לפני יומיים (24.7) פרסם אפי פוקס (אצל גל מור) פוסט מעורר מחשבה אשר עסק בחוק המאגר הביומטרי וביו”ר ועדת המדע והטכנולוגיה, ח”כ מאיר שטרית.
היום, כמו ששמה לב רויטל סלומון, הפוסט נעלם. (למרות שנפלאות גוגל מאפשרות כמובן עדיין לאתר אותו). בתשובה לתהיה מה קרה לפוסט, אמר גל מור:
הפוסט הוסר עקב איום בתביעה מצד רותי שטרית. אנחנו לא יכולים להתמודד מול מנגנון כזה.
מעבר לסיפור המעניין בפני עצמו של הפוסט הזה, יש כאן אמירה חשובה על יחסי הגומלין בין בלוגים ועיתונות ועל הצורך בעיתונות אמיתית (לאור הדיבורים בזמן האחרון על מותה של העיתונות). זהו בדיוק הצורך בגוף חזק מספיק, מבחינה כלכלית ומשפטית, לעמוד בלחצים של גורמים פוליטיים או מסחריים. גוף שיוכל להתמודד מול המנגנון שמנסה להשתיק ביקורת באיומים משפטיים.
אני לא בטוח בכלל שהעיתונות של ימינו היא גוף כזה. אבל הרס העיתונות היא תופעה חמורה כי היא משחקת לידיהם של בעלי הכוח. בלוגרים יכולים להיות מקוריים, מעמיקים ופורצי גבולות לא פחות, ואולי לפעמים אף יותר, מהתקשורת הממוסדת. אבל בלוגרים עצמאיים לא יכולים להרשות לעצמם להכנס ראש בראש עם גופים כוחניים ודורסניים. בשביל זה, עם כל הכבוד למדיה חברתית, צריך גב קצת יותר חזק.
עדכון: פוסט הבהרה והתנצלות בעקבות ההסכם בין הבלוג “חורים ברשת” ומשפחת שטרית.
בוא אני אגלה לך סוד – כל מערכות העיתונים, ללא יוצא מן הכלל, היו מורידות את הסיפור הזה בחצי שנייה לו היו מאיימים עליהן בתביעה. ראיתי את הדבר קורה יותר מפעם אחת. ולמה?
1. מערכות העיתונים גם הן לא יכולות ולא רוצות לעמוד מול תביעה של 3 מיליון שקל או בכלל מול הקונספט של דיון ארוך ומייגע בבית משפט.
2. ספציפית, הסיפור הזה היה מלא בספקולציות ובראיות נסיבתיות לכל היותר. היו שם בעיקר השערות ושליחת אצבעות מאשימות. שום עורך שפוי לא היה מאשר כזה סיפור בלי בדיקת עובדות, שיחות עם כמה אנשים וכמובן קבלת תגובה כמו שצריך.
לא שאני אומרת ששטרית זך וטהור, אבל צריך לדעת גם איך להילחם ברוע.
רויטל, כמו שאמרתי, אני לא חושב שהעיתונות במצבה כיום יכולה לעמוד בלחצים כאלה. גם ללא קשר לסיפור המסויים על שטרית (שאני עדיין לא חושב שעומד בגדר לשון הרע), זה מצב בעייתי. כי זה משהו שבלוגרים בהחלט לא יכולים לקחת על עצמם. צריך ביצים לצאת נגד הממסד (אם זה ממסד פוליטי או כלכלי), אבל רצוי שיהיה גם מגן שימנע מהן להמחץ. לא כולנו מיקי רוזנטל. הייתי רוצה לראות משהו קצת יותר יציב שנותן אלטרנטיבה להגמוניה.
העיתונות היא פחות או יותר חלק מההגמוניה. הקשרים בין העיתונות, אילי ההון והשלטון הם שרירים, קיימים ולא מעוררים תקווה לעתיד טוב יותר בתחום.
בוודאי שבלוגר פרטי לא צריך לקחת על עצמו את המעמסה הזו, אבל אם כבר אתה מפרסם סיפור כזה גדול ושערורייתי, לפחות תבדוק את עצמך או תכסה את עצמך. זו לא חוכמה לשחרר מה שרוצים מהמקלדת ואחר כך להתפלא שמאיימים עליך בתביעה.
