לא רואה בעיניים

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

Anaïs Mitchell – Why We Build The Wall

שירי המלחמה והזכרון מלווים אותנו מילדות. אנו שומעים אותם בכל שנה. בבית הספר, לבושים לבן, יושבים ונושאים את הדממה במבוכה של מי שמרגיש את חומרתה אך אינו מסוגל עדיין להבין. ברדיו, ביום היחיד שהם נשלפים ממדף התקליטים. בכיכר, שרים ומתרגשים ומנסים לשמר איזו תחושת-ביחד שהולכת ומתפוררת משנה לשנה.

ברובם מספרים השירים את אותו הסיפור – יפי הבלורית והתואר שבמותם ציוו לנו את החיים, הרעות ואחוות הלוחמים, הגבורה, אלה שאינם עוד, הציווי לזכור ולא לשכוח. יראה והוד ועצבות אין קץ.

אבל פה ושם מסתננים בין חרכי מצבת הגרניט השחורה כמה עשבים שוטים. שירים שנכנסו לקאנון האבל הרשמי אך מספרים סיפור קצת אחר. שירים שמדברים על אותם דברים שאודותם אין לדבר. שירים כמו אליפלט. שירים כמו הייתי נער.

היעדים מטוהרים והרוסים
שלגים על החרמון מול שמש נמסים
ובעיירת רפאים על הרמה
חמור בודד תועה כבטרם מלחמה.
הקיץ שב למשלטיו הישנים
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.

היה לי נער מאוהב, היה לי נער,
צלול היה קולו, צלולות היו עיניו.
הקרב נדם, ושוב קרב הוא אל השער
אך הילוכו כבד וחתומות פניו.

הוילונות הוסרו והנייר גורד
פקיד העירייה נעל את המקלט
שלוחות הדשא מטפסות ומעלות
ירוק טרי על צלקות התעלות.
הרימונים חזרו לשוק לדוכנים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.

עימדי בשער נערה עימדי בשער
אני חוזר אלייך בדרכי עפר
הייתי נער, נערה, הייתי נער,
עכשיו חייכי אלי מוכרת ויפה.

גילחנו הזקן קיפלנו המדים
שתקנו סביב ספלי קפה עם ידידים
העניינים שבים אט, אט למסלולם
לומדים לא להזכיר את אלה שאינם.
לומדים לחזור להרגלים הישנים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.

היה לי נער מאוהב, היה לי נער…

שוב החשמל בוהק בלילה ברחובות
שלטי האור מוכרים פלאפל ותקוות
על מדרכות בין שולחנות בירידים
המיני שב להשתלט על המדים.
על גל האתר צועדים הפזמונים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.

עימדי בשער נערה עימדי בשער…

המלחמה הסתיימה. החיים חוזרים לקצבם העירוני הרגיל של מסחר ובילוי והנאות. ציווי הזיכרון מתחלף במציאות של “לא להזכיר את אלה שאינם”. אך בתוך השגרה הזו המבט מתעכב על מה שלא ניתן להחזיר לאחור. על אותם הפנים שהיו שם, שראו, שחוו את האפלה הגדולה הזו ואינם יכולים להניח לה. פנים שנשארים שונים, חתומים, אוצרים בתוכם את כל מה שהשירים האחרים אינם רוצים לדבר עליו. פנים הלומי קרב.

הפנים האלה מזכירים לנו שההפרדה בין שם לפה, בין אז לעכשיו, היא מלאכותית. מה שקורה שם חוזר הביתה. המדים אולי חוזרים לארון, אבל הפצעים ממשיכים לדמם מסביבנו. את הפנים החתומים אנו רואים בצורות שונות כל הזמן. אלו פני הצעירים שמתפרקים לרסיסים בהודו, כמו גם אלה שמנסים להחיל את השלטון הישראלי על פסגות ההימלאיה. אלו פני הנהגים היוצאים למלחמה בכבישים. אלו פניהם של הבורחים ושל המחפשים.

השיר, שנכתב ערב מלחמת ששת הימים עבור תוכניתה העשרים של להקת הנחל, היה חריג לתקופתו. במידה רבה, הוא חריג גם היום. מילות השיר נכתבו על-ידי דוד עתיד (הלחן נכתב על-ידי יאיר רוזנבלום), סוציולוג ופסיכולוג חברתי, חבר קיבוץ משמרות ולאחר מכן מעגן מיכאל. באופן אולי לא מפתיע, הפך ברבות השנים האיש שראה את הפנים החתומות ל”סוכן של שינוי פנימי”, למקדם של דו-קיום ושלום, ולפעיל בתנועה למען הגדלת הכוח הנשי בפוליטיקה ולערעור על השלטון הגברי הכוחני.

