דברו אלי

קבלו עדכון

עמודים

נושאים

תגים

ארכיב



RSS ראיתי בעיניים

פוסטים אחרונים

תגובות אחרונות

עוררו עניין

בלוגרול

חולצות כפתורים. מבט. פאשיזם.

תחנת אוטובוס. קניון עזריאלי. חוץ. שמש נמוכה של שעות אחר הצהריים המאוחרות.
עומד זוג. הוא בחולצת כפתורים וורודת פסים ושיער משוח ג’ל. היא במכנסיים קצת צמודים מדי. מחכים לאוטובוס. עומדים ומדברים.

עובר בחור. מטפחת על ראשו. מרובה עגילים במקומות שונים. מכנסי ג’ינס בהירים, צמודים, מתרחבים בקצה. חולצת ג’ינס תואמת. ספק גברי ספק נשי. ספק וודסטוק, ספק סטודיו 54. “טיפוס”.

חולצת הכפתורים מבחין בו בזווית העין. ראשו נפנה, מביט בטיפוס ההולך ומתרחק. על פניו מתפשטת הבעת הפתעה ותדהמה. להרף עין מתחלפת התדהמה במשהו אחר. משהו שמכיל גועל, זעם וכעס. ואז הוא פונה חזרה לחברתו ופניו חוזרים לרישומן הרגיל.

———————–

המבט שהבזיק לרגע היה כעס על הופעתו של ה”אחר”. מבט שמבקש לסלק את מה שחורג מעבר ל”מותר”. מבט של כללים ברורים, של נכון ולא-נכון, של סדרי עולם קבועים ומוגדרים. החריגה מהעולם המוגדר מערערת את יסודותיו. היא מאיימת על עצם האפשרות לקיומו. חריגה שכזו אין להרשות.

ומעבר לכך. המבט גם אמר “מי הוא בכלל. איך הוא מרשה לעצמו”.

החריגה מאיימת על יציבותו של העולם. הבחירה בחריגות מאיימת על יציבותו של המתבונן / מתגונן. החריג, בבחירתו בחריגות, מכריח את הלא-חריג להתבונן באי-חריגותו. וזו יכולה להראות פתאום לא הכרחית. שאלות עשויות להתעורר. תדמיות להסדק. זהו איום שחייבים להכחיד.

התגובה האינסטינקטיבית הזו שנורתה החוצה מבלי משים הזכירה לי את הקמפיינים של “אם תרצו”. פתאום היה לי ברור איך המבט הזועם על נוכחותו של האחר הוא שעומד בבסיס התנועה כולה. שבריר שניה של אינטראקציה אנושית מהדהד באחת התופעות הפוליטיות העכורות של התקופה האחרונה.

———————–

ההבדל בין ההומניזם לפאשיזם טמון אולי במבט הזה. המבט ההומניסטי הוא דו-כיווני. הוא מסתכל החוצה ובאותה עת גם פנימה, על עצמו. הוא מתבונן באחר ומנסה גם לראות את עצמו ביחס לאחר. המבט ההומניסטי יכול להשתומם, להתפלא, אולי אף להרתע מהאחר; אך בסופו של דבר הוא מבקש להתרחב באמצעות האחר. הוא זקוק לאחר כדי לגדול.

המבט הפאשיסטי הוא חד-כיווני. הוא מסתכל רק החוצה. עבור המבט הפאשיסטי האחר צריך לענות על התדמית העצמית של המתבונן. האחר צריך להיות כמוני. אחר שהוא באמת “אחר” גורם להחזרת המבט פנימה. אך המבט הפאשיסטי עושה כמיטב יכולתו להמנע מלהסתכל פנימה. הדבר המפחיד ביותר עבורו הוא לראות את עצמו. לכן את ה”אחר” חייבים לסלק.

9 תגובות ל“חולצות כפתורים. מבט. פאשיזם.”

  • תגובה מאת מרמיט
    תאריך 03/05/2010 23:51

    יפה, אהבתי.

    אני מכיר היטב את המבט השיפוטי הזה, גם מעצמי.
    אני חושב שפסילת ה"אחר", השונה, היא האינסטינקט הטבעי שלנו.
    בטח משהו שקשור למנגנוני זיהוי עמית/טורף המוח הזוחל, "הלנו אתה או לצרינו" וכן הלאה.

    כך שהתגובה הפשיסטית היא הטבעית, התגובה ההומניסטית היא זו שמחייבת מאמץ, מותר האדם…

    וכן, המבט פנימה. המבט שבוחן את התגובה האינסטינקטיבית שלי, מתחקה אחר שורשיה: בלעדיו אין התקדמות, אין תנועה ואין תקומה.

