוכל לעשות הרבה.

ובסופו של דבר, זה האינטרס שלהם. הם רוצים שנחשוב שאנחנו בשליטה. הם רוצים שנחשוב שזה לטובתנו.
האינטרנט היה אמור להיות המקום שלנו. הוא הופך להיות הקניון שלהם.