פעם הייתי נער.
אלה היו ימי התקליט. הדיסקים היו שמועה רחוקה, MP3 היה משהו שלא יכולנו לדמיין.
ימי התום של המוזיקה.
רק אתה, פטיפון ישן, וכמה תקליטים.

תקליט. דיסקה שחורה ומופלאה. בכובד ראש בחרתי אותם. כמו אדם עם שליחות נכנס לחנות התקליטים ומחפש את זה בו חשקה נפשי. בחרדת קודש מניח עליו את המחט בפעם הראשונה. מעניק לו את מלוא תשומת הלב, שומע שוב ושוב, נותן לו להיכנס, לחלחל דרך תאי העור אל מערכת העצבים, מקבל אותו כחבר חדש למעגל הנבחר שמרכיב את פס-הקול של חיי.

אלו היו ידידי אמת. לא רומנים חולפים ומזדמנים, לא היכרויות חפוזות וחד-פעמיות, לא מפגש בחצי אוזן. עם התקליט זו הייתה מחויבות. מערכת יחסים ארוכת טווח. ההתחלה הייתה תמיד מרגשת וסוערת – צמרירים של חשמל מדגדגים את כל הגוף כשהצלילים הראשונים מתחילים לזרום בחוטים, האוזניים מזדקפות והגוף כולו צוהל למפגש סוער ורענן.
כמו בכל מערכת יחסים, עם הזמן התרגלנו זה לזה. הריגוש דהה. לפעמים אולי אפילו השתעממנו. מדי פעם היינו צריכים קצת הפסקה. אבל תמיד חזרנו. הקשר הלך והעמיק, גילינו עוד צלילים וצבעים שלא הכרנו, רבדים חדשים של משמעויות, למדנו להעריך את נקודות החוזק ולקבל בהבנה את הצדדים החלשים. נהיינו כרוכים זה בזה.

את תקליטי-חברי-הילדות שלי לא אשכח לעולם.

ואז גדלתי.
והבית התמלא דיסקים, ואז מחשב, ועוד כונן חיצוני, וגיגות על גיגות של אמ-פי-שלוש-ים, אוקיינוסים של קבצי מוזיקה שרק מחכים ומצפים, אבל אין זמן לכולם, וכבר אי אפשר להשקיע, מדי פעם נפגשים אבל תמיד הזמן קצוב, מרפרף בחטף, טועם פה ודוגם שם, הנאות שטחיות, ראשוניות, שומע וממשיך הלאה, כל כך הרבה דברים, כל כך מעט זמן.

אבל פתאום לפעמים משהו גורם לך לעצור. רטט של ריגוש שלא חשבת שתרגיש שוב חולף דרכך. השיר לוקח אותך איתו, למקומות רחוקים, למרחבים פתוחים ומלאי הוד, ליערות עבותים של זמן ומקום אחר. מלא עוצמה הוא מתגלגל הלאה ואתה איתו. נוסע דרך נופים מסתוריים אל תוך הגעגוע לעולם פשוט יותר, איטי יותר. אל אנשים של גבעות, אל בתי אבן וכפרים ושדות גשומים עד שגם אתה מתחיל לתהות מי היית אם היית נולד בשנת 1891 והיה לך שם קצת יותר יצרני, למשל משהו כמו Roscoe .

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

מתוך The Trials of Van Occupanther של Midlake, שנת 2006.

[פורסם במקור בעונג שבת. אם מיברג יכול למחזר, גם אני יכול. וזה עדיין אחד מהאלבומים הטובים ביותר שיצאו בעשור האחרון ובכלל].

אסף אמדורסקי בהופעה, מועדון ברזילי. שורה תחתונה: הופעה מצויינת.

יש לי פינה חמה בלב לאסף אמדורסקי. אולי בגלל שאנחנו כמעט בני אותו גיל, ההתפתחות המוזיקלית שלו מספקת פסקול תואם לחיי. חוסר השקט של שנות הבגרות המוקדמות, תקופת המועדונים, ההתיישבות, הזוגיות, הילדים, השגרה והשחיקה. מוזיקה לחיים עירוניים עכשוויים.

ראיתי לא מעט הופעות של א”א במהלך 15 השנים האחרונות, וההופעה האחרונה שלו בהחלט עולה על כולן. זהו מופע וידאו אלקטרוני המבוסס בעיקר על שירי האלבום האחרון, “הרי את”. אמדורסקי, שתמיד ידע להתאים את שיריו לפורמטים משתנים (אם אקוסטי, רוקיסטי או אלקטרוני), מעמיד במופע זה סטנדרטים חדשים של הפקה ורמת מקצועיות שחורגת הרבה מעבר למוכר בהופעות מקומיות.