  • תגובה מאת טל
    תאריך 04/05/2010 05:22

    לי דווקא אין שום בעיה עם מבט שכזה. כמו שאמר מרמיט, זה המבט האינסטינקטיבי. עצם זה שהבחור הזדעזע אבל בכל זאת לא תקף מעמיד אותו ברמה אחת מעל מצביע ליברמן טיפוסי או עסקנוני זו ארצנו (סליחה, אם תרצו).
    אפילו לאם תרצו המגוכחים לא הייתי קורא פשיסטים מכיוון שאני בטוח שה"תנועה העממית" תהפוך שניה לפני הבחירות למפלגה (החברים לחצו) שתנסה לתפוס את מאוכזבי שינוי/גימלאים/ליברמן.
    מעבר לזה, שזה נוגע לאופנה אני ממש לא נוטה להתרגש ממקרים שכאלה כי הרי אותו בחור די התאמץ להשיג את המבטים האלו.

  • תגובה מאת דנייאל
    תאריך 04/05/2010 11:42

    אין לי שום בעיה עם אנשים שמסתכלים אחד על השני בעין ביקורתית. יש לי בעיה כשאנחנו מרשים לעצמנו להפעיל אלימות אחד על השני רק כי אנחנו לא מקבלים את הבחירות שלהם.

    אני יודע שאני הולך למשוך פה הרבה אש, אבל אם תשאל שמאלני טיפוסי איך הוא מרגיש לגבי מגדל נווה צדק או פרויקט הולילנד – אתה תתקל באותה גישה בדיוק.
    גועל מהפרויקט, תחושת עליונות, ואפילו מוכנות לפעול באלימות כדי למנוע את הפרויקטים האלה.
    אותם אנשים שרוצים שנקבל את הזכות הטבעית להסתובב בצורה זוועתית ברחוב בלי שיוכלו למנוע זאת מאיתנו, לא מוכנים לתת לנו את הזכות לבנות בתים מכוערים.

    סובלנות איננה "קבלת האחר". סובלנות היא היכולת לשלוט בעצמך ולא לפגוע באלה שאינך מקבל.

  • תגובה מאת מרמיט
    תאריך 04/05/2010 12:30

    או, מתחיל להיות פה מעניין.

    דניאל: אני מסכים איתך שגם ל"שמאלנים" יש תגובות אינסטינקטיביות כאלה, אבל הדוגמא שהבאת נראית לי מופרכת. יש הבדל בין "פרויקטים" (חפצים) לבין בני-אדם. אם היית מדבר על תגובות למראה חרדים, למשל, הייתי מסכים איתך בהחלט.

    אני מסכים גם עם טל שאופנה היא מקרה שבו מושך המבטים מנסה בכוח למשוך אותם, אבל אפשר לדבר על מבטים כאלה גם בהקשר של צבע עור אחר או סגנון לבוש מסורתי, נגיד.

    והמבטים האלה בהחלט קיימים, ואני לא חושב שהם לא בעייתיים כשלעצמם כל עוד לא כרוכה בהם אלימות. אני חושב שאנחנו יכולים וצריכים לחנך את עצמנו להסתכל על "האחר" קודם כל כאדם, ואחרי זה כערבי/יהודי/שחור/לבן/היפסטר/מתנחל וכו'.

    איך עושים את זה? זה פשוט מאוד. מסתכלים בעיניים.

  • תגובה מאת מרגוליס
    תאריך 04/05/2010 12:43

    אני חושב שהנקודה היא מה שמרמיט אמר – "כל עוד לא כרוכה בהם אלימות".

    נראה לי שלא הצלחתי להבהיר מה כל כך זעזע אותי במבט החטוף הזה. זאת היתה בדיוק האלימות החבויה בו. ברגע הראשון היתה שם הפתעה, או פליאה. אבל ברגע שהתבצע הזיהוי של המראה בתור מישהו שחורג מאיזו קונבנציה לגיטימית, המבט הפך להיות אלים.

    נכון, זה לא התרגם למשהו פיזי יותר (אם כי גם מבט הוא משהו פיזי לחלוטין). אבל האלימות שעמדה שם היתה ברורה. והמרחק ממבט אלים לפעולה אלימה הוא לדעתי לא גדול כל כך. הוא נמצא בעיקר בלגיטימציה שמספקת הסביבה.

    אני גם לא בטוח, אגב, שהתגובה הפשיסטית היא אכן טבעית. יש תגובה טבעית של חשש, רתיעה, הסתייגות. אבל האם באמת התגובה הטבעית היא של אלימות? האלימות, גם בטבע, מגיעה רק אחר-כך. כשיש איום מפורש. אולי זה "טבעי" מכיוון שעצם הנוכחות של מישהו חריג נתפסת פה כאיום מפורש.

  • תגובה מאת דנייאל
    תאריך 04/05/2010 14:15

    מרמיט,
    גם העגיל בגבה שלי, או המשקפי ליידי גאגא שלי הם "חפצים".
    גם הצעיף שלי, או עדשות המגע הלבנות שלי – גם הם חפצים.