בלי קשר לאמינות החשדות בפוסט המקורי, לא הבנתי מה הבסיס לתביעה שהשטריתים מאיימים בה. למיטב הבנתי (הדלה), כל עובדה בפוסט המקורי מעוגנת בהפניה לכתבה בעיתון כלשהו, כך שהאחריות יורדת ממנו. הוא בסך הכול הציב עובדות אחת ליד השנייה ואמר שזה מחשיד,. כל מה שלא מעוגן בלינקים הוא שאלות. לא מבין מה יכול להיות פה השמצה או העלבת עובד ציבור או הוצאת דיבה.
eln, אתה תמים. העובדות כשלעצמן מעוגנות – אין עליהן עוררין. הבעיה היא הצורה שבה אפי חיבר את העובדות האלה יחדיו. כמו שכתבה רויטל – מדובר בראיות נסיבתיות בלבד.
אם היו משתמשים בתיאוריה שהעלה אפי כדי להרשיע את שטרית בפשע כלשהו – השופט היה מוציא אותו זכאי. זה לא מחזיק מים, ורויטל צודקת שכל עורך בר דעת לא היה מפרסם את זה.
אבל וכאן כן יש מקום לקצת אופטימיות מרגוליס – העיתונות כן בודקת את הקשרים בין שטרית ל-OTI. העיתונות אולי מחרחרת, אבל לא מתה. היא עדיין מרחרחת, אם תרשה לי משחק משמעויות קטן.
בינתיים עוד לא מצאנו כלום, אבל אנחנו ממשיכים לחפור (ולא במובן העכשווי).
אם רותי שטרית מכירה בהשפעת הפוסט, היא היתה יכולה לבחור לסדר לבעלה ראיון אצל גל ואפי. זאת היתה תגובה דמוקרטית ראויה.
!hear hear shoshie
יש לכם דיעה הרבה יותר חיובית על עיתונות ממני. בדיקת עובדות? עריכה? קבלת תגובה מהגורמים המעורבים לפני פרסום? איפה? לא בעיתונות הישראלית שאני מכיר בכל אופן.
ניב- נגעת בידיוק בנקודה שדיברתי עליה היום עם יותר מידי אנשים לגבי התפקיד של העיתונאות ו/או של הבלוגר (בהנחה, לא בהכרח נכונה, שהתפקיד של שניהם זהה).
נתחיל ברף שגזרת על עצמך: אתה אמרת, במילים אחרות, שעיתון לא יכול לפרסם מידע שקיבל או שגילה אלא כשיש לו מסכת ראייתית כה חמורה ששופט יכול להעזר בה כדי להכריע. בעיני זה רף עצום, שאין גם לכותבים (הנפלאים) שאצלך, שום סיכוי לעמוד בו על סיקור של איזה אתר ממשלתי משעמם.
האם היו טעויות ב*ניסוח* של הפוסט? בהחלט ייתכן, ואני וגל, כשעין הסערה תחלוף, נדון על זה בפומבי. האם מדובר באוויר חם חסר משמעות? לשון הרע? האשמות חסרות בסיס או אמירות קשות יותר שאתה ורויטל שחררת בתגובות לפוסט הזה וההוא?- אני חושב שכאן אתה מגזים ללא כל פרופורציה.
הפוסט שלי לא אמר ששטרית צריך להשלח עכשיו, עם המידע הזה לבית המשפט, אני לא מפגר, הקוראים של גל לא מפגרים (רק של ההיתוך הקר), אני יודע שגם אתה לא וגם לא ניסיתי לרמוז את זה. הדבר היחידי שאמרתי שם מפורשות שהוא לא אזכור או ציטוט של עובדת עבר היה שהצטלבויות המידע דיי להן כדי לגרום לאנשים לעצור ולחשוב.
אני בלוגר. אני לא עורך עיתון ואני מביא עובדות ומלביש עליהן את מה שיש לי להסיק עליהן. אני לא משקר, אני לא מטעה, אני מביא את מה שאני מוצא ומוסיף את הדיעה שלי. לא מתאים לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות? קחו לי את תעודת העיתונאי. תעזרו לי להוציא אותה קודם.