השירים, בעיבודים סוחפים הנעים בין האלקטרוני לרוק, נשמעים מצויין. את אמדורסקי מלווים קלידנית (תום דרום המוכשרת עד מאד) ומתופף, והם מצליחים לייצר סאונד אולפני שלמרות האלקטרוניקה הרבה מבוצע רובו בחי. התאורה מעולה. החבר הנוסף במופע הוא וידאו ארט מסוגנן ומדוייק המלווה את המופע כולו. הוידאו מספק לעיתים רקע פרשני, אך לפעמים לוקח את קדמת הבמה ממש – כמו בהופעת הוידאו-אורח המהפנטת של רונה קינן המהווה את אחד משיאי ההופעה.

ההופעה מקפיצה ורקידה, אך בהתאם לשירי האלבום האחרון (שעוסק בפרידה של אמדורסקי מאשתו, ובכלל בקשיים של מערכות יחסים), יש בה גם אלמנט רציני וכואב. השילוב (ואפילו הניגוד) הזה בין אוירת מועדונים תוססת לבין תכנים כבדי משקל יוצר הופעה מרובת רבדים ועומק. הבנייה של המופע, שיש בה אלמנט סיפורי כמעט, מוסיפה לאפקט הרגשי שהמופע יוצר. בסיכומו של דבר, זוהי אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי.

אנקדוטה קטנה על פערי דורות. בעוד אנו נפעמים מהמסע הרגשי שאמדורסקי מייצר על הבמה מולנו, חבורה קטנה שעמדה לפנינו, צעירים מאיתנו בעשור כנראה, בילו חלק גדול מההופעה בלצלם זה את זה ולהתבונן בתמונות שזה עתה צילמו. הזהו דור הפייסבוק הנרקיסיסטי שכולם מדברים עליו?

(סליחה על הוידאו מפליקס, לא מצאתי ביוטיוב).

ג’ק קונטה ונטלי דאון הם זוג מוזיקאים (כלומר, גם זוג וגם מוזיקאים) שיחד יוצרים את הצמד Pomplamoose. נחשפתי אליהם דרך טוויט של טל גלילי. ולא בכדי – פומפלמוס (בעברית זה לא פחות מצחיק מבאנגלית) הם מוזיקאי הדור החדש, מוזיקאים של דור האינטרנט. אבל תחילה, קליפ.

הצמד זוכה לאחרונה לבאזז ברשת. לערוץ שלהם ביו-טיוב יש 44,000 מנויים. קאבר שלהם לשיר של ביונסה זכה ליותר ממליון צפיות לאחר שאשטון קוצ’ר המליץ עליו בטוויטר. בלוגרים כותבים עליהם, אנשים מקשרים לקליפים שלהם בטוויטר ובפייסבוק. כך בעזרת עבודת אינטרנט משובחת מצליחים השניים לצבור מספיק קהל כדי להתפרנס ממוזיקה, על ידי מכירה אונליין של mp3-ים. בראיון שערך האתר crunchgear אומר ג’ק קונטה:

לחיות ממכירת mp3-ים זה לא משהו שהיה אפשרי לפני 10 שנים. התשתית לא היתה קיימת. זה שינוי עצום. אני יוצר קשר עם אנשים דרך טוויטר ומייספייס. מה שאני עושה עכשיו כנראה אי אפשר היה לעשות אז. הייתי צריך לצאת לסיבוב הופעות כדי לנסות להתפרנס. עכשיו אני יכול פשוט לעשות מוזיקה.

ההצלחה האינטרנטית של השניים קשורה כמובן גם לכישרון, לרוח העליזה שנושבת מהקליפים שלהם, ולמראה האטרקטיבי של הצד הנשי של הצמד. אך חלק גדול ממנה נובע מהבנה של המדיום. זוהי לא הבנה במובן של “מומחה”. זוהי הבנה אינטואיטיבית של מי שהרשת היא חלק מהותי מחייו.

השימוש ביו-טיוב הוא לא רק אמצעי הפצה. הוא גם חלק בלתי נפרד מהיצירה של השניים. זוהי יצירה שהמדיום הויזואלי הוא חלק ממנה. את הקליפים שלהם הם מגדירים VideoSongs, מדיום חדש שיש לו שני כללים:
1. מה שאתה רואה הוא מה שאתה שומע (אין ליפ-סינק).
2. אם אתה שומע משהו, בסוף גם תראה זאת (אין צלילים נסתרים).
(אם זה מזכיר למישהו משהו, הפרוייקט של קותימן שיחק באותם כללים רק באופן מתוחכם יותר, דרך מיקס של קטעים מתוך יו-טיוב עצמו).
ואכן, הדרך הטובה ביותר להנות מהמוזיקה של פומפלמוס היא לצפות בקליפים. המוזיקה בפני עצמה, כשהיא מנותקת מהמימד החזותי, מאבדת קצת מקסמה.