    אופנה זה חפץ שאני לובש עליי ולוקח איתי. בית עבורי זה חפץ לא פחות חשוב (ואולי אפילו יותר חשוב) מאשר אופנה. זה חפץ שמספק לי הגנה, תחושת שייכות, וזה חפץ שאיתו אני מפרסם את עצמי לעולם ולחברים שלי. בדיוק כמו שחלק ממני זה להתלבש בצורה מסוימת, וכך אני מנסה להציג את עצמי לעולם – כך גם הבית שלי ממלא את התפקיד הזה. אני משקיע בגינה שלי, אולי תולה דגל ישראל על המרפסת, אולי צובע את הבית בבז', אולי בונה גדר יפה, ומשקיע עוד קצת כסף בצביעת הסורגים על החלונות בצבע שיראה יפה כלפי חוץ.

    אין הבדל בין להאמין שמותר לי להחרים מבן אדם פריט לבוש כי אני לא אוהב את החולצה שלו, לבין להאמין שמותר לי לפגוע בבית של אדם – כי אני לא אוהב את המראה של הבית שלו.

    מרגוליס – ויניקוט הסביר את זה בצורה מעניינת בתאוריה שלו על תוקפנות ועל אלימות. תוקפנות לדעתו איננה בהכרח דבר רע. באמצעות תיעול נכון – אפשר ליצור ממנה הרבה יצר חיובי ויצירתי. לשם כך – דרושה הכלה נכונה של התוקפנות (כמו שאמרת – על ידי הסביבה).
    סביבה סובלנית לא תעלים את התוקפנות שלנו, או את היצרים הבסיסיים שלנו להגעל מבני אדם / אופנה / בניינים / מכונית ערסים. מה שהיא כן תעשה, זה לבטל כל לגיטמציה לפעולה אלימה בשם התוקפנות הזאת.

    לצערי, החברה הישראלית מקבלת יותר מדי בהבנה מקרים של אלימות. גם בין בני אדם – וגם על ידי גופי המדינה כמו הצבא והמשטרה.

  • תגובה מאת מרמיט
    תאריך 04/05/2010 14:53

    דניאל-
    כמו שטל כתב ואני הסכמתי: אופנה זה אכן מקרה גבולי. אותי יותר מטרידים מבטים אלימים שמופנים לאנשים כי הם כהים מדי, שמני מדי, זקנים מדי או צעירים מדי.

    מגדל זה אולי בית, אבל זה גם עוד דברים אחרים. אני יכול להתייחס בביקורתיות למגדל בלי להכיר את האנשים שגרים בו. עם זאת, יש לציין שבחירה לגור במגדל נווה-צדק או אקירוב היא בחירה פוליטית עם השלכות חברתיות, שאין לעגיל בגבה.

    בקיצור, הקנקן לא תמיד מעיד על התוכן. אבל קנקן ששמתי על עצמי מבחירה כן מעיד משהו על התוכן שלי.
    ועדיין, אני משתדל להסתכל בעיניים של אנשים – לא על העגיל בגבה, לא על הבית שהם גרים בו וגם לא על צבע העור – לפני שאני מגיב אליהם. כשמסתכלים בעיניים ולא נתפסים לפרטים חיצוניים, יש פחות סיבות להתייחס אליהם באלימות או אפילו בתוקפנות.

    "אדם לאדם, אבק לאבק, עפר לעפר…"

    (שיר מאוד רלוונטי לפוסט הזה, אגב.)

    …במקרה האופטימי פחות, מבט בעיניים מעניק לפחות הצדקה להתייחס אליהם ככה.

    מרגוליס-
    אני סבור שהומניזם הוא משהו נלמד, הן ברמת הפרט והן ברמת התרבות. האינסטינקט ההישרדותי הוא להתקרב למוכר ולדומה, ולהתרחק מהזר. במקומות שלווים יותר, אפשר ללמוד מעקפים לאינסטינקט הזה. במקומות אפופי פחד, הנטייה היא יותר לדבוק בו.

  • תגובה מאת יואב
    תאריך 05/06/2010 22:08

    הבעיה עם הולילנד או עם מגדל נווה צדק זה שאחד בא על חשבון האחר (כלומר, נעשו שם פשעים, לכאורה, שפוגעים בכולנו) ואחד הינו סמל להדרת האחר. הבעיה היא לא שאנשים אלו חיים את חייהם כפי שהיו רוצים, אלא שהם עושים זאת (בצורה כזו או אחרת) על חשבון האחר.

    • תגובה מאת שרון
      תאריך 08/04/2014 14:37

      בשביל שמאלני "הומניסטי" האחר הוא הימני ה"פאשיסטי" והוא מסתכל עליו בדיוק באותה שיפוטיות וגועל כמו שהימני מסתכל על הערבי או הזר.
      צר לי לאכזב אבל כולנו פאשיסטים בגלל שכולנו בני-אדם(הומנים).
      רק מושא השנאה משתנה.

תגובה