שוב אומר, שהניסוח, במיוחד של הכותרת, יצר ציפייה לאייטם חדשותי והייתה בכך, לטעמי לפחות, טעות. היו עוד שני משפטים או ציורי לשון שהזמינו את מה שארע, גם אם לא היה בזה שקר, לשון הרע או משהו שאני תופס כבעייתי. אני מתחייב שלבד מפרסום ההתנצלות שפורסם- אנחנו נדע לתחקר את הפוסט, לעמוד, כבלוגרים, ולומר על כל דבר "כאן וכאן, טעיתי. לא פשעתי, לא שיקרתי, אולי, באופן הכתיבה- טעיתי."
אינני חלילה תוקף אותך (אולי האחרון שיש לתקוף אותו על אופן הסיקור של החוק הזה. זה בעוד שהרשימה של העיתונאים שיש לתקוף אותם באזלת היד וההרדמות בשמירה בכל הנוגע לחוק הזה), אבל אני מרגיש כמעט פגוע (הזדכתי על הלב שלי כשקיבלתי את הגלימה) מהאופן שאתה מציג את הכתיבה שלי ושל גל ככמעט פשע.
אנחנו יכולים להתווכח ולדון על התפקיד שלנו כבלוגרים, על החופש שלנו ועל האחריות שלנו בהשוואה לאותם פרמטרים אצלכם בעיתונאים המקוונת. אבל לצאת באמירות כה חדות בעוד שהן לא בהכרח מבוססות על ערכים כה עתיקים ויסודיים כמו הערכים העיתונאים- זה במקרה הכי קל- לא הוגן, במקרה החמור- מתחסד. ואם לא הייתי מכיר אותך, הייתי אומר- צבוע (מזל שאני מכיר).
אני עומד לחלוטין מאחורי כל מילה שאפי כתב. נוסף על כך, אני רואה בביקורת (הלגיטימית שכשלעצמה) שפורסמה כאן חוסר הבנה בנוגע לתפקידם של בלוגים במדינה דמוקרטית ובלבול בין בלוגים לעיתונות עד כדי זיהוי מוחלט ביניהם. אני חושב שזה בעייתי שעיתונאים (אם כי חלקם לשעבר) לא מעמידים את חופש הביטוי במקום הראשון. ושוב, אני לא טוען שלא נעשו טעויות מצדנו כי בהחלט נעשו ומהן נלמד.
@גל וגם @אפי – אני האחרונה שחושבת שבלוגרים ועיתונאים זה אותו דבר. אני גם לא חושבת שצריך לחייב את הבלוגרים לקוד אתי או כללים.
אבל אתה לא יכול ללכת לשחות בבריכה של הגדולים בלי לצפות לתוצאות כאלה או אחרות. הפוסט הוצג כמעט כתחקיר עיתונאי (המילה "חשיפה" בכותרת, למשל) והוא נוסח בצורה כזו סוערת, שהיה אפשר להבין שכבר נמצאו עובדות חותכות לאשמתו של שטרית (ח"כ שהוא ללא ספק סכנה לדמוקרטיה, אבל זה לא קשור).
היו עובדות בפוסט, אבל המסקנות והחיתוכים שלהן היו קצת יותר מדי חד משמעיות.
ואני אומרת לך חד משמעית – שום עיתון או אתר תוכן רשמי שפוי לא היה מעלה את הכתבה הזו כמות שהיא. ואם כן – גם הם היו חוטפים את המכתב של שטרית ומורידים את הכתבה כמו גדולים. אתה לא יכול לבסס "חשיפה" על חיפוש בגוגל. זה לא עובד ככה.
וכמו בכביש – צריך גם להיות חכם ולא רק צודק. אם אנחנו יודעים שכבלוגרים אין לנו את הגב-לכאורה שיש לאמצעי תקשורת ממוסדרים שיכול לעזור להתמודד עם תביעה – אז צריך לדעת איך ומה לכתוב, איך להתנסח ואיך לעורר דיון (חשוב!) בלי להידרס.
גל, אפי,
אני מצטרף שוב לרויטל. אני אוהב אתכם הרבה. אבל הכסות של בלוגרים והטענות שהתפקיד או אופן התחקיר שלהם שונה מהתקשורת הממוסדת כי כך אתם רואים זאת – לא יגינו עליכם אם יאיימו עליכם בתביעת דיבה. וזה הרי בדיוק מה שקרה – נאלצתם להתקפל.
ולבי עליכם שנאלצתם להיות בסיטואציה הלא נעימה הזו של איום בתביעה משפטית עתירת ממון. לא מאחל את זה לאף אחד.