אה, ופומפלמוס זה אשכולית בצרפתית. כך לפחות הם טוענים.

המוזיקה ששמענו בילדותנו כמעט תמיד תהיה זו שתשאיר בנו את החותם הרגשי העמוק ביותר. במהלך חיינו עוד נתקל במוזיקה חדשה יותר, טובה יותר, עמוקה יותר, מרשימה יותר. אך דבר לא ישתווה לחדוות הגילוי ולהתמקדות הטוטאלית של ימי הנעורים. המוזיקה ששמענו בשנות העשרה של חיינו תשאר תמיד צרובה בנימי הנפש, עוגיית מדלן של העידן המודרני.

דרך המוזיקה נפתח חלון אל העבר. כל שיר, כל תקליט, נושא עמו זמן, מקום, מרחב, תמונה, הרגשה. אל ימים שהולכים ומתרחקים, ואולי תמיד היו רחוקים. המוזיקה היא יד שאנו שולחים כדי לגעת בילד ששם.

____________________

אני נאחז בצלילי העבר כדי לחלץ שביבי זיכרון מתוך ערפל הגבינה השוויצרית של מוחי. כמו כל זיכרון, זהו סיפור. חלקו אולי נאמן למציאות. חלקו אולי לא התקיים מעולם, אלא נטווה מסביב לחורים כדי למלא את החלל הריק.

את ההתחלה יש למקם בשפה העברית. מקומה המוזיקלי ילך ויתמעט עם השנים, אך זהו המקום הנכון להתחיל ממנו במה שאולי יהפוך עוד לסדרה.

____________________

חוויותי המוזיקליות העצמאיות הראשונות כרוכות במכשיר נשכח. טייפ סלילים.

של סוני, אם אני זוכר נכון. שבת בבוקר, ההורים כנראה עוד ישנים. אני יושב על הרצפה מול המכשיר עם קופסאות קרטון מרובעות שבתוכן גלילי סרט ההקלטה הגדולים. מעביר את קצה הסרט דרך המוביל, תופס אותו בגלגל הריק. מסובב את הידית הגדולה. (לא לחיצה אלקטרונית יפת-נפש כמו בימינו אלה. סיבוב אמיתי וחזק. היה משהו פיזי מאד במכשירי המוזיקה של פעם). הגלגל מסתובב, הסרט רץ על גבי הראש המגנטי והצלילים בוקעים מתוך האזניות השחורות הגדולות שעל אזניי.

המבחר לא היה גדול. שני גלגלים היו חביבים עלי במיוחד. באופן לא מפתיע אלה שניים מאבות המזון של המוזיקה הישראלית.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

כבר אז, כילד (או נער צעיר) עורר בי השיר הזה של אריק איינשטיין תחושה של געגוע. עצבות מהורהרת ונעימה של חורף. גם אני רציתי לשיר ביטלס בקולות, מבלי שאדע כמעט מי הם בכלל. שם כנראה החלו געגועי לשנות השישים (אם אין אלה שיירים מגלגול קודם).

לשלמה ארצי (המאוחר) אתכחש כמובן ברגע שטעמי המוזיקלי יתגבש יותר. אולם באותם ימים שמעתי את “לילה לא שקט” הלוך ושוב. אולי אלה איזכורי השדיים, אולי ההפקה המהוקצעת, אולי אוירת יום הזכרון המרחפת מלמעלה. משהו החזיר אותי לשם שוב ושוב.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

לא ידעתי אז מה “נחשב” ומה לא. לא קראתי את הביקורות האחרונות. לא הייתי מעודכן במגמות החדשות. שמעתי מה שהיה זמין, וכל דבר היה חדש ורענן. טיילתי בין השירים וספגתי את נופיהם ללא חציצת הביקורת המוקדמת. אולי בשל כך הרושם שהם השאירו עלי הוטבע כה עמוק.

שבת בבוקר היה גם זמנן של תכניות המערכונים ברדיו. את חלקן הקלטנו על אותו טייפ סלילים. גם לסלילים אלה אהבתי לחזור לעיתים קרובות. עד היום מושגי מפתח בשפה התרבותית שלי יהיו משפטים כמו “תריס זז! תריס רץ!”, “עומד או לא עומד?”, “יופי נחמה!”, “רבע עוף או – בורקס?”. זר לא יבין זאת